אמונה

אמונה, במובנה הרחב, היא מצב פסיכולוגי בו אדם חש כי טענה או הנחה כלשהי היא נכונה. לפעמים משמש המושג גם לתיאור הטענה עצמה ביחס לאותו אדם. במובנה המצומצם, אמונה מתייחסת רק לעניינים שאינם טריוויאליים ועשויה להיות מחלוקת לגבי הוכחתם. בשימוש כזה, אמונה מובחנת מידיעה, שהיא תחושת נכונות של עניינים שאינם טריוויאליים. מובן עוד יותר מצומצם של אמונה, אך מאוד נפוץ, הוא תחושת נכונות של עניינים שכלל אינם ניתנים להוכחה לוגית או אמפירית, גם לדעת המאמין. ישנן דעות שונות בשאלה אלו אמונות הן תחושות בלבד ואלו מהוות ידיעה.

אטימולוגיה

שורשו של המושג הוא א-מ-נ ובעברית המקראית הוא משמש במשמעות של מתן אמון[1] או של אמינות[2] ויציבות.[3] גם הביטוי אָמֵן משמש להבעת אמון באמינותה של האמירה אליה מתייחס הדובר.

נראה שגם אצל חז"ל המילה מקבלת משמעות דומה. למשל:

  • תלמוד בבלי, מסכת יומא, דף פ"ו, עמוד א': "'ואִהבת את ה' אלהיך' - שיהא שם שמיים מתאהב על ידך. שיהא קורא ושונה ומשמש תלמידי חכמים, ויהא משאו ומתנו באמונה, ודיבורו בנחת עם הבריות..".
  • תלמוד בבלי, מסכת שבת דף לא, עמוד א: "בשעה שמכניסין אדם לדין (של מעלה), אומרים לו: נשאת ונתת באמונה?...".

ההוגים היהודים הרציונליסטים מימי הביניים ואילך הגדירו אמונה לאור המסורת הפילוסופית ממקורותיה היווניים, כקבלת דבר מה כנכון, גם - ואולי בעיקר, כשמדובר בידיעה. לעומתם, הוגים יהודים אחרים, ובעיקר כאלו היותר מושפעים מהקבלה, זיהו אותה יותר עם תחושה פנימית שדבר מה נכון.

לאור הפער שבין מושג האמונה בתנ"ך ומושג האמונה בימי הביניים הבחין מרטין בובר בין "אמונה ב-" ל"אמונה ש-". ה"אמונה ב-", מתייחסת למושג האמונה התנ"כי, שהוא אינטר-סובייקטיבי וקיומי במהותו. ה"אמונה ש-" יונקת מן המסורת הפילוסופית והיא צורה של ידיעה, כהכרה בתקפותה של טענה.[4]