אגם ויקטוריה

אגם ויקטוריה
Lake victoria NASA.jpg
צילום לוויין של אגם ויקטוריה
מיקוםמרכז אפריקה
סוגאגמי הבקע הסורי-אפריקני
שטח68,800 קמ"ר
אורך מרבי337 ק"מ
רוחב מרבי250 ק"מ
עומק ממוצע40 מטרים
עומק מרבי83 מטרים
נפח2,750 קילומטר מעוקב
אורך קו החוף3,440 ק"מ
גובה1,133 מטרים מגובה פני הים
נהר מזיןקגרה
מקור לנהרהנילוס הלבן
אגן ניקוז238,900 קמ"ר
מדינות באגן הניקוזטנזניה, אוגנדה, קניה
איים84
עריםבוקובה ומוונזה בטנזניה, קיסומו בקניה, קמפלה ואנטבה באוגנדה
קואורדינטות1°0′S 33°0′E / 1°0′S 33°0′E / -1.000; 33.000
אגם ויקטוריה והבקע הסורי אפריקאי
עומקי אגם ויקטוריה

אגם ויקטוריה או ויקטוריה ניאנזה הוא הגדול בסדרת האגמים הגדולים של אפריקה. שטחו 68,870 קמ"ר, והוא האגם הטרופי הגדול בעולם ואגם המים המתוקים השני בגודלו בעולם מבחינת שטחו. אגם ויקטוריה הוא רדוד יחסית, יש בו 2,760 ק"מ מעוקב של מים, מה שהופך אותו לאגם המים המתוקים התשיעי בנפח מימיו בעולם. האגם הוא מקורו של הפלג הארוך ביותר של נהר הנילוס, הנילוס הלבן. האגם שוכן על רמה בחלקו המערבי של הבקע הסורי-אפריקאי, ומפלס פני המים שלו הוא בגובה 1,134 מטר מעל פני הים. לחופיו של אגם ויקטוריה מצויות המדינות טנזניה, אוגנדה וקניה.

באגם ויקטוריה יש יותר מ-3,000 איים, רובם אינם מאוכלסים, בהם איי סאסא באוגנדה, שהם קבוצת איים גדולה בצפון-מערב האגם שהופכים בשנים האחרונות למוקד תיירותי.

היסטוריה

האזכור הראשון לקיומו של אגם ויקטוריה מגיע מסוחרים ערבים שתרו באפריקה אחר זהב, שנהב, עבדים וסחורות יקרות אחרות. במפה משנות ה-60 של המאה ה-12 הידועה בשם מפת אל-אדריסי, מצוין בבירור אגם ויקטוריה. בנוסף, מצוין במפה כי האגם הוא אחד ממקורות הנילוס.

האגם נצפה לראשונה על ידי אירופים ב-1858, כשהחוקר הבריטי ג'ון האנינג ספיק הגיע לחופו הדרומי כשהיה, במשותף עם ריצ'רד פרנסיס ברטון, במסע מטעם החברה הבריטית הקולוניאלית לאיתור מקור הנילוס, מסיבות אסטרטגיות. ספיק האמין כי מצא את מקורו של הנילוס והחליט לקרוא לאגם על שמה של מלכת בריטניה באותה תקופה, ויקטוריה. ברטון, זעם על חוצפתו של ספיק שטען כי הוא המגלה היחיד של האגם, על אף שהיה מדובר במשלחת חיפוש משותפת. ויכוח ציבורי פרץ בעקבות המקרה שכלל לא רק את הקהילה המדעית באותו זמן אלא גם חוקרים אחרים שהיו נחושים לאמת או להפריך את גילויו של ספיק.

החוקר והמיסיונר הבריטי הנודע דייוויד ליווינגסטון כשל בניסיונו לאמת את גילויו של ספיק מאחר שסטה מערבה והגיע למערכת נהר קונגו. בסופו של דבר, היה זה החוקר האמריקאי הנרי מורטון סטנלי שאישר את גילויו של ספיק לאחר ששט סביב האגם ודיווח על מפלי ריפון שבקצהו הצפוני.