אנה פרנק

אנה פרנק
Annelies Marie "Anne" Frank
AnneFrankSchoolPhoto.jpg
אנה פרנק בתמונה משנת 1940
לידה12 ביוני 1929
גרמניהגרמניה פרנקפורט, רפובליקת ויימאר
פטירהפברואר או מרץ 1945
גרמניה הנאציתגרמניה הנאצית ברגן-בלזן, גרמניה הנאצית
מדינההולנדהולנד  הולנד
מקום קבורהגרמניהגרמניה ברגן-בלזן, גרמניה
מקום מגוריםפרנקפורט, אמסטרדם, אמסטרדם, פרנקפורט עריכת הנתון בוויקינתונים
פעילות בולטתיומנה של אנה פרנק (1947)
מקצועכותבת יומן, סופרת עריכת הנתון בוויקינתונים
השקפה דתיתיהודיה
חתימהAnne Frank signature.svg עריכת הנתון בוויקינתונים
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית

אנליס מארי ("אנה") פרנק (Annelies Marie "Anne" Frankלהאזנה (מידע · עזרה), 12 ביוני 1929 – פברואר או תחילת מרץ 1945) הייתה נערה יהודייה שנספתה בשואה, והיומן שכתבה התפרסם בכל העולם.

ביולי 1942 נכנסה אנה עם הוריה אדית ואוטו פרנק ואחותה מרגוט, שהתגוררו באמסטרדם, למחבוא מאימת הנאצים. ב-4 באוגוסט 1944 נחשף המחבוא, ובני משפחת פרנק הועברו על ידי הנאצים למחנה המעבר המשטרתי ליהודים וֶסְטֶרְבּוֹרְק, וממנו הועברו כעבור חודש למחנה ההשמדה אושוויץ. ב-28 באוקטובר 1944 הועברו אנה ואחותה מרגוט למחנה הריכוז ברגן בלזן, שם נפטרו שתיהן מטיפוס הבהרות.

בעת שהייתה במחבוא כתבה אנה יומן אישי, שהתפרסם לאחר מלחמת העולם השנייה וחשף בפני קוראים רבים בעשורים שלאחר מכן ממד אנושי מזווית אישית של קורבנות השואה. היומן שחיברה, שבו תיעדה, בין השאר, את התקופה שבה הסתתרה יחד עם משפחתה מאימת רדיפות הנאצים במחבוא בבית המשרדים של חברת אופקטה באמסטרדם, יצא לאור כספר, וזכה לפופולריות רבה ולתרגומים לעשרות שפות. הסופר היהודי פרימו לוי כתב על היומן: "אנה פרנק אחת מרגשת אותנו יותר מאין ספור אחרים, שסבלו כמוה אך פניהם נותרו בחשכה. ייתכן שעדיף כך; אם היינו יכולים להכיל את כל הסבל של כל אותם אנשים לא היינו יכולים לחיות".

קורות חייה

ילדות

אנה פרנק (שמאל) עם אמה ואחותה

אנה פרנק נולדה בפרנקפורט שבגרמניה ב-12 ביוני 1929, בתם השנייה של אוטו היינריך פרנק ואשתו אדית פרנק; אחותה הבכורה, מרגוט, נולדה בשנת 1926. משפחת פרנק השתייכה לקהילה היהודית הליברלית. אמה של אנה הייתה עקרת בית, ואביה איש עסקים ואינטלקטואל שהתגאה בספרייה העשירה שבבעלותו ועודד את בנותיו לרכוש השכלה רחבה.

ב-13 במרץ 1933 נבחר נציג המפלגה הנאצית לראשות מועצת העיר, ואווירה אנטישמית השתלטה על פרנקפורט, מלווה בהפגנות והתנכלויות ליהודים. אנה פרנק ואמה עקרו לעיר אאכן, שם התגוררה סבתה של אנה – רוזה הולנדר. אוטו פרנק נשאר בפרנקפורט עד שנת 1933, ואז החליט להעתיק את עסקיו ומשפחתו לאמסטרדם. בכך הצטרפה משפחת פרנק לזרם של 300,000 פליטים יהודים שברחו מאימת הנאצים מגרמניה עד שנת 1939.

באמסטרדם פתח אוטו פרנק סניף של חברת אופקטה, שעסקה בהפצה של פקטין לשימוש בתעשיית המזון. משרדי החברה נקבעו בבית שנודע לאחר מלחמת העולם השנייה כבית אנה פרנק. בשנת 1934 הגיעה אנה בלוויית אמה ואחותה לאמסטרדם, והמשפחה השתכנה בבית מגורים בכיכר מרוודה (הולנדית: Merwedeplein) שבעיר. מרגוט נרשמה ללימודים בבית ספר ציבורי, ואנה החלה ללמוד במוסד חינוכי המשתייך לשיטת מונטסורי, בו הראתה, כבר בשלב מוקדם זה, משיכה לקריאה וכישרון כתיבה. חברתה ללימודים של אנה פרנק, חנה גוסלר (Hanneli Goslar), ציינה בראיונות מאוחרים כי אנה הייתה מרבה לכתוב אך נהגה להסתיר את כתביה וסירבה לשוחח על נושאי כתיבתה עם אחרים. היא תוארה כילדה אנרגטית ומוחצנת.

בשנת 1938 פתח אוטו פרנק חברה בשם פקטקון (Pectacon), שעסקה במכירה בסיטונאות של חומרים המשמשים בתעשיית השימורים, כגון תערובות תבלינים ומלחים. בחברה זו הועסק הרמן ואן-פלס (Hermann van Pels), קצב יהודי-גרמני, אף הוא פליט, כיועץ מומחה. בשנת 1939 הצטרפה סבתה של אנה – רוזה הולנדר – למשפחת פרנק, והתגוררה במחיצתם עד מותה בשנת 1942.

כשפרצה מלחמת העולם השנייה ב-1939, הכריזה הולנד על נייטרליות. למרות זאת, ב-10 במאי 1940 תקפה גרמניה הנאצית את הולנד ובלגיה. הולנד נכבשה תוך חמישה ימים ונכנעה ב-15 במאי. מיד לאחר הפלישה הגרמנית החלו גזירות נגד יהדות הולנד, שמנתה אז כ-140,000 איש (וכן כ-30,000 פליטים מגרמניה, ביניהם משפחתה של אנה פרנק). בסוף המלחמה נותרו בחיים רק כ-40,000 יהודים, שרובם ניצלו כיוון שהצליחו להתחבא מבלי להיתפס. רוב האחרים נשלחו למחנות ריכוז בהולנד (הגדול מביניהם היה מחנה וסטרבורק), ורובם נשלחו ברכבות למחנות ההשמדה בפולין.

אנה פרנק ואחותה גורשו מבתי הספר שבהם למדו, בעקבות גזירה שקבעה כי תלמידים יהודים יכולים ללמוד רק במסגרות חינוכיות יהודיות, ועברו ללמוד בבית ספר יהודי, שם פגשה אנה את חברתה ז'קלין ואן מרסן (Jacqueline van Maarsen). בשנת 1941, על מנת להימנע מהחרמת חברת פקטקון על ידי השלטונות – בהיותה חברה בבעלות יהודית, העביר אוטו פרנק את החברה ואת מניות השליטה בה לידי יוהנס קליימן (Johannes Kleiman). החברה פורקה וכל נכסיה הועברו ליאן חיס (Jan Gies). בדצמבר 1941 העביר אוטו פרנק את חלקו בחברת אופקטה לחברה החדשה של חיס. כתוצאה ממהלכים אלו הובטחה למשפחת פרנק הכנסה כספית קטנה, שאפשרה לה להתקיים בדוחק.

התקופה המתוארת ביומן

בטרם הכניסה למחבוא

אזור Prinsengracht באמסטרדם 2004, בחזית התמונה – בית אנה פרנק ותעלת פרינסנחראכט

ליום הולדתה ה-13, בשנת 1942, קיבלה אנה ספר, אותו ראתה בחלון ראווה של חנות ימים מספר לפני האירוע. זה היה ספר, שבמקור נועד לאיסוף חתימות, בעל כריכת בד בצבעי אדום-לבן שננעלה על ידי מנעול קטן. אנה פרנק החליטה להשתמש בו כיומן אישי והחלה לכתוב בו מיד. הכתיבה התרכזה בעיקר באירועי היום-יום ושגרת חייה, ומפעם לפעם מוזכרים בו נושאים הקשורים לאירועים מחוץ למסגרת משפחתה, ובהם הטלטלות העוברות על הולנד ויהדות הולנד. היא מתעדת גם את אהבתה לקולנוע וחלומה לעסוק במשחק, ואת תסכולה מסגירת אולמות הקולנוע בפני יהודים.

בחודשים הראשונים של שנת 1942 הפך אוטו פרנק, בשיתוף עובדיו הקרובים בחברת אופטקה, את החלק האחורי של בית המשרדים ברחוב פרינסנחראכט 263 (Prinsengracht, בעברית: "תעלת הנסיך"), שלא היה עד אז בשימוש, למקום מסתור. הבית נבנה במקור בשנת 1635 והיה "הבית האחורי" של בנין מספר 265, שפנה אל חזית התעלה, שבמאה ה-17 הייתה חשובה מן הרחוב מאחר שעיקר התנועה התנהלה בתעלות.

הכניסה למחבוא הוסתרה מאחורי ארון ספרים מסתובב על ציר. החלונות נצבעו והואפלו, וכך נעלם הבית האחורי מעיניים זרות. חלונות הצד האחורי של הבית הואפלו, כמו כל חלונות אמסטרדם, באמצעות לוחות שחורים. הדבר נעשה בפקודת הגרמנים, כדי להכביד על מטוסי צבאות בעלות הברית במציאת דרכם בלילות, והקטין את סיכויי ההתגלות של המסתתרים בבית האחורי.

בחודש יולי 1942 קיבלה מרגוט פרנק זימון מטעם הלשכה המרכזית להגירת יהודים, שהורה לה להתייצב לצורך העברה למחנה עבודה. אוטו פרנק החליט כי הגיעה העת לעבור למחבוא המוכן.

במחבוא

ב-6 ביולי 1942 עברה משפחת פרנק למקום מחבואה. דירת המשפחה נותרה ריקה, והמשפחה הותירה במכוון סימנים לבריחה חפוזה: חתול המחמד של המשפחה נותר בדירה, ואוטו פרנק הותיר מסמך, המרמז כי המשפחה ברחה לשווייץ. מאחר שליהודים לא הותר להשתמש בתחבורה הציבורית נאלצו בני המשפחה ללכת אל המחבוא, כשהם לובשים שכבות מספר של פריטי לבוש, מחשש שיעוררו חשד וייעצרו אם ייראו הולכים עם מזוודות. המחבוא (בהולנדית: Achterhuis), שנודע כ"האגף הסודי" בתרגומים לאנגלית של יומנה של אנה פרנק, היה חלל בן 3 קומות שהכניסה אליו הייתה ממבואה בקומה העליונה של משרדי החברה. בקומה הראשונה של החלל היו 2 חדרים קטנים ובצמוד אליהם חדר אמבטיה ושירותים. בקומה השנייה היה חדר גדול ואליו צמוד חדר קטן, ממנו הוביל סולם לעליית הגג. הכניסה למחבוא הוסתרה, זמן מה לאחר כניסת המשפחה, בארון ספרים.

אנשי הקשר של משפחת פרנק ואנשי שלומם היו אחדים מעובדיו של אוטו פרנק – ויקטור קוגלר, יוהנס קליימן, מיפ חיס ובעלה יאן ובפ ווסקאול. אנשים אלו היו הקשר היחיד של משפחת פרנק ותושבי המחבוא האחרים לעולם החיצון. הם סיפקו את צורכיהם, דאגו לשלומם והביאו להם חדשות מהולנד, אירופה והעולם. המשימה הקשה ביותר לסייענים הייתה אספקת מזון למחבוא והיושבים בו, תוך סיכון ממשי של חייהם אם ייתפסו בידי השלטונות.

ב-13 ביולי 1942 נכנסו למחבוא בני משפחת ואן-פלס – הרמן, אוגוסטה ובנם בן ה-16 פטר, בגרסה הראשונה של היומן שינתה אנה פרנק את שם משפחת המצטרפים החדשים מוואן-פלס לואן-דאן. בחודש נובמבר של אותה שנה נכנס למחבוא פרידריך פפר, רופא שיניים – יהודי וחבר קרוב של בני הזוג פרנק. אירוע זה היה בעל השפעה מיוחדת על חיי אנה פרנק, מרגוט עברה להתגורר בחדר עם אוטו ואדית בעוד אנה נותרה בחדר עם פפר. החיים המשותפים של גבר בגיל העמידה עם נערה צעירה בתהליך התבגרות הפך את חיי שניהם לעינוי. ביטוי לכך הוא השם שנתנה אנה לדמותו ביומנה: אלברט דיסל (בגרמנית נשמע כמו "אלברט הטיפש"). למרות הצורך בחברה אנושית מגוונת במקום המחבוא שהפך לבית כלא מרצון, גברו המתחים בין קבוצת המסתתרים במחבוא. ללא כחל ושרק מתארת אנה פרנק את החיכוכים היום יומיים. היא מביעה ביומנה רתיעה מאוגוסטה ואן-פלס, אותה היא מתארת כ"טיפשה", את פרידריך פפר והרמן ואן-פלס היא מתארת כ"אנוכיים", וכמי שמכלים את מזון הקבוצה ללא התחשבות בזולת.

על החיים במחבוא כתבה אנה פרנק:

"אני רואה את שמונה הנפשות במחבוא כפיסת שמים כחולים ומסביבה ענני־גשם שחורים. אותו מעגל קטן ומגודר שבו אנו נמצאים עודנו בטוח, אך העננים הולכים וקרבים אלינו, והטבעת המפרידה בינינו ובין הסכנה הולכת ומצטמצמת. והנה אנו כבר מוקפים סכנה ואפלה עד כדי כך, שבמאמצינו למצוא מוצא מן הסכנה אנו מתנגשים איש ברעהו."[1]

בתחילה היא סלדה מפטר ואן-פלס אך בהמשך נרקמו בין שני בני הנוער יחסי קירבה ואנה פרנק מתארת ביומן את הנשיקה הראשונה ביניהם. אנה הייתה זו שקיררה את היחסים משהחלה להטיל ספק, אותו תיארה ביומן, בכנות הקשר, וכן את החשש שקינן בליבה כי המשיכה נבעה מתחושת שותפות הגורל, ולא מאהבה. יחסי חברות אמיצים נרקמו בין אנה פרנק לאנשי הקשר, ובעיקר עם בפ (אליזבת) ווסקאול, הכתבנית הצעירה. מאוחר יותר ציין אוטו פרנק כי הוא הבחין באנה ובפ מסתודדות לעתים בפינה.

במהלך כתיבתה, תיעדה אנה פרנק את יחסיה עם בני משפחתה, ותיארה בעין חדה על ההבדלים האישיים ביניהם. היא הגדירה עצמה כקרובה לאביה, שמאוחר יותר ציין כי אכן הרגיש קרבה מיוחדת לאנה, בעוד מרגוט הייתה קשורה יותר לאם. האב מוסיף כי אופייה הנוח והיציב של מרגוט עמד בניגוד למצבי הרוח הקיצוניים שחוותה אנה. האחיות לבית פרנק הלכו והתקרבו אחת לשנייה. מבעד לביטויי קנאה כלפי מרגוט, המובעים ביומן, נחשף תהליך של גילוי הדדי ויצירת ידידות, שהלכה והתגברה עם הבשלת תהליך ההתבגרות של אנה. ביום 24 בדצמבר 1943 כתבה אנה פרנק ביומנה:

"האמיני לי, כאשר אדם כלוא במשך שנה וחצי, עלול הדבר להימאס עליו בימים מסויימים. על אף הצדק והכרת הטובה: אי־אפשר לדכא את הרגש לגמרי. לרכוב על אופנים, לרקוד, לשרוק, לראות את העולם, להרגיש כי אני צעירה, לדעת כי אני חפשיה – לכל אלה כמהה נפשי. ועלי להסתיר זאת. שערי בנפשך, אילו היינו כולנו מתאוננים ומראים פנים חמוצים, לאן היינו מגיעים? לעתים אני שואלת את עצמי: 'היש מי שמסוגל להבין זאת, בלי לשים לב לשאלה אם אני יהודיה או לא־יהודיה, היש מישהו שיכול לראות בי את הנערה המתבגרת שיש לה צורך כזה בשעשוע בלי רסן?' אינני יודעת, ואינני יכולה לדבר על כך עם איש, כי אפרוץ בבכי. הבכי מביא לעתים רווחה כה גדולה."[2]

המתח במחבוא השפיע קשות על האם והבת וביומן שמור מקום מיוחד ליחסי אנה פרנק ואמה. היא העלתה על הכתב מערכת יחסים מתוחה ובעייתית. אנה מוחה ברישומים על יחסה הקר והמתנשא של האם, וברישום מיום 7 בנובמבר 1942 אנה כתבה: "אני רואה אותה כאם. אך בשבילי אינה 'ה'אם... בדמיוני אני רואה מופת של אם ואשה, ואין אני מוצאת אף שמץ ממופת זה באשה זו שאני חייבת לקרוא לה אמא".[3] בהערות שנכתבו בשלב מאוחר יותר, ככל הנראה בעת קריאה מחודשת של היומן, הרגישה אנה פרנק חרטה, וחשבון נפש הביא להבנה וניסיון לגשר על הפערים עם האם.

הכרונולוגיה של הרישומים ביומן נקטעה על ידי עריכות של הכותבת. במקביל מורגש הביטחון ההולך וגובר של אנה פרנק ביכולת כתיבתה. ניכר גם מעבר מתיאור הנרטיב של החיים במחבוא והכללת "דיון" של אנה פרנק ברגשות אישיים ושאיפות לעתיד. בתחום זה מביעה אנה רצון לחרוג ממגבלות ומוסכמות חברתיות ומדרך החיים של אמה ולעצב את חייה ככותבת היוצרת שם לעצמה. במקביל עסקה כתיבתה של אנה פרנק בנושאים מופשטים כגון טבע האדם והאמונה באל. מקום מיוחד שמור להתגבשות ההכרה הלאומית – דתית של אנה, כבת לעם היהודי. כך ברישום מיום 11 באפריל 1944:

"מי העמיד את היהודים מחוץ למחנה כל העמים? מי המיט עלינו את כל הסבל הזה? אלהים הוא אשר עשה אותנו כך, ואלוהים הוא אשר ירימנו מן התהום ויגאלנו. אם נישא בכל הסבל הזה ובכל זאת עוד יהיו יהודים בעולם, יבוא יום והיהודים לא יהיו עוד נידונים לכלייה, אלא מופת לעולם. מי יודע, אולי תהיה זאת אמונתנו אשר תורה את הטוב לעולם ולכל העמים, ולשם כך, לשם כך בלבד, עלינו לסבול. לעולם לא נוכל להיות הולנדים בלבד, או אנגלים בלבד, או בני כל עם אחר בלבד; תמיד נהיה מלבד זאת גם יהודים, ורוצים אנו להיות גם יהודים."[4]

חייהם של המסתתרים היו קשים גם בשל המזון שבהדרגה הלך ונעשה דל, וגם קשיים בשמירה על היגיינה אישית. החל משנת 1943 חלה הרעה בתנאי המסתתרים, ארוחת הבוקר הייתה לא יותר מלחם יבש ותחליף קפה, ארוחת הצהרייםתרד או חיטה ותפוחי אדמה קטנים ורקובים למחצה. ביומנה חוזרת ומביעה אנה תסכול מהדרדרות תנאי המחיה במחבוא. בחודש מאי 1944 חלה הידרדרות נוספת. כפית דייסה ותרד מבושל למחצה היו כל מזונם של דיירי המסתור. כדי להסיח דעתה מהרעב השתדלה אנה להעסיק את עצמה. היא קראה ספרים והקפידה על כתיבה קבועה ביומן.

ביום 15 ביולי 1944, כשלושה שבועות לפני מאסרה, כתבה אנה פרנק ביומן את אמירתה המפורסמת ביותר:

"זה הקושי של ימינו אלה: זה עתה נתעוררו בנו אידיאלים, חלומות, תקוות — וכבר הם נפגעים מידי המציאות המחרידה ונהרסים עד היסוד. פלא גדול הוא שעוד לא התייאשתי מכל תקוותי — שכן לכאורה הן אבסורדיות ואין להגשימן. אף־על־פי־כן אני דבקה בהן, מפני שעל־אף הכל עודני מאמינה, כי יצר האדם טוב בלבו פנימה. אינני יכולה, גם אם הייתי רוצה, לבסס את הכל על מוות, סבל ואנדרלמוסיה. אני רואה את העולם הולך ונהפך לישימון, אני שומעת את קול הרעם המתקרב, וסופו לקטול גם אותנו. אני חשה את יסוריהם של מיליוני בני־אדם — ובכל זאת די לי לשאת את עיני לשמיים ומיד אני חוזרת ומאמינה, כי הכל יסתיים בכי טוב, כי גם רעה זאת תכלה מן הארץ, ושלום ושלווה ישובו לעולם".[5] הפסקה בה מופיע המשפט מציגה תמונה מורכבת על חיי אנה פרנק ובהמשך גם על מורשתה.

הרישום האחרון ביומן, שהוא העדות הראשית לאירועים במחבוא, הוא מיום 1 באוגוסט 1944.[6]

המאסר

כוננית הספרים שהסתירה את הכניסה למחבוא

בבוקר של 4 באוגוסט 1944, פרצו למחבוא שוטרים ממשטרת הסדרגרמנית: Ordnungspolizei, הייתה ידועה בקיצור אורפו), שפעלו על סמך הלשנה של אדם שנותר אלמוני עד היום. בראש הכוח עמד אוברשארפיהרר אס אס (סמל) קרל סילברבאואר, איש האס דה ואיתו עוד 3 קציני משטרה הולנדים. משפחת פרנק ושאר דיירי המחבוא נלקחו למטה הגסטאפו ומשם הועברו, לאחר חקירה, לבית מעצר בו שהו יומיים ולאחר מכן הועברו למחנה המעבר המשטרתי ליהודים וֶסְטֶרְבּוֹרְק.

בראיון שנתן לעיתונות ההולנדית בשנת 1964 הודה סילברבאואר בחלקו במעצר אנה פרנק ומשפחתה. הוא טען כי שמו של המלשין שהסגיר את המסתתרים לגסטאפו אינו ידוע לו וכי מפקדו הישיר באותה תקופה התאבד עם כניעת גרמניה הנאצית. עם זאת הוא זכר היטב את אירוע המעצר. לדבריו, שאל את אוטו פרנק כמה זמן שהו במחבוא, ותשובתו של פרנק כי התחבאו במשך שנתיים וחודש הדהימה אותו. אוטו פרנק הראה לו סימנים שנחרטו על קיר המחבוא ותיעדו את צמיחתה לגובה של אנה פרנק. סילברבאואר סיפר כי פנים אל פנים נראתה אנה פרנק מבוגרת ויפה יותר מהנראה בתמונותיה וציין כי בעת המעצר הוא אמר לאוטו פרנק "יש לך ילדה מקסימה".[7]

במאמר שפרסם ברונו בטלהיים, פסיכואנליטיקאי ופסיכולוג ילדים יהודי-אמריקאי, ניצול מחנות ריכוז נאציים, בשנת 1976, בשם "הלקח שלא נלמד מאנה פרנק", נטען שסירובה של משפחת אנה פרנק להאמין באסון המתקרב גרם לכך שלא נקטו צעדים שאולי היו מצילים אותם, והוא מפרט: לדעתו היו צריכים בני משפחת פרנק ושאר המתגוררים במחבוא להתפזר למספר מקומות מחבוא ברחבי הולנד על מנת להקטין הסיכון של השמדת כל המשפחה בעת לכידה, לדבריו היו צריכים בני משפחת פרנק לנקוט צעדי הגנה גם בתוך המחבוא כגון פתיחת דרך-דלת מילוט ואף השגת כלי-נשק כך שכאשר כלו כל הקיצין היו נלחמים על נפשם. ברונו בטלהיים טוען במאמרו כי כשלונו של אוטו פרנק להגן על משפחתו כראוי נובע מאי יכולתו להאמין בקיום מנגנון ההשמדה הנאצי.[8]

חידת זהות המלשין

סימן שאלה תלוי עד היום לגבי זהות המודיע האלמוני שהביא את הגסטאפו למחבוא. החשד המיידי נפל על איש הניקיון במחסן בית החברה אליו הוצמד המחבוא, וילהלם ון מארן. הסקרנות והעניין שגילה סביב המחבוא ונסיונותיו לגלות את המתרחש במקום ודבריו למיפ חיס כי הוא בעל קשרים בגסטאפו ביססו את החשד כי הוא המלשין. בחקירה ראשונה שנערכה בשנת 1948 סיפר ון מארן כי הוא אכן חשב שדבר מה משונה מתרחש בבנין החברה אך נוקה מהאשמה על ידי החוקרים מחוסר ראיות לכך שאכן מסר מידע לגסטאפו. בהליך משפטי שנערך בשנת 1949 הוא נוקה לחלוטין מאשמה. למרות זאת שמו עלה שוב כחשוד בוועדת חקירה שחידשה את הבדיקה בשאלת זהות המלשין בשנת 1963 לאחר שהקצין הגרמני קרל סילברבאואר אותר. הגרמני לא הצליח למסור מידע חדש ולא יכול היה לשפוך אור על הפרשה. ון מארן המשיך לטעון לחפותו עד ליום מותו בשנת 1971. חשודה אחרת הייתה לנה הרצוג, שהייתה עובדת ניקיון במחסן. אין ספק כי הרצוג ידעה שבבנין מסתתרים אלמונים. בספר משנת 1998 מצביעה ההיסטוריונית האוסטרית מליסה מולר בספרה "הביוגרפיה של אנה פרנק" על כך שהיא המלשינה. טענה זו נדחתה על הסף על ידי הביוגרפית של אוטו פרנק, קרול אן לי, וגם על ידי מיפ חיס.

תאוריה דרמטית הועלתה על ידי ההיסטוריונית קרול אן-לי בספרה משנת 2000, לפיה משתף פעולה עם הנאצים בשם טוני אהלרס פגש באקראי את אוטו פרנק בשנת 1941 וסחט אותו על בסיס שמועה שאוטו פרנק הביע סלידה מהשלטון הנאצי בגרמניה. על פי המחקר המשיך אהלרס לסחוט את אוטו פרנק במשך זמן רב לאחר המלחמה. הבסיס לסחיטה – על פי החוקרת – הוא שאוטו פרנק מכר בתחילת המלחמה פקטין לגרמניה הנאצית, חומר ששימש את התעשייה הצבאית הגרמנית. קרול אן לי טוענת בספרה כי טוני אהלרס נהג לתצפת על בית המסתור ואף פרץ למשרדי החברה על מנת לאסוף מידע שמסר לבסוף לידי הגסטאפו, ובכך הביאה לפתיחת חקירה נוספת בשאלת זהותו של האלמוני בשנת 2003 על ידי המכון ההולנדי לתיעוד מלחמתי (בהולנדית: Nederlands Instituut voor Oorlogsdocumentatie). את האשמה דחתה אשתו של אהלרס (שנפטר בשנת 2000) אך אחיו ובנו טענו בעדותם כי ידוע להם שטוני אהלרס הוא האדם שהוביל את הגסטאפו למחבוא של משפחת פרנק. עם זאת העדר ראיות התומכות בעדויות שמיעה אלו לא איפשר לחוקרים ההולנדים להגיע למסקנות בנוגע לזהות המלשין.[9]

באפריל 2015 יצאה לאור בבלגיה ביוגרפיה של אליזבת בפ ווסקאול, מקבוצת הסייענים למשפחת פרנק וחברתה הקרובה של אנה. המחקר נכתב על ידי העיתונאי הפלמי ירואן דה ברוין, בשיתוף עם בנה הצעיר של בפ, יופ ואן וייק ומתבסס על עדויות חדשות של בני משפחת ווסקאול. על פי הספר, האחות הצעירה נלי ווסקאול התנגדה נחרצות לסיוע שנתנו בני משפחתה למשפחה היהודית, ועל רקע השקפותיה אלו היא יצרה קשר עם שלטונות הכיבוש הגרמניים ומסרה את המידע שהוביל לפריצה למחבוא ומאסרם של בני משפחת פרנק ושאר המסתתרים. בנה של בפ מציין בספר כי אימו חשדה באחותה, אך לא יכלה להביא עצמה לידי חשיפת האמת על כל המשתמע מכך, ונשאה את חשדותיה איתה עד ליום מותה. האחות נלי נפטרה בשנת 2001 מבלי שחלקה בפרשה ייחקר.[10]

בדצמבר 2016 פרסם מכון המחקר ההולנדי של בית אנה פרנק מחקר המצביע על האפשרות התאורטית (אשר איננה נסמכת על ראיות) כי הפשיטה על המשרדים והמחסנים שבצמוד להם שכנו המסתתרים נועדה לאתר חשודים בזיוף תלושי מזון או בעבירות מנהליות אחרות הקשורות לאישורי עבודה. המחקר יצא מנקודת ההנחה כי העובדה שלא נמצא קצה חוט המוביל למעשה הלשנה ואזכור ביומן של מעצרים בקרב עובדי החברה, עשוי לרמז על כך שהמחבוא נחשף באקראי במהלך הפשיטה.[11] בהודעה לעיתונות אמר רונלד ליאופולד, מנהל מוזיאון אנה פרנק, כך: "החקירות החדשות לא שוללות את האפשרות שהאנשים במחבוא נתגלו על ידי בגידה אלא מעלות אפשרויות אחרות שראויות לבחינה, בתקווה שחוקרים נוספים יראו טעם בכיווני חקירה אלו".

כליאה, גירוש ומוות

מצבה סמלית לאנה ומרגוט פרנק בברגן בלזן
יד לאנה פרנק ביער הקדושים

ויקטור קוגלר ויוהנס קלינמן נאסרו והועברו למחנה הריכוז אמרספורטהולנדית: Amersfoort). קלינמן שוחרר לאחר 7 שבועות קשים אך קוגלר נותר במאסר במתקני כליאה שונים עד לסוף המלחמה. מיפ חיס ובפ ווסקאול שוחררו לאחר חקירה קצרה על ידי המשטרה. למחרת היום הם חזרו למחבוא, ושם מצאה מיפ חיס את יומנה של אנה פרנק ואת אלבומי תמונות של המשפחה. ב-7 באוגוסט 1944 ניסתה מיפ חיס לשחרר את בני משפחת פרנק והציעה שוחד לקצין שביצע את המעצר תמורת עזרתו, אך הוא דחה את הצעתה על הסף.

ב-3 בספטמבר 1944 יצאה קבוצת דיירי המחבוא במשלוח האחרון מוסטרבורק לאושוויץ, לשם הגיעה לאחר מסע של 3 ימים. על הרכבת הגיעה עם משפחת פרנק בלומה אברס-אמדן, מורה ופסיכולוגית יהודיה שהכירה את האחיות לבית פרנק עוד מימי בית הספר היהודי. אברס-אמדן הייתה בקשר רצוף עם אנה, מרגוט ואימן ותרמה למחקר ההיסטורי את הרקע לשבעת החודשים האחרונים לחייהן.[12]

באושוויץ נערכה סלקציה לאסירים במשלוח, ומתוך 1,019 בני אדם נשלחו 549 מיד להשמדה. קבוצת המסתתרים במחבוא שרדה את הסלקציה הראשונית, אך נשות משפחת פרנק הופרדו מאבי המשפחה והקשר נותק. גורלן לא היה שונה מגורל האסירים האחרים במחנה. לאחר הסלקציה הופשטו הנשים, שיערותיהן נגזזו ומספר קועקע על זרוען. ביום הן עסקו בעבודת כפייה, ובלילה הן נדחסו לצריפים. עדויות מאוחרות מעידות כי אנה פרנק התקשתה לעכל את חיי המחנה והסתגרה בתוך עצמה או נתקפה בבכי. בחיי היום יום גילתה אנה פרנק תושיה וכוח. היא תמכה באחותה ואמה והצליחה למצוא מזון בנוסף על ההקצבה הזעומה. תנאי התברואה הקשים גרמו לגרדת קשה ולהעברת בנות המשפחה לחדר בידוד שהיה חשוך ושורץ חולדות. האם אדית ביקרה אותן בחשאי והעבירה להן את קצבת המזון שלה דרך בור שנחפר מתחת לקסרקטין.[13]

בחודש אוקטובר 1944 החלה העברת אסירות מאושוויץ למחנות עבודה וריכוז הרחוקים מהחזית. בשלב זה נותק הקשר בין בלומה אברס-אמדן לבנות משפחת פרנק, שביום 28 באוקטובר הועלו על משלוח אסירות, שכלל גם את אוגוסטה ואן-פלס, לברגן בלזן. האם אדית פרנק נותרה באושוויץ, ומתה מרעב ואפיסת כוחות ב-6 בינואר 1945.

בסוף אוקטובר ותחילת נובמבר הגיע לברגן בלזן משלוח של כ-3,000 נשים חולות מאושוויץ בירקנאו. הן הובלו בקרונות בצפיפות קשה והוכנסו לאוהלים ללא תאורה, שירותים או תנאים היגייניים מינימליים. ב-7 בדצמבר עקרה סופה מספר אוהלים, והנשים נאלצו לעמוד מספר שעות בקור העז תחת מטר שוטף עד שהוכנסו לאוהל המטבח למשך הלילה. למחרת פונו מספר אוהלים של חולים לצורך שיכונן של הנשים. ב-2 בדצמבר היה מספרם של הכלואים בברגן בלזן 15,257, מתוכם 8,000 נשים במחנה הנשים.

זמן מה לאחר הגיען לברגן בלזן נפגשה אנה בסמוך לסוף חודש ינואר 1945 עם חנה גוסלר, שמאוחר יותר תיארה את המפגש הקצר. לדבריה האחיות היו עם אוגוסטה שטיפלה בהן ובעיקר במרגוט שהייתה חולה מאד. אנה הייתה קירחת ורעדה מחולשה. היא קוננה על מות הוריה, וניכר היה כי איבדה את רצונה לחיות.[14]

בתחילת 1945 עמדה מנת המזון היומית של אסיר על ½ ליטר מים ופרוסת לחם או תפוח אדמה. פעמיים בשבוע היו האסירים מקבלים מנה של מים מעופשים רותחים שנקראה "קפה". בחלק מהמחנה כלל לא הייתה אספקת מים, והאסירים נאלצו לשתות ממקורות מים מזוהמים ולא יכלו לשמור על היגיינה. בחודש מרץ 1945 השתוללה בברגן בלזן, כתוצאה מתנאי התברואה הבלתי אפשריים, מגפת טיפוס הבהרות. המגפה התפשטה במהירות בקרב האסירים והפילה חללים רבים. לפי רופא האסירים, ד"ר לאו, כעשירית ממקרי המוות במחנה היו עקב מחלת הטיפוס; החלק האחר של מקרי המוות היה עקב מחלות בטן שונות, תשישות ורעב. על פי עדויות מאוחרות של אסירות, מרגוט, שהייתה תשושה, נפלה מה דרגש ומתה, וימים מספר לאחר מכן נפטרה אנה ממחלת הטיפוס. תאריכי מותן המדויקים אינם ידועים, אך מחקרים המבוססים על עדויות של אסירות ששרדו מצביעים על כך שהאחיות נפטרו במהלך פברואר או בתחילת מרץ 1945.[15]

בפברואר הפכה בעיית פינוי הגופות לבעיה החמורה ביותר של המחנה, מאחר שבקרמטוריום ניתן היה לשרוף בו-זמנית רק שלוש גופות. במרץ החלו לשרוף את גופות האסירים: הן הונחו על עצים ספוגים בנפט והובערו. ואולם, בסוף מרץ אסר משרד היערות על שימוש בעצים למטרה זו בשל זיהום האוויר של האזור מסביב, וגופות האסירים נותרו במקום שבו מתו. כשהיה ברור שהשחרור קרב, עשו הגרמנים מאמץ אחרון לפינוי הגופות. בין 11 ל-14 באפריל נלקחו האסירים שעוד יכלו ללכת למלאכת פינוי הגופות. הגופות הועברו לנקודה מרוחקת במחנה ונזרקו לקבר אחים ענק. גורלן של אנה ומרגוט פרנק לא היה שונה וגופותיהן נעלמו ומקום קבורתן לא נודע. לאחר שחרור המחנה על ידי הצבא הבריטי ב-21 במאי, הועלה מחנה ברגן בלזן באש ונמחה מעל פני האדמה.

אוטו פרנק שרד את אושוויץ ועם שחרור המחנה חזר לאמסטרדם, בה מצא מקלט בביתם של מיפ ויאן חיס. הוא החל לחפש את אשתו ובנותיו, אך לאחר שבועות מספר הוברר כי כולן נרצחו.[16]

עדויות של ניצולים שראו את אנה פרנק לפני מותה

האסירה היהודיה-הולנדית לין חלדטי (הולנדית: Lin Jaldati) פגשה את אנה פרנק ואחותה הן במחנה המעצר, והן באושוויץ ובברגן בלזן. היא סיפרה כי ראתה את אנה ואחותה קרוב למותן ולדבריה אנה הייתה, למרות מצבה הקשה, "חברותית ומתוקה" והחליטה להשאר קרוב לאחותה ככל שניתן. לאחר ימים מספר חזרה חלדטי לביתן וראתה כי המיטה אותן חלקו האחיות ריקה: "אני ידעתי מה משמעות הדבר, מאחרי הביתן מצאנו אותה [את אנה] והנחנו את הגוף הרזה בתוך שמיכה ונשאנו אותה אל קבר אחים. זה כל מה שיכולנו לעשות".[17]

האסירה היהודיה-הולנדית אירמה זוננברג מנקל (הולנדית: Irma Sonnenberg Menkel) הייתה במחנה ברגן בלזן החל מ-1942 ומונתה כאחראית מתחם מגורים במקום בו שהתה אנה פרנק. בציטוט מספרה "הייתי עדה למותה של אנה פרנק" היא כותבת: "אחת הילדות בצריפי המחנה לקראת סוף המלחמה הייתה אנה פרנק...לא הכרתי את משפחתה לפני כן אך אני זוכרת שהיא הייתה ילדה טובה ושקטה. כשאמרו לי לאחר המלחמה שהיא הייתה בת 15 הייתי מופתעת, היא נראתה לי צעירה יותר. לא היה קל להשיג כלי כתיבה ונייר אך אני זוכרת אותה כותבת מדי פעם. מחלת הטיפוס הייתה בעיה קשה במחנה ומתוך כ-500 ילדים כ-100 לקו במחלה ורובם מתו...כשאנה חלתה אמרתי לה שהיא לא צריכה לצאת למפקדים והיא יכולה להשאר בצריף... בזמן שהייתה חולה היא הייתה אומרת לי 'אירמה, אני חולה מאוד' ועניתי לה 'לא, את לא כל כך חולה'. היא רצתה לקבל עידוד שהיא לא חולה מאוד. כשאיבדה את הכרתה, לקחתי אותה בזרועותי".[18]

ניצולת השואה הלן שלוטר (Helen Schlotter), ילידת יוגוסלביה, שהתה בברגן בלזן באותו צריף ודרגש שבו הייתה גם אנה פרנק: "דיברנו הרבה, היינו אוספות עיתונים והשתמשנו בהם כחומר בידוד בצריף בו היינו". שלוטר זוכרת את אנה כנערה פקחית, אך עם זאת הייתה "תמיד מתוחה ומפוחדת, אך בסופו של דבר כולנו היינו". לדבריה, הן היו כשמונה בנות בדרגש בסביבות אותו הגיל שהשתייכו לאותה קבוצה. הן היו עובדות בניקיון בתי שימוש וכדומה והיו מדברות ביניהן עם הידע הבסיסי שהיה להן ביידיש גרמנית והולנדית. "אנה דיברה על אמה ואביה אך רוב הזמן על המקום בו התחבאו לפני מעצרם ותמיד תהתה איך הם התגלו. שאלתי אותה מה היא רוצה לעשות כשהיא תשתחרר, האם היא רוצה להתחתן ושהיו לה ילדים, היא אף פעם לא נתנה לי תשובה ישירה כאילו ידעה שהיא לא תשרוד".[19]

נני בליץ (שמאז שמה השתנה לננט קוניג) (Nanny Blitz / Nannte Konig) הייתה בת כיתתה של אנה פרנק בתיכון היהודי ופגשה אותה במחנה ברגן בלזן, היא מספרת: "פגשתי את אנה בברגן בלזן בידיעה כי משפחתה נמלטה לשווייץ ושם אנה סיפרה לי את מה שבאמת קרה. המחנה היה מחולק למספר אזורים המופרדים ביניהם על ידי גדר תיל. לראשונה ראיתי את אנה דרך גדר התיל ובקושי זיהיתי אותה, היא נראתה כמו שלד מהלך בדיוק כמוני. בפברואר 1945 גיליתי שהורידו את גדר התיל בין המחנות 7 ו-8 ויצאתי לחפש אותה. אנה עדיין קיוותה שיום אחד תוכל להשתמש ביומן כבסיס לספר שהיא רצתה לכתוב לאחר המלחמה. ראינו אחת את השנייה מקודם זמן קצר לפני שמשפחת פרנק עברה למחבוא ביולי 1942 והשוק לראות אותה כה כחושה היה בלתי יתואר. אנה רעדה מקור הייתה עטופה בשמיכה היות שלא יכלה יותר לסבול את בגדיה שהיו מלאים בכינים". [20]

גורל שאר המסתתרים

בני משפחת פרנק

  • אוטו פרנק, אביה של אנה פרנק, שרד את השואה. בשנת 1953 התחתן עם אלפרידה גירינגר (הולנדית: Elfriede Geiringer, ‏19051998), ניצולת אושוויץ ותושבת אמסטרדם. הזוג עבר להתגורר בעיר בזל. הוא נפטר ב-19 באוגוסט 1980 בבזל מסרטן הריאה.
  • אדית פרנק הופרדה מבנותיה באושוויץ, שנשלחו לברגן בלזן ב-28 באוקטובר. בריאותה הגופנית והנפשית הידרדרה ועדים סיפרו כי היא החלה לחפש בייאוש אחרי בנותיה אנה ומרגוט, אף על פי שהן הופרדו ממנה והיא ראתה אותן מועלות לרכבת. העדים סיפרו כי היא החלה לחפש ולאגור מעט מזון עבור בנותיה תוך שהיא מרעיבה את עצמה. ב-6 בינואר 1945 נפטרה אדית פרנק מרעב ותשישות; 20 ימים לאחר מכן שוחרר המחנה על ידי חיילי הצבא האדום.
  • מרגוט פרנק, אחותה הבכורה של אנה פרנק, נפטרה ככל הנראה מטיפוס במחנה ברגן בלזן. על פי עדי ראייה היא נפטרה ימים מספר לפני אנה פרנק, אך תאריך פטירתה אינו ידוע במדויק.

בני משפחת ואן-פלס

  • הרמן ואן-פלס נפטר במחנה השמדה אושוויץ, היחיד מבין חבורת המסתתרים שהוצא להורג. על פי עדויות של ניצולים מהמחנה ובהם אוטו פרנק, איבד הרמן ואן-פלס את התקווה בעת המעצר והעברתו לאושוויץ. הוא נפצע קלות בידו בעת ביצוע עבודה במחנה וזמן קצר לאחר מכן, כשלושה שבועות לאחר הגעתו לאושוויץ, נשלח לתאי הגזים בעת אחת מהסלקציות.
  • אוגוסטה ואן-פלס הועברה עם בנות משפחת פרנק למחנה ברגן-בלזן, אך ככל הנראה הועברה למחנה ריכוז אחר בטרם מצאו את מותן. למעשה לא ידוע דבר על מותה, אך ההשערה היא כי הועברה למחנה בוכנוואלד או גטו טרזיינשטט וכי נפטרה בדרך או זמן קצר לאחר מכן.
  • פטר ואן-פלס שהה תחילה במחנה ההשמדה אושוויץ, שם הגן עליו אוטו פרנק עד שהגרמנים אילצו אותו להצטרף לצעדת מוות שהובילה אותו למאוטהאוזן. רישומי המחנה מעידים כי פטר ואן-פלס נכנס למחנה ב-25 בינואר 1945 והוצב בקבוצת אסירי עבודה, הרישום האחרון לגביו הוא מיום 11 באפריל בהעברתו כחולה לביתן המרפאה. תאריך מותו המדויק איננו ידוע, אך הצלב האדום קבע כי הוא נפטר ב-2 במאי 1945.