אנטישמיות נוצרית

Incomplete-document-purple.svgיש להשלים ערך זה: בערך זה חסר תוכן מהותי. ייתכן שתמצאו פירוט בדף השיחה.
הנכם מוזמנים להשלים את החלקים החסרים ולהסיר הודעה זו. שקלו ליצור כותרות לפרקים הדורשים השלמה, ולהעביר את התבנית אליהם.
אנטישמיות
אנטישמיות
Yellowbadge logo.svg
פורטל השואה
מושגים באנטישמיות
היסטוריה • ציר זמן • גאוגרפיה
מושגי ליבה

שנאת זריםגזענותאנטישמיות • אנטישמיות דתית • אנטישמיות נוצריתאנטישמיות מוסלמיתאנטישמיות בעולם הערביאנטישמיות ביפן • אנטישמיות כלכלית • אקדמיה ואנטישמיות • אנטישמיות נאו-פגנית • אנטישמיות גזעית • אנטישמיות מודרניתהשאלה היהודיתהאנטישמיות החדשהמבחן שלושת ה-D לאנטישמיות

ניתוח האנטישמיות

שנאת זרים ככלי פוליטי • הפסיכולוגיה של האנטישמיות • הבנאליות של הרשע

ראו גם

אנטישמיות נוצרית היא שנאת ישראל שמקורה בנצרות, וקיימת בקרב נוצרים כלפי היהדות והעם היהודי. ברובן המוחלט, מקורות האנטישמיות בהמצאות שמקורן בעלילות שהועללו נגד היהודים. עלילות שנועדו להסיט את תשומת לב ההמון מבעיתיות הנצרות, בעיותיו הכלכליות, בעיות ההנהגה ולהשאיר את הנוצרי תחת הנהגת הנצרות והכנסייה ולהרחיקו מהיהודים ודת היהדות. זאת תוך ביטול והשלכת הטיעונים היהודים לשלילת הנצרות, אל היהודים עצמם. תוך הצגתם כנבזים וכשליחי השטן עצמו המנסה את המאמין הנוצרי. עוינות זו התפתחה כבר בשנותיה הראשונות של הנצרות והתחזקה לאורך מאות השנים שבאו לאחר מכן, והייתה לה השפעה חזקה גם על האנטישמיות המודרנית ועודנה בעלת השפעה באנטישמיות החדשה.

האנטישמיות הנוצרית, שיוחסה לגורמים רבים, מתייחסת להבדלים התאולוגיים מבחינה דתית ולתחרות שבין הכנסייה לבתי הכנסת.[1] לרוב מקובל לפרש את הסיבות לאנטישמיות הנוצרית כנובעת מאי-הבנת האמונות והמנהגים היהודים ותגובה בלתי רציונליות למחשבה כי קיימת עוינות יהודית כלפי הנוצרים. עמדות אלו התחזקו בקרב הנוצרים דרך הטפה, אמונות והוראות פופולרית נוצריות שנמשכו במשך אלפיים שנה, המכילות בוז כמו גם חוקים שנועדו להשפיל ולהכפיש יהודים.[2] הרעיונות האנטישמים שהנצרות הניחה, כביכול כמקור אמין, היו לאבן פינה לרעיונות אנטישמים מאוחרים יותר שצצו, התבססו, התפתחו והתווספו לאלו שבאו לפניהם, ובעצם הזינו והעצימו אחד את השני בסינרגיה.[3]

האנטישמיות המודרנית לרוב מתוארת כשנאה גזעית נגד יהודים, לאור תאוריות גזעניות שהחלו לצוץ במהלך המאה ה-18, ואילו האנטי-יהדות תוארה כעוינות לדת היהודית. עם זאת במהלך המאה ה-12, האנטישמיות הגזעית מוזגה ביעילות לאנטישמיות הדתית בנצרות המערבית. כשחוקרים רבים טוענים כי לאנטישמיות הנוצרית, בייחוד הפרוטסטנטית, היה תפקיד מרכזי באנטישמיות של תקופת גרמניה הנאצית, מלחמת העולם השנייה והשואה, כשהאחרונים לא היו יכולים להתממש ללא הקודם.[4]

לא ניתן לקבוע כי כל או אפילו רוב, פעולתם של אינדיבידואלים, מנהיגים או אפילו אנשי דת מונעים מהדת כגורם בלעדי. מקובל להניח כי הפעולות מונעות מגורמים שונים כשלחלקם השפעה גדולה יותר ולאחרים השפעה פחותה יותר, כשלרוב לגורם הפוליטי יש את התפקיד המכריע. עם זאת, אין להכחיש כי לאנטישמיות הנוצרית היה חלק מרכזי בפיתוח עלילות נגד יהודים. עלילות שגם אם הוכחו והוכרזו כעלילות, גם אם בפי האפיפיור והוותיקן, עודם תופסים חלק מהותי באנטישמיות החדשה, אנטישמיות המוסלמית ובאנטישמיות במדינות ערב(אנ').

התקופה ההלניסטית והרומית

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – שנאת ישראל בעולם הקלאסי

מרים טיילור טוענת כי ישנן שתי השערות בנוגע למקור האנטי-יהודי שבנצרות. הראשונה היא ההשערה המסורתית הגורסות כי מקור האנטי-יהדות של אבות הכנסייה המוקדמים "עברה בירושה מהמסורת הנוצרית של פרשנות המקרא". ההשערה השנייה גורסת כי האנטי-יהדות הנוצרית המוקדמת עברה בירושה מהעולם הפגאני.[5] כפי שטען גולדמן כי שורשיה של האנטישמיות הנוצרית נטועים במקורות מצריים שהתפשטו על ידי "האפוס היווני של הדעות הקדומות המצריות העתיקות".[6][7]

דת הייתה חלק עיקרי מהממשל האזרחי ברומא העתיקה(אנ'). כך שכשחלק מהקיסרים הכריזו עצמם על אלים, ודרשו להיות נערצים בהתאם, הדבר היווה בעיה ליהודים לאור איסור הדיבר השני. אדוארד פלאנרי(אנ') טוען כי סירובם של היהודים לקבל את הסטנדרטים הדתיים והחברתיים היווניים סימנו אותם לרעה. הקטאיוס איש אבדרה כתב כי משה ב"זיכרון גלות עמו, הנהיג עבורם דרך מיזנתרופית ועוינת לחיים". מנתון טען כי היהודים היו מצורעים מצריים שלמדו על ידי משה "איך לא להעריץ את האלים." אותו מוטיב הופיע בכתביהם של טקיטוס, אפיון, אפולוניוס מולון, פוסידוניוס, ליסימכוס וחרמון(אנ'). אגאתרכידס כתב על "השיטות המגוחכות" של היהודים ועל "האבסורד שבחוקיהם", ועל איך הצליח תלמי הראשון לכבוש את ירושלים בשנת 320 לפנה"ס, כי תושביה שמרו את השבת ולא יצאו להגן על העיר. פלאנרי מאפיין את האנטישמיות בימי הקדם כבעלת מהות תרבותית, בעלת מאפיינים של שנאת זרים לאומיים, דבר ששיחק תפקיד בהגדרות הפוליטיות.[8]

הקטאיוס איש אבדרה, צוטט על ידי יוסף בן מתתיהו בנגד אפיון, כותב על ימיו של אלכסנדר, כי היהודים: "לא עלה הדבר להעביר אותם על אמונתם, אף כי שמעו אזניהם דברי חרפה וגדופים מפי שכניהם והנכרים הבאים אל ארצם, ולא פעם ולא שתים המירו מלכי פרס ואחשדרפניהם כבודם בקלון. כי מבלי לעמוד על נפשם הם נושאים כל יסורים ומיתות נוראות – יותר מכל באי עולם - ואינם מכחשים בחוקי אבותיהם."[9] החל מהמאה השלישית לפנה"ס, ממלכת יהודה הייתה נתונה לשליטת יורשיו של אלכסנדר מוקדון, כשגם המרד בראשות המכבים במאה השנייה לפנה"ס לא הובילה לתום השפעה הלניסטית באזור. יורשיו של אלכסנדר שתלו באזור מושבות דוברי יווניות שהמכבים מעולם לא הצליחו לפרק. לכן לא היה ניתן להתעלם מתרבות זרה זו, שלעתים קרובות הייתה גם עוינת. לרוב מפגשים בין רבנים לחכמים הלניסטים הסתיימו כשהאחרונים עזבו מופתעים מתשובותיהם ההרסניות שהציעו הרבנים לטענות הפילוסופים.[10]

ניתן למצוא ביטוי בספרות היוונית-רומית, לדעות הקדומות שרווחו בקרב תושבי המרחב ההלניסטי והרומי כלפי היהודים. כבר בשנים הראשונות של המאה הראשונה לספירה, התחילו עלילות הדם נגד היהודים, כאשר הסופר המצרי-יווני אפיון מאלכסנדריה כתב על הידוע לו על היהודים דרך החכמים המצרים. בין היתר האשים את היהודים בכך שאין להם תרבות וחוקים אמיתיים, שהם בדלנים ופרימיטיביים וכי הם נוהגים להרוג מדי שנה יווני למטרת פולחן. כתביו לא נשתמרו, אך טענותיו נשתמרו דרך הספר נגד אפיון של יוסף בן מתתיהו, שהשיב להן. האשמותיו וטיעוניו המשיכו שנים רבות אחריו, כאשר גם האימפריה הרומית הנוצרית אימצה אותן למטרותיה.

ישנן דוגמאות מרובות לכך שאנטיוכוס הרביעי, חילל את בית המקדש היהודי בירושלים ואסר על קיום פרקטיקות דתיות יהודיות באזור. כמו ברית מילה, שמירת השבת ולימוד מספרי דת יהודים. מספר היסטוריונים טוענים כי טיבריוס סילק את היהודים מרומא וניסה לדכא את כל הדתות הזרות באזור. בשנת 95 טיטוס פלביוס קלמנס הוצא להורג על כך "שחי חיים יהודיים" ו"נסחף לחיי היהדות". לאחר המלחמות היהודיות-רומיות (66-135), אדריאנוס שינה את שם מחוז יהודה לסוריה פלשתינה ואת שמה של ירושלים לאיליה קפיטולינה, בניסיון למחוק את הקשר ההיסטורי של העם היהודי לאזור.[11] בנוסף, לאחר שנת 70, היהודים והגרים היהודיים החדשים הורשו לקיים את דתם רק בתנאי שישלמו את המס היהודי. בשנת 135 נאסרה הכניסה על יהודים לירושלים, פרט ליום תשעה באב.

האימפריה הרומית אימצה לבסוף את הנצרות כדת המדינה עם צו סלוניקי(אנ') בשנת 380.