ארמית

ארמית
ܐܪܡܝܐ, ארמית, Arāmît
מדינותארמניה, אזרבייג'ן, איראן, עיראק, ישראל, גאורגיה, לבנון, רוסיה, סוריה, טורקיה.
אזוריםהמזרח התיכון, אירופה, מרכז אסיה, צפון אמריקה ואוסטרליה.
דוברים445,000
שפת אם445,000
כתבאלפבית ארמי, אלפבית סורי, אלפבית עברי, אלפבית מנדעי עם הכתובות המעטות שנמצאו בכתב הדמוטי.
משפחה

אפרו אסיאתית

שמית
שמית תיכונה
שמית צפון מערבית
ארמית
לאוםאינה שפה רשמית של מדינה כלשהי.
ארגוןאין
מוסדאין
קוד שפהarc עריכת הנתון בוויקינתונים
ראו גםשפהרשימת שפות
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית

אֲרָמִית היא שפה שמית שמדוברת ברציפות מאז האלף הראשון לפני הספירה ועד ימינו. בתקופה הקדומה הייתה הארמית שפה רווחת: במזרח התיכון ובמרכז אסיה, בעיקר בארצות: אשור, פרס, בבל, סוריה וארץ ישראל; והיא הייתה שפת הדיבור: בארץ ישראל, סוריה ומסופוטמיה. היא שייכת למשפחת השפות השמיות הצפון מערביות.

עולי בבל בתקופת בית שני הביאו אתם לארץ ישראל את השפה הזו, שהייתה אז הלינגואה פרנקה (השפה הרווחת) של האימפריה הפרסית. הארמית שימשה גם בכתבי קודש יהודיים, כגון ספר עזרא וספר דניאל בתנ"ך, התלמוד הבבלי, התלמוד הירושלמי וארמית מאוחרת בספר הזוהר.

ארמית לתקופותיה

דובר הארמית הראשון המוזכר במקרא הוא לבן הארמי, בדברו שתי מילים בארמית - "יְגַר שָׂהֲדוּתָא" (בראשית לא, מז). ואמנם השפה הארמית קרויה על שם ארץ מוצאו, ארם.

נהוג לחלק את רובדי השפה הארמית לחמש תקופות ראשיות:

  • ארמית קדומה, או ארמית עתיקה: 700-925 לפנה"ס
  • ארמית רשמית, או ארמית ממלכתית: 200-700 לפנה"ס
  • ארמית בינונית: 200 לפנה"ס - 200 לספירה
  • ארמית מאוחרת: 700-200 לספירה
  • ארמית חדשה: 700 לספירה עד ימינו

ארמית קדומה

מתקופה זו, שמתחילה במאה ה-9 לפנה"ס, קיימות כ-30 כתובות: החשובות בהן נמצאו בתל פחריה, ספירה, נירב וכתובת זכור.

ארמית ממלכתית

החל משנת 700 לפני הספירה, בערך, החלו להשתמש באימפריה האשורית בשפה הארמית לשם כתיבת מסמכים רשמיים. השפה נפוצה על פני כל האזור שהיה תחת שליטתה של האימפריה האשורית, כולל ארץ ישראל. עדות לשימוש בארמית בתקופה זאת לצרכים דיפלומטיים ולא לשימוש יום יומי אנו מוצאים בתנ"ך (מלכים ב' י"ח), כאשר רבשקה שליחו של סנחריב מלך אשור מגיע לירושלים וקורא לתושביה להיכנע; רבשקה מתבקש על ידי שריו של חזקיהו לדבר ארמית: "דבר נא אל עבדיך ארמית כי שומעים אנחנו ואל תדבר עמנו יהודית באוזני העם אשר על החומה". מתקופה זו קיימות כתובות רבות, בהן כתובות על אבן, פפירוס, חרס ועץ. הכתובות התגלו כמעט בכל רחבי המזרח התיכון ואסיה המרכזית, כולל אפגניסטן, איראן ומצרים. לזו האחרונה יש משמעות חשובה, משום שבארץ מצרים שורר מזג אוויר חם ויבש, וזו הסיבה ששרדו שם כתובות רבות. במצרים הדרומית (=העליונה), באי יב שמתחת לעיר סוֵן (סְוֵנֶה המקראית), היה יישוב יהודי גדול בסביבות 400 לפנה"ס, ושם התגלו כתובות רבות בארמית, המכונות מכתבי יב.

הארמית הממלכתית נמצאת גם במקרא, בפרקים הכתובים ב ארמית מקראית, שנמצאים בספרים עזרא ודניאל. יש גם שתי מילים בארמית בספר בראשית ופסוק אחד בספר ירמיהו[1].

ארמית בינונית

לתקופה זו משתייכות הלשון ה נבטית (שהייתה מדוברת בחבלים שונים של ערב ונכחדה), וה תדמורית (שהייתה מדוברת בפאלמירה (תדמור בעברית) ובאזורים סמוכים, ונכחדה), וכן תרגום אונקלוס לתורה.

ארמית מאוחרת

בתקופה זו נחלקת הארמית לשני ניבים שונים, מזרחי ומערבי. כל אחד מהניבים מתחלק בעצמו לשלושה ניבים עיקריים.

הניב המזרחי, שהיה מדובר באזור בבל, כולל את הניבים הבאים:

תרגום התנ"ך לארמית מהמאה ה-11. בנוסח זה מופיע המקור העברי בצד התרגום: כל פסוק עברי מופיע כשאחריו תרגומו לארמית.

הניב המערבי, שדובר בארץ ישראל, כולל את הניבים הבאים:

  • ארמית גלילית - שפתם של יהודי הגליל. בשפה זו נכתב התלמוד הירושלמי והמדרשים הארצישראליים.
  • ארמית שומרונית - שפת השומרונים. דיאלקט זה השתמר בשימוש דתי וליטורגי לאורך ימי הביניים ועד היום.
  • ארמית נוצרית - דיאלקט שדובר באזור יהודה. בעבר סברו שדובר רק בפי נוצרים, ואולם המחקר גילה שיש גם שרידים לדיבור יהודי בדיאלקט זה. הוא נקרא גם סורית ארצישראלית.
  • ארמית יהודאית - ארמית שדוברה על ידי יהודים באזור דרום הר חברון בלבד, מרבית יהודה התרוקנה מיהודים במרד בר כוכבא אך באזורים מועטים אכן שרדו יהודים דוברי ארמית.
  • ארמית מדבר יהודה - ניב אחר של ארמית יהודאית מאוחרת ששונה מהניב המדובר בדרום הר חברון, היה מדובר באזור בקעת הירדן ויריחו ולאורך ים המלח במקומות כמו עין גדי.

קיימים קווי דמיון דיאלקטיים בין הניבים הקשורים ביניהם קשר תרבותי או דתי במזרח ובמערב, דהיינו בין הניבים היהודיים לבין עצמם (הארמית הבבלית במזרח והארמית הגלילית במערב), ובין הניבים הנוצריים ובין עצמם (הסורית במזרח והסורית הארץ-ישראלית במערב). ואולם, קווי הדמיון המשותפים לאזוריים הגאוגרפיים (דהיינו, לניבים המזרחיים מחד, ולניבים המערביים מאידך) בולטים מאלה המשותפים לקבוצות התרבות.

ארמית חדשה

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – ארמית חדשה

עם הכיבוש הערבי במאה ה-7 החל תהליך הדרגתי של התאסלמות וקבלת התרבות הערבית בקרב האוכלוסייה במזרח התיכון. המתאסלמים מקרב הדוברים ארמית עברו בהדרגה לדבר ערבית, והארמית נשארה שפתם של היהודים והנוצרים. הערבית הסורית הושפעה במידה רבה מן הארמית, ועד היום אפשר למצוא בה מילים ביטויים ומבנים תחביריים, שמקורם בארמית. קהילות קטנות המדברות ארמית השתמרו עד המאה ה-20, אם כי חלו שינויים גדולים באופי השפה. בדיאלקט המזרחי מדברות קהילות בכפרים בעיראק, באיראן, בטורקיה, בגאורגיה, ובארמניה. זוהי גם שפתם של יהודים שעלו מאזורים אלה לישראל (בעיקר יוצאי כורדיסטן, למשל קהילת נאש דידן), ורבים מהם משתדלים לשמר דיבור ארמי בישראל גם בימינו. יוצאי כורדיסטן בישראל מכנים בדרך כלל את ניביהם הארמיים בשם "כורדית" או "כורדית יהודית" (אין לבלבל בין ניבים ארמיים אלה לבין השפה הכורדית המדוברת בפי הכורדים המוסלמים). בדיאלקט המערבי, ארמית מערבית חדשה, מדברים בשלושה כפרים בסוריה (ובראשם הכפר מעלולה).