אבעבועות שחורות

אבעבועות שחורות
Smallpox virus virions TEM PHIL 1849.JPG
הנגיף, הגדלה פי 370,000
שם בלועזיתVariola vera
ICD-10
(אנגלית)
03
ICD-9
(אנגלית)
050
DiseasesDB
(אנגלית)
12219
MedlinePlus
(אנגלית)
001356
eMedicine
(אנגלית)
article/237229 
MeSH
(אנגלית)
D012899
אזהרה: תמונה קשה לצפייה של ילד נגוע באבעבועות שחורות
Solid white.png
Child with Smallpox Bangladesh.jpg
הגדלה
ילד נגוע באבעבועות שחורות, בנגלדש, 1973

אבעבועות שחורות היא מחלה מידבקת הנגרמת על ידי הנגיף Variola major. הנגיף עובר מאדם לאדם באמצעות מגע וכתרסיס באמצעות האוויר, בעיקר בחורף ובתחילת האביב; נגיף האבעבועות השחורות קטל ככל הנראה יותר בני אדם מכל מחלה אחרת בהיסטוריה.

למחלה פותח חיסון יעיל החל מהמאה ה־17, והיא המחלה הראשונה לה פותח והופץ חיסון המוני. ארגון הבריאות העולמי יזם מבצע עולמי להכחדת המחלה באמצעות חיסון מקיף של כלל האוכלוסייה העולמית. המבצע נחל הצלחה, והחל מ־1977 לא אובחנו מקרים חדשים של המחלה. בעקבות כך הוכרזה המחלה ב־1980 כמחלה שמוגרה, והיא המחלה הראשונה שהאנושות הצליחה להכחיד. בעקבות הדברת המחלה הופסק החיסון כנגדה, חיסון שהיה חלק מתוכנית החיסונים במדינות רבות.

כיום הסיכון העיקרי להתפרצות חדשה של המחלה הוא עקב שימוש בנגיפיה כנשק ביולוגי בידי מדינות או ארגוני טרור, אך סיכון זה הוא נמוך, ולצורך התמודדות מולו מוחזק במדינות שונות (ובכללן ישראל) מלאי של מנות חיסון כנגד המחלה.

מאפייני המחלה

הנגיף מחולל המחלה

המחלה נגרמת על ידי הנגיף Variola major, המשתייך למשפחת poxviridae. הנגיף הוא גדול יחסית בהשוואה לנגיפים אחרים (250x400 ננומטר). הנגיף מסוגל לשכון רק בקרב בני אדם, ואינו שוכן בגוף באופן רדום.

הנגיף מועבר בין בני אדם באמצעות תרסיס - טיפות קטנות הנפלטות ממערכת הנשימה. לאחר חשיפת דרכי הנשימה לנגיף, נמשך זמן הדגירה שלו בגוף כשבועיים. בזמן זה משכפל הנגיף את עצמו בתאי החולה, כשהוא משתמש בחלבונים העצמיים של התאים.

מאפייני המחלה

לאחר תקופת דגירה של כשבועיים מרגע ההדבקה בנגיף, מופיעה המחלה. המחלה בתחילתה דומה לכל מחלה ויראלית אחרת ומאופיינת בעליית חום הגוף, אפיסת כוחות וחולשה כללית, כאבי ראש וכאבים באיברים שונים. לאחר מכן מתפתחת פריחה בצורת נקודות אדומות זעירות על העור, פריחה שהופכת תוך פחות משבוע לשלפוחיות צורבות ומגרדות, אשר מזדהמות, מתמלאות מוגלה ומתקשות, ואם החולה מחלים, משאירות אחריהן גלדים וצלקות לאחר שהן נושרות. השלפוחיות עלולות להתפתח גם בריריות הפנימיות, לדוגמה בוושט ובקנה הנשימה. המוות מהמחלה עלול להתרחש כבר בתוך שלושה עד חמישה ימים לאחר הופעת השלפוחיות, עקב דימומים בדרכי הנשימה או במערכת העיכול, מהתקף לב או מזיהום כללי ואלח דם. לנותרים בחיים לוקח זמן ארוך - בין חודש לשלושה חודשים - כדי להבריא לחלוטין.

למחלת האבעבועות השחורות יש ריח אופייני, חד וחריף, אשר צורב את האף ושאי אפשר לטעות בו. רוב החולים יהיו מכוסים לחלוטין, מכף רגל ועד ראש, כולל מתחת לציפורניים, בשלפוחיות גדולות, שלאחר זיהומן נעשות עגולות וקשות והופכות את צבע עורו של החולה לשחור (כאן טמון, ההבדל החיצוני בין מחלה זו ובין אבעבועות רוח; באבעבועות רוח נדיר מאוד לראות שלפוחיות על כפות הידיים והרגליים).

התמותה מהמחלה גבוהה מאוד (כ־30%), בעיקר עקב העובדה שהשלפוחיות והזיהום מופיעים בבת אחת, בניגוד למחלה הקלה בהרבה, אבעבועות הרוח, בה מופיעות בגלים שלפוחיות קטנות יותר. שיעור התמותה אף גבוה יותר בקרב ילדים. גיל שלפוחיות שונה וריכוז דלקת קטן יותר מאפשרים למערכת החיסון של הגוף להתמודד בהצלחה עם אבעבועות רוח, שלא כמו באבעבועות שחורות. השלב המידבק ביותר של האבעבועות השחורות הוא בשבוע הראשון למחלה, בו ריכוז הנגיפים ברוק גבוה במיוחד; דיבור פשוט, במהלכו ניתזים רסיסי רוק זעירים, הוא הגורם העיקרי להדבקת אנשים נוספים. הנגיפים שחדרו לגוף דרך האוויר משתרשים בעיקר בריריות האף ו הפה, ומשם דרכם קצרה אל קשרי הלימפה, בהם הם מתרבים ודרכם מתפשטים לכל חלקי הגוף, כשבסופו של דבר הם מתרבים בעיקר במח העצמות ובטחול. רק לאחר כשבוע ימים מתפשט הנגיף בכל תאי הגוף דרך הדם, כשלהתפשטות זו נלווים תחושה כללית רעה, עליית חום ושאר הסימנים הידועים.

נכון להיום לא נמצאה תרופה אנטי ויראלית יעילה כנגד המחלה. עם זאת, החיסון כנגד המחלה יעיל גם כאשר ניתן בתקופת זמן קצרה (מספר ימים) לאחר חשיפה לנגיף. טיפול בתרופה בשם Cidofovir נמצא יעיל כנגד וירוסים מאותה המשפחה ולכן נחשב כטיפול מומלץ כנגד אבעבועות שחורות. בידוד החולים למניעת הדבקה מהווה נדבך חיוני וחשוב בהכלת המחלה ומניעת התפשטותה.

חלק ניכר מבני האדם שחלו במחלת האבעבועות השחורות נפטרו. המחלה גרמה למותם של מאות מיליוני בני אדם לאורך ההיסטוריה. חלק גדול מהנותרים בחיים נשארו נכים (חרשות, עיוורון ועקרות), מצולקים ומעוותים. המחלה הצדיקה את השמות שבהם כונתה: "האש הגדולה" "מלאך המוות" ועוד כהנה וכהנה שמות דומים. תיעוד ראשון למחלה נעשה לפני למעלה מ-3,000 שנים כשהייתה התפרצות במזרח התיכון בכלל ובמצרים בפרט, כשפרעה, רעמסס החמישי, נפטר מהמחלה בשנת 1157 לפנה"ס. סימני המחלה מצויים עד היום על המומיה שלו.