אריה חן

אין תמונה חופשית

אריה חן (192912 ביולי 1979) היה מחזאי ובמאי ישראלי. זכה בפרסי יצירה מטעם המועצה הישראלית לתרבות ואמנות, אך לא זכה לביקוש מצד מוסדות התיאטרון הגדולים בישראל. רק ארבעה ממחזותיו הועלו בישראל, ויותר ממספר זה, מחוצה לה.

ביוגרפיה

חן נולד בברזיל בשנת 1929. שם נמנה כסטודנט עם חברי המפלגה הקומוניסטית, ואחר-כך – עם פרוץ מלחמת העצמאות של מדינת ישראל – הצטרף לתנועת השומר הצעיר. בשנת 1952, בהיותו בן 22, נטש את הוריו ועלה לישראל עם גרעין ציוני של השומר הצעיר, התגייס לנח"ל והגיע לקיבוץ נגבה, שם מצא את בחירת לבו, בנה את ביתו והעלה רבים ממחזותיו בתיאטרון הקיבוץ. מחזהו "רק נשיקה אחת" הועלה בבימויו של אריה חן, בשנת 1966 בהשתתפות אוריאל זוהר בתפקיד הראשי, בבית הספר התיכון ע"ש רופין עמק חפר, הנקרא כיום קריית החינוך ע"ש בן-גוריון.

בשלב מסוים של חייו המיר את הלהט האידאולוגי בכתיבה המחזאית, בה הכיר כאפשרות סבירה יותר של טיפול הומניסטי והגשמה אנושית.

בליווי משפחתו, יצא חן בשנת 1964 לשליחות בברזיל מטעם הסוכנות היהודית, ובהזדמנות זו ביקר את אביו. גם בתקופה זו המשיך לעסוק בכתיבה מחזאית. חלק מיצירותיו הועלו בארץ מולדתו ואף קטפו פרסים. כשחזר לחופשה בארץ כעבור שנתיים, ביקש תיאטרון זווית להעלות את ההצגה "משחקים בקארין".

בראשית 1979 עבר לירושלים והחל לכהן כמנהל הברית העברית העולמית עד מותו בחודש יולי. נקבר בהר המנוחות. במותו הותיר אישה ובן.[1]

את שליטתו בכתיבה המחזאית-המקצועית קנה אריה חן בעיקר מצפייה בעבודה על העלאת מחזות. הוא התפרסם רק בשלהי שנות השישים.

מחזותיו

חן כתב עשרות מחזות, מערכונים ותסריטים לתוכניות טלוויזיה. בין מחזותיו: "העימות", "מזל בתולה", "מסע אל האור", "הזקן", "הראי", "השכנים", "מינלואים", "משחקים בקארין", "נסיון אהבה", "המילה היא אהבה", "Use me", "אם אשכחך ירושלים", "רב רהבכעים", "בזה הרגע", "הגדר", "רק נשיקה אחת", "ביום שהים יעלה אל ההר", "Make love, not war" ועוד רבים אחרים.

את החומרים למחזותיו לקח מהביוגרפיה שלו, ממועקותיו האישיות, מדמיונו הפורה, השכלתו ותרבותו. חן גרס כי סיפוק היצר המחזאי כרוך גם בויתורים, לאמור: בביזור האני שלך, בחלוקת מועקותיך ומכאוביך בין כל דמויות המחזה, בכך יצר דמויות סבירות לגילום.

במחזותיו שזורים אלמנטים משלל תחומי החיים, המרקם החברתי, וההוויה הישראלית-עברית ההיסטורית. יש אזכורים רבים לאמנות (פיסול, ציור, נגינה, ספרות וכו'), לשואה, לירושלים, למלחמה וגיוס לצבא. כל אלו לא נאמרים בפירוש, אך הם נרמזים, מוסווים בין דפי המחזה. חן ראה בכך סוג של השלמה. הוא אהב אמנות ולכן נטה להזכיר זאת ברוב מחזותיו. על אף ששירת בצבא הישראלי, הרגיש תחושה של ניתוק וריחוק. לא לו ולא למשפחתו היה קשר לשואה. אך התלישות שלו, גרמה לו לרצות להשתייך, רצון שהתבטא בצורך להכניס נגיעה יהודית למחזותיו, בשאיפה להיות חלק מקבוצה. זאת עשה בעזרת כתיבתו המחזאית, כסוג של השלמה.

חן הושפע מספרות העולם לגווניה, אך לא ניתן להצביע על יוצר מסוים שהושפע ממנו פחות או יותר.