בנימין זאב הרצל

Disambig RTL.svg המונח "הרצל" מפנה לכאן. אם התכוונתם למשמעות אחרת, ראו הרצל (פירושונים).
בנימין זאב תאודור הרצל
בגרמנית: Theodor Herzl
בהונגרית: Herzl Tivadar
Theodor Herzl.jpg
בנימין זאב הרצל, אבי התנועה הציונית והוגה מדינת ישראל, סביבות 1900
לידה2 במאי 1860
פשט (כיום חלק מבודפשט), הונגריה
פטירה3 ביולי 1904 (בגיל 44)
וינה, אוסטריה
מדינההאימפריה האוסטרית (ובהמשך האימפריה האוסטרו-הונגרית)
מקום קבורה
השכלהאוניברסיטת וינה עריכת הנתון בוויקינתונים
עיסוקעיתונאי, סופר, משפטן-משורר, משפטן, מחזאי עריכת הנתון בוויקינתונים
דתיהדות עריכת הנתון בוויקינתונים
בת-זוגיוליה (ז'ולי) נשאואר
נשיא הקונגרס הציוני העולמי ה-1
תקופת כהונה18971903 (כ־6 שנים)
הבאדוד וולפסון – 1905–1911
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית
בנימין זאב הרצל בצעירותו, 1878

בנימין זאב תאודור הרצלגרמנית: Theodor Herzl; בהונגרית: Herzl Tivadar; י' באייר ה'תר"ך, 2 במאי 1860כ' בתמוז ה'תרס"ד, 3 ביולי 1904) היה עיתונאי, משפטן, סופר, מחזאי ומדינאי יהודי, יליד בודפשט. מפתח רעיון הציונות המדינית ומייסד הציונות כתנועה לאומית-מדינית ממוסדת. בתנועה הציונית, ואחר כך בציבוריות היהודית ביישוב בארץ ישראל וברחבי העולם – בכלל זה בספרות, ביצירה ובמחקר, הוענק לו התואר "חוזה המדינה".

מאז כינוס הקונגרס הציוני הראשון בשנת 1897 עד לפטירתו של הרצל, הפכה התנועה הציונית לתנועה מדינית ומעשית, דינמית ומשמעותית. רעיונותיו של הרצל מצאו הד בקרב יהדות אירופה, והגיעו לקהילות היהודים בכל העולם. תמיכת המוני היהודים ברעיונות הציונות השפיעה על התגברות גלי העלייה לארץ ישראל, והיא זו שאפשרה בסופו של דבר את הקמת מדינת ישראל.

ביוגרפיה

הרצל בגיל 5 בבית משפחתו בבודפשט, הונגריה

הרצל נולד בעיר פשט (כיום חלק מבודפשט), בירת ממלכת הונגריה שבקיסרות האוסטרו-הונגרית. בני משפחתו היו מעורים בחברה הכללית. מצד אביו היה צאצא למשפחות מיהדות ספרד שנדדו בבוהמיה, בשלזיה ובמורביה והגיעו עד בלגרד, משם עברו לזמלין. אמו, ארנסטינה, ז'אנטה נאנט לבית דיאמנט (1836, פשט – 1911, וינה) הייתה בת למשפחה אשכנזית משכילה ומעורה בתרבות ובספרות הגרמנית.

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – משפחת הרצל

אביו, יעקב הרצל (1835, זמלין – 1902, וינה), היה מצאצאי הרב יוסף טאיטאצאק מסלוניקי שהיה בזמנו ממנהיגי הפזורה היהודית ספרדית ופוסקיה. סבו של הרצל, שמעון לייב הרצל, היה שמש בית הכנסת של הקהילה הספרדית בזמלין שבסרביה, בתקופה שכיהן בה הרב יהודה שלמה אלקלעי, ממבשרי הציונות[1].

יעקב הרצל שימש פרק זמן בתפקיד מנהל "בנק הונגריה", ועסק גם במסחר בעצי יערות. המשפחה הייתה אמידה, למעט תקופת המשבר הכלכלי במדינה שפרץ בשנת 1873. בבית המשפחה דיברו גרמנית והונגרית, והשתמשו גם באוצר מילים עִברי ויִידִי,[דרוש מקור] שהיה נהוג בסביבה היהודית ובטקסים הדתיים. בשנת 1867, כאשר היה ילד, ניתן ליהודים במדינה, כחלק מהחוקה, שוויון זכויות בפועל. אליו נלוותה אצל המנהיגות ההונגרית הציפייה כי יהודי המדינה, שחונכו על ברכי השפה והתרבות הגרמנית, יתקשרו אל התרבות המדיארית והלאומיות ההונגרית.

הרצל נולד והתגורר בילדותו בבית הנמצא סמוך לבית הכנסת הגדול של הקהילה הנאולוגית ברחוב דוהאן בבודפשט, שבנייתו הסתיימה ב-1859[2][3] אביו היה מהמתפללים שם, ועלייתו לתורה כבר מצווה נערכה בו ב-3 במאי 1873 (אחרי מות קדושים). הוריו ערכו לו גם קונפירמציה בביתם[4]. מאוחר יותר עברה המשפחה לבניין בולט אחר בסביבת כיכר ויגאדו[5]. תחילה למד הרצל בבית ספר יסודי יהודי, ואחר כך בגימנסיה ריאלית ציבורית[6], אך החליט להפסיק את לימודיו במוסד זה בגלל האווירה העוינת כלפי יהודים בשל דתם שהוצגה כעבודת אלילים[7]. תקופת מה קיבל שיעורים פרטיים, ואחר כך עבר ללמוד, בין השנים 1876–1878, בגימנסיה היוקרתית הלותרנית, שבה כמעט מחצית התלמידים היו יהודים.

בשנת 1878, לאחר פטירת אחותו פאולינה, עבר הרצל עם משפחתו לווינה, בירת אוסטרו-הונגריה, שם החל ללמוד משפטים באוניברסיטת וינה, וסיים ב-1884 כדוקטור למשפטים. בתקופת הלימודים, בין השנים 1878–1883, היה חבר באגודת הסטודנטים (גרמנית: Burschenschaft) "אַלְבִּיַה" (Albia) בעלת הצביון הלאומי-גרמני שסיסמתה הייתה, ברוח תנועות השחרור של העת החדשה: "כבוד, חופש, מולדת" (="Ehre, Freiheit, Vaterland"). במסגרת "קורפורציה" זאת היה הרצל עד לא אחת לביטויי אנטישמיות, ולבסוף נטש אותה עקב כך. הוא השתתף פעם אחת בדו-קרב המסורתי "מנזור" (Mensur), כשלצדו עמד כעד עמיתו, פרנץ שטרק.

הרצל עסק במקצועו רק שנה אחת, ומאז התמסר כמעט לגמרי לעיתונאות, לתיאטרון ולספרות. לדבריו, עזב את מקצוע המשפטים בגלל "תקרת הזכוכית" שמנעה קידום יהודים שעסקו במקצוע[8].

הרצל וילדיו, 1900

הוא נישא בשנת 1889 ליוליה (ז'ולי) לבית נשאואר, ולהם נולדו שלושה ילדים: פאולינה (על שמה של אחותו), האנס וטרודה.

בתו הבכורה, פאולינה, נולדה ב-29 במרץ 1890, נפטרה כתוצאה מנטילת יתר של משככי כאבים בעיר בורדו, בגיל 40, ב-8 בספטמבר 1930. בנו השני, האנס, נולד ב-10 ביוני 1891, התנצר ואחר חזר ליהדות. לפרנסתו עסק בתרגום. כששמע על פטירת אחותו נסע לבורדו והתאבד ב-15 בספטמבר 1930. בתו השלישית, טרודה, נולדה ב-20 במאי 1893, הייתה היחידה מילדיו שהקימה משפחה. היא נישאה לתעשיין ריכרד נוימן וילדה את נכדו היחיד של הרצל, סטפן תאודור נוימן (נורמן), ששירת כקצין בחיל התותחנים של הצבא הבריטי. הוא התאבד לאחר שנודע לו על מות הוריו בשואה.

ב-19 בספטמבר 2006, לאחר טקס רשמי, הוצאו עצמותיהם של האנס ופאולינה מבית העלמין היהודי בבורדו, ולמחרת נקברו בהר הרצל בסמוך לקבר אביהם, בחלקת יושבי ראש ההסתדרות הציונית, שם כבר היו קבורים הוריו ואחותו של הרצל. בין קבריהם הוקמה מצבה לזכרה של בתו השנייה של הרצל, טרודה, שנספתה בשואה. ב-5 בדצמבר 2007 הובא גם נכדו היחיד של הרצל, סטפן תיאודור נורמן, לקבורה באותה חלקה, מהעיר וושינגטון.

לאומיות יהודית

בניין הבורגתיאטר בווינה בו הוצגו מחזות של הרצל (2003)

בשנת 1891 נשלח לפריז ככתב העיתון הווינאי החשוב "נוֹיֶה פְרַיֶה פְּרֶסֶה" (Neue Freie Presse). במסגרת עבודתו ביקר בלונדון ובאיסטנבול. מאוחר יותר התמנה לעורך הפיליטונים של העיתון, והחל לכתוב מחזות עבור התיאטרון הווינאי. במסגרת עבודתו בעיתון הכיר הרצל את תאודור הרצקה, כותב האוטופיה פריילנד והשפעת חלק מרעיונותיו בוטאה בספרו אלטנוילנד[9].

בהיותו בווינה נתקל שוב בגילויי אנטישמיות: אחד, שנחקק היטב בזיכרונו, התרחש ב-5 במרץ 1883, בעת אזכרה למלחין ריכרד וגנר במסגרת "אלביה". באזכרה זו (שבה הרצל לא השתתף) הציע הנואם להנהיג "אנטישמיות וגנרית" בווינה, ובעקבות זאת הסיר הרצל את חברותו באגודה[10]. הסביבה החברתית שבה שהה הייתה ספוגה בהלכי רוח אנטישמיים, שהועלו על הכתב בספר "השאלה היהודית כשאלה גזעית, אתנית ותרבותית" (Die Judenfrage als Racen, Sitten- und Culturfrage) של אויגן דיהרינג, וזכו לתמיכה מהסובבים אותו: מספר פעמים אזכר הרצל את ספרו של דיהרינג, שהופיע ב-1881, כסיבה העיקרית להתמודדותו עם שאלת סיכוי ההשתלבות של היהודים בתרבות אירופה.

שער הספר: הגטו החדש, 1897

ב-1894 כתב הרצל את מחזהו "הגטו החדש", ובו תיאר את דמות הצעיר היהודי שנמצא במתח האמנציפטורי המובהק – בין שמירה על הערכים היהודיים ובין הרצון להשתלב בחברה ולהיות מודרני. הצעיר, שמואל יעקב שמו, לא רוצה להיטמע בחברה הנוצרית, אך מאידך רוצה לפרוץ את מוסכמות החברה היהודית המדוכאת ולהרים ראשו בגאווה. הדמות הראשית מחפשת פיוס ופתרון אישי, כלומר פתרון יהודי-אישי, אוטואמנציפציה. הרצל ראה את המחזה כאמצעי להעלות את השאלה היהודית לדיון פומבי-עולמי.

בבחירות דמוקרטיות לראשות עיריית וינה בשנת 1895, נבחר קרל לואגר, מועמד לאומני וגזעני, אנטי-סלאבי ואנטישמי. בחירתו העלתה אצל הרצל את החשש מפני עלייתה של אנטישמיות תוקפנית דווקא עם הרחבת זכות הבחירה. הקיסר פרנץ יוזף, שהיה בעל דעות ליברליות והומניסטיות, לא הסכים למינויו לראש העיר, אך בכל זאת, זכה לואגר בבחירות שוב. הרצל ראה בכך סימן אפשרי להתערערות יציבותה של האימפריה האוסטרו-הונגרית, שהייתה בעיניו ערובה להבטחת מעמד היהודים.

ביומניו, שנכתבו בתקופת פעילותו הציונית, ציין הרצל כי בשעתו עלה בדעתו שאולי ניתן לפתור את בעיית היהודים על ידי התנצרות המונית (הוא מציין כי מנהיגי היהודים, והוא עצמו, לא היו אמורים להתנצר). אך רעיון זה, שחלף במוחו, נדחה במהרה, ולא היו לו שום תוצאות מעשיות[11].

רעיונות אלה לא קרמו מעולם עור וגידים וביומנו מציין הרצל עד כמה אין בהם ממש. בהיותו בפריז באביב תרנ"ה 1895 הוא כתב ביומנו:

"בראשונה פגעה בי שאלת היהודים עד מאד. אולי היה זמן, שהייתי מתחמק ממנה ברצון, אולי אל הנצרות, לכל מקום שהוא. מכל מקום, היו אלה נטיות עמומות שבחולשת-נעורים. כי אני אומר לעצמי במלוא כנות דבריי אלה – והרי הם יהיו חסרי-ערך לחלוטין, אם אוסיף להם כחל ושרק – אני אומר לעצמי, כי מעודי לא אמרתי ממש להתנצר או לשנות את שמי. העניין האחרון נתאמת אפילו על ידי מעשה שהיה. כאשר פניתי, בניסיונותי הראשונים המצערים, בהצעת כתב-יד ל"שבועון הגרמני" שבווינה, יעצני ד"ר פרידיונג לבחור לי כינוי ספרותי, שצביונו היהודי יהא בולט פחות משם משפחתי. התנגדתי לכך מיניה וביה ואמרתי, כי בדעתי להיקרא גם להבא בשם אבי, וכי אני נכון לקחת בחזרה את כתב-היד. פרידיונג קיבלו בכל זאת..."

כתבי הרצל, כרך ב' היומן א פאריז אביב תרנ"ה (1895), סמוך לשבועות .

כמו כן מפורסמת הפרפרזה של הרצל למשפטו של רבי סעדיה גאון[12]:

"אין אומתינו אומה אלא באמונתה" (ספר הימים א' 57).

משפט דרייפוס

טקס הסרת דרגותיו של דרייפוס, 1895

מודעותו ורגשותיו של הרצל לגבי מעמד היהודים ומצבם העמיקו כאשר סיקר את משפט דרייפוס כשליח נויה פרייה פרסה בפריז. הרצל היה עד לישיבות בית המשפט ולנתינת פסק הדין ב-22 בדצמבר 1894, להלכי הרוח בדעת הקהל ולעמידתו הגאה של דרייפוס. הוא שמע את צעקות ההמון "יודאס! בוגד!" בטקס הסרת דרגותיו של דרייפוס, שהורשע בבגידה, ואת תשובתו בקול: "אני אוסר עליכם לגדף אותי!", ב-5 בינואר 1895. בכתבה של הרצל על הטקס נכתב שההמון קרא לעבר דרייפוס: "מוות לבוגד"[13] הרצל היה מוטרד מכך שבצרפת – שבה היה מספר היהודים מועט – השתרבבו לשערוריית השחיתות הקשורה בתעלת פנמה, שמות של בנקאים יהודים, וכתוצאה מכך נוצרה אווירה שלילית כלפי מי שכונו "היהודים המוכרים את צרפת".

בעקבות אירועים אלו שוכנע הרצל שעל היהודים לעזוב את הגולה (רוב היהודים ישבו במזרח אירופה, שבה הייתה האנטישמיות שכיחה), ולהקים מדינה יהודית ריבונית ועצמאית. כך החל להתגבש אצלו הרעיון הציוני-המדיני. הרצל הושפע גם מעליית התודעה הלאומית של עמים שונים שרווחה באימפריה האוסטרו-הונגרית בתקופה זו. הונגרים, צ'כים, סלובקים וקבוצות נוספות ביקשו להדגיש את זהותם האתנית הייחודית בתוך הקיסרות רבת-הלאומים.

חוקרים אחרים חולקים על הטענה שלמשפט דרייפוס הייתה השפעה משמעותית על הרצל. שלמה אבינרי טען כי ביומניו מהשנים 18951897, מתחילת כתיבת יומניו ועד לקונגרס הציוני הראשון – השנים המעצבות שבהן התגבש הרעיון הציוני אצל הרצל – מוזכר דרייפוס רק פעמיים. הרצל עצמו מעיד ביומנו האישי שהרעיון הציוני התעורר כתוצאה מקריאה בספרי הוגה הדעות הגרמני אויגן דירינג כ-15 שנה לפני משפט דרייפוס:

"אימתי בעצם החילותי להתעסק בעניין היהודים? מן הסתם מן הרגע שעלה על הפרק. בוודאי מאז קראתי את ספרו של דירינג בפנקס רשימות ישן שלי, הטמון במקום כלשהו בתוך חבילת ניירות בווינה, נמצאות ההערות הראשונות שלי על ספרו של דירינג ועל השאלה [שאלת היהודים]. אז עוד לא היה לי עיתון לכתיבה הספרותית שלי. הדבר היה דומני ב-1881, או ב-1882, אבל אני יודע שגם היום אני חוזר ואומר דברים שרשמתי שם. במרוצת השנים כרסמה בי השאלה וגברה בי, עינתה את נפשי ואמללה אותי. לאמתו של דבר חזרתי אליה שוב ושוב כשמתוך חוויתי שלי, סבלותי ושמחותי הפרטיות הצלחתי להתעלות אל עניינים כלליים יותר" (עניין היהודים : ספרי יומן – כרך א: 1895 – 1898, עמוד 55).

כמו כן, הרצל קיבץ את כל הכתבות שפרסם במשפט דרייפוס בספר ארמון בורבון ללא שינוי משמעותי[14]. טענה נוספת היא שהרצל לא האמין תחילה בחפותו של דרייפוס; אולם בהמשך היה "משוכנע יותר ויותר, כי דרייפוס חף מפשע ... וכך טען בימים ההם בשיחתו עם הנספח הצבאי של הצירות האיטלקית בפאריס, פאניצארדי, שמילא אחר-כך תפקיד בגילוי אמיתות העניין"[15]. אמנם, רק ב-1899 ציין הרצל לראשונה ביומנו כי משפט דרייפוס עשה אותו לציוני[16]

פעילותו המדינית

בשנת 1896 פרסם הרצל את ספרו "מדינת היהודים" (Der Judenstaat), שבו הציע פתרון מעשי לבעיית היהודים ולחוסר יכולתה של אירופה לפותרה. בספר זה הדגיש שיש להשיג הכרה בינלאומית ומשפטית בזכויות העם היהודי על מדינה משלו, שיכולה לקום בארגנטינה או בארץ ישראל[17]. ספר זה היווה בסיס לזרם הציונות המדינית, שתומכיה סברו, כי יש להשיג הכרה בינלאומית ומשפטית (צ'ארטר) בזכויות העם היהודי על ארץ ישראל קודם לתחילת ההתיישבות בפועל, הסדר מדיני שיבטיח את זכותם של היהודים על הארץ, ורק אחרי השגת ערובות חוקיות וזכויות פוליטיות להתיישבות ניתן יהיה להתחיל בהגירה (עלייה). דעתו זו הייתה הפוכה מדעת "הציונות המעשית" של "חובבי ציון" בראשות אוסישקין, שפעלה באמצעות עלייה לארץ ישראל וקביעת עובדות התיישבותיות. כפי שמתברר מהרומן האוטופי שלו, "אלטנוילנד" (גרמנית: "ארץ ישנה-חדשה"), סבר הרצל כי לערביי ארץ ישראל יהיה שוויון זכויות במדינת היהודים; מאידך, לא חזה הרצל את עלייתה של תנועה לאומית ערבית העשויה להתנגד לציונות: תנועה כזאת לא הייתה קיימת בימיו, ומעטים ממדינאי אירופה והוגיה ציפו כי תנועות לאומיות תיתפתחנה בעולם הלא-אירופי.[דרוש מקור]

על מנת לממש את חזונו החל הרצל בפעילות דיפלומטית נרחבת, הן בקרב יהודים ובעיקר בין מנהיגי מדינות וארגונים, שמהם קיווה לקבל הצהרה בזכות הקמת מדינה ליהודים, הצהרה שהייתה צריכה לבוא לידי מימוש ב"צ'ארטר" (מסמך הכרה רשמי). כבר ב-1895 הצליח לגייס את מקס נורדאו, אז הוגה דעות חשוב ומפורסם באירופה, לרעיונו.

פעילותו בקרב "גבירים"

בשנת 1895 החל הרצל בניסיונותיו לשכנע יהודים עשירים לתמוך בתנועה הציונית הממוסדת בהנהגתו. הוא פנה אל הברון הירש במכתב נועז שהחל במילים: "אדון נכבד מאוד! מתי יורשה לי הכבוד לבקר אצלך? הייתי רוצה לשוחח עמך בשאלת-היהודים. אין הדברים אמורים בראיון עיתונאי, וכן גם לא בעסק-כספים מכוסה או מגולה... אני מבקש רק לשוחח עמך שיחה פוליטית-יהודית, שאולי תצמיח פעולה בזמן שגם אני וגם אתה לא נהיה עוד בחיים"[18]. כן פנה אל הברון רוטשילד. אולם בפניות אלו נחל אכזבה. הברון הירש היה עסוק בהקמת יק"א ומציאת מדינות שבהן יהודים יוכלו למצוא מפלט, והברון רוטשילד עדיין לא חש מחויב לרעיון הציוני. כתוצאה מהסירוב החליט הרצל לפנות ישירות לעם היהודי. כסופר וכעיתונאי ידע את חשיבות המילה הכתובה, ולכן ישב לכתוב את ספרו "מדינת היהודים" – שהיווה הרחבה ל"נאום אל הרוטשילדים", שחיבר לקראת פגישתו עם רוטשילד. – "קריאה לרכז את היהודים במדינה עצמאית משלהם (ארץ ישראל או ארגנטינה), שכן זה הפתרון היחיד ל"צרת היהודים".

עיתון הצבי מט"ז שבט תתכ"ז (1896) מביא את הידיעה הבאה תחת הכותרת : "רעש גדול סביב המחברת שפרסם ד"ר הרצל", ובהמשך הידיעה : "ד"ר הרצל אחד מגדולי הסופרים בהעתון הגדול Neue Freie Presse פרסם מחברת בדבר פתרון שאלת היהודים, כי תסכמנה כל הממשלות יחד לתת ליהודים באיזה מקום אחוזת נחלה שיהיו שם עם לבדד, והוא קורא ליהודים להקים חברת מסחר בסכום גדול, כמו החברה האנגלית לנגב-אפריקה וכדומה, והמחברת הזאת שהמחבר יפרסם בכל הלשונות עושה רעש גדול"[19].

שתדלנות אצל הסולטאן
אות המג'ידיה

פגישתו הראשונה עם יועצי הסולטאן העות'מאני בקושטא הייתה בימים 18–29 ביוני 1896. הרצל הציע תוכניות להתיישבות יהודים בארץ ישראל, שרובן ככולן נדחו; אולם הוענק לו אות מסדר המג'ידיה מהמדרגה השלישית[20].

להשגת המטרה הציונית ולהפצת רעיונותיו, ניהל הרצל מגעים דיפלומטיים להשגת צ'ארטר (ערבות) מאת הסולטאן העות'מאני ליישב יהודים בארץ ישראל, על בסיס הצעה כי התנועה הציונית תתרום סכומי כסף לאימפריה העות'מאנית כעזרה בהתמודדות עם חובותיה של האימפריה למדינות אירופה.

בחודש מאי 1901 התקבל לראיון אצל הסולטאן עבדול חמיד השני[21]. הפגישה נערכה באיסטנבול[22]. הסולטאן הסכים, תמורת סכומי כסף נכבדים, ליישב יהודים בשטחי האימפריה, אבל לא בארץ ישראל. הצעותיו של הסולטאן התייחסו לאנטליה, לאזור הגאוגרפי של ארם נהריים, לסוריה וכדומה. הרצל דחה את הצעות הסולטאן בעיקר בגלל כישלונו בגיוס התחייבויות של יהודים עשירים למימון רעיונו.

הרצל לא העריך את הסולטאן, ואף ביטא זאת ביומנו. על מנת ליצור אהדה אצל הסולטאן, החליט לתת לו במתנה מכונת כתיבה בשפה הערבית (שהייתה נהוגה אז באימפריה העות'מאנית). הואיל ומכונה כזו עדיין לא הייתה קיימת, פנה הרצל לחברת רמינגטון, שהסכימה לנסות ולייצר מכונה שכזו בתמורה לסכום נכבד, אולם עקב בעיות טכניות לא עמדה החברה בתאריך היעד והרצל הגיע לפגישה ללא המכונה.

פנייתו לקיסר הגרמני

הרצל ניסה למצוא דרכים להתקבל לריאיון אצל קיסר גרמניה וילהלם השני, שעמד בראש הקיסרות הגרמנית. הוא תכנן לבקש מהקיסר להפעיל את השפעתו על הסולטאן העות'מאני לטובת הענקת צ'רטר.

בתיווכו של ויליאם הכלר הצליח הרצל להיפגש עם פרידריך, הדוכס מבאדן, דודו של הקיסר. הרצל הצליח לשכנע את הדוכס בנחיצות פגישה מדינית, וקיבל אישור להיפגש עם הקיסר בקונסטנטינופול לפגישה קצרה. בפגישה זו סוכם כי תיערך פגישה רשמית בעת ביקורו של הקיסר במקומות הקדושים בארץ ישראל בעת חנוכת כנסיית הגואל בעיר העתיקה.

הרצל נפגש מספר פעמים גם עם ראש ממשלת אוסטריה, ארנסט פון קרבר, בהן 11 פעמים בין פברואר ליולי 1900. הרצל יעץ לו בנושאים פוליטיים רבים ואף סייע לו בניסוח חוק הבחירות האוסטרי.

העיתון "די ולט"

לאחר אכזבתו מרעיון החסות הגרמנית המשיך הרצל להוביל את התנועה הציונית ולהיפגש עם שועי עולם כדי לקדם את הרעיון הציוני, ובמקביל הגיע למסקנה שהתנועה הציונית המדינית זקוקה בהכרח ל"שופר" להפצת תורתה בקרב היהודים, ולכן ב-1897 ייסד בווינה את העיתון "די ולט" ("העולם"), שנועד להפיץ את רעיונות הציונות. "די ולט יהיה עיתונם של האישים, הרוצים להוליך את העם היהודי מן העת הזאת אל עתים טובות יותר", כתב הרצל במאמר המערכת הראשון של העיתון. "תחת דגלה של ציון מתכנסים אנו כולנו. אך אם גם נשואות עינינו אל מטרה רחוקה, הנה אסור לנו להסיח את דעתנו, וגם לא נסיח אותה, ממצבם הנוכחי של היהודים. די ולט צריך לשמש לעם היהודי מגן ונשק, ודווקא נשק טהור. כנגד מי? כנגד אויביו – בלי הבדל דת"[23].

נסיעתו לארץ ישראל

בשוק של איזמיר, במסע לארץ ישראל, 1898
באונייה בדרך למצרים, במסע לארץ ישראל, 1898
יחד עם מלוויו על סיפון אוניה בדרך לנמל יפו, 1898
פגישת הרצל עם קיסר גרמניה – התמונה "המתוקנת" בפוטומונטז'
מילותיו של בנימין זאב הרצל כתובות על גלויה עם דיוקנו של הקיסר הגרמני שראתה אור לכבוד ביקורו בארץ ישראל
עם תושבים בשכונת ממילא בסמוך לשער יפו
בשכונת ממילא
המשלחת הציונית לירושלים, 1898; מימין לשמאל: יוסף זיידנר, משה שנירר, הרצל, דוד וולפסון, מקס בודנהיימר

באוקטובר 1898 נסע הרצל לארץ ישראל בראש משלחת ציונית קטנה, במטרה להיפגש עם הקיסר הגרמני וילהלם השני, בעת ביקורו בארץ ישראל. הוא נפגש עם הקיסר פעמיים, במקווה ישראל ובירושלים, וערך פגישות עם תושבים ומנהיגים במספר מושבות. ההכנות לפגישות והשיחות עם הקיסר תועדו ביומניו של הרצל. לאכזבתו, הובהר בהן כי הקיסר הגרמני אינו מוכן להעניק חסות להתיישבות יהודית בישראל, וכי עליו לפנות ישירות לסולטאן. התמונה המתעדת פגישה זו, שבה נראה הקיסר יושב על סוס ומביט על הרצל, היא בעצם תמונת פוטומונטז', שנוצרה בעקבות תקלה בצילום התמונה המקורית, שהנציחה את פגישת הרצל והקיסר הגרמני במקווה ישראל.

תמר קופרשטיין, תלמידה במקווה ישראל, תיארה בזיכרונותיה את רגשות האהבה וההערצה כלפי המנהיג הציוני, אשר רווחו ביישוב, ואת הציפייה לבואו, בעת ובעונה אחת עם ביקור הקיסר הגרמני, כאשר מתחם בית הספר סודר וקושט, ורבים שבתו ממלאכתם וצפו בתהלוכת האורחים:

"בית הספר "מקוה-ישראל" רעש מההכנות המרובות. המורים וכל תלמידיהם לקטו גם מן הגנים וגם מן החורשות כל פרח וכל צמח, שאפשר היה לקשט בהם את "מקוה ישראל". הכל היה מלא תנועה וחיים, הכל שמחו ועלזו; אך אני לבדי התעצבתי מאוד: הלא רק לכבודו של קיסר גרמניה, שיעבור על פני בית-ספרנו, נעשו כל ההכנות הללו... ביום שבו היה הרצל צריך להפגש עם קיסר גרמניה (י"ב בחשון תרנ"ט, 28 באוקטובר 1898) השכמתי לקום. אך במקום ללכת לעבודתי, כמשפטי, עליתי הגגה, על גג-דירתנו השטוח, ששם כבר מצאתי הרבה ממכירנו היפואים, שהקדימו לבוא כדי לראות את מסע הקיסר עם סיעתו ירושלימה. בוודאי קוו לראות גם את הרצל; אני רציתי לראות רק את הרצל... הנה אני רואה את וילהלם קיסר עובר על פני בכל הדר-תפארתו, עם כל בני-סיעתו. כולם לבושים בתלבושת היפה של האבירים, נשרי-הזהב שעל כובעיהם מתנוצצים מול השמש, סוסיהם האבירים יגמאו ארץ ורוכביהם – למה אכחד? – יפים הם מאוד. אך עיניי שׂוּמוֹת באיש העומד אצל השער ומשוחח עם המנהל... ומה נפלאות העיניים של האיש הזה! כל צער האומה הנודדת במשך אלפים שנה נראה מתוכן. אבל גם קרנו פניו וקסם של הכרה עצמית נפלאה שפוך עליהן, קסם מלא אורה, המאציל שמחה ותקוה על כל רואיו.

הנה הקיסר ראה אותו, הרגיש בו. רכוב הוא מתקרב אליו, מושיט לו את ידו מעל סוסו, גוחן לאזנו ולוחש לו דבר-מה... כל הסיעה עמדה, כאילו הרגישו כולם יחד, שהיא עומדת לפני אדון הארץ הזאת, לפני "בן המלך המכושף" שנתק את אסוריו... ובאותו רגע, ממש באותו הרף-עין, שראיתי את הקיסר ואת מנהיגנו אחוזי-יד, חשבתי בלי-משים – קיסר אדיר מושיט ידו לחוטר מגזע החוזים – וכי אין זה אות ומופת, כי לא בחרב וחנית תיכבש ארץ..."

הרצל במקווה-ישראל, מזכרונות תמר קופרשטין, (חשון תרנ"ט 1898), בתוך: אברהם יערי (עורך), זכרונות ארץ ישראל, ב', ירושלים, תש"ז–1947, עמ' 764.

לירושלים הגיע הרצל ברכבת בערב שבת בין הערביים, כשהוא קודח מחום בגלל נסיעתו הקשה ברכבת מיפו, והעיכוב של הרכבת בתחנה ביפו, מהחום הקודר של אותו היום. לא הוכנה לקראתו קבלת פנים בירושלים, ורבני העיר לא הסכימו כלל לפוגשו. בעל מלון קאמיניץ, שאצלו התארח הרצל, טען כי הרצל הגיע מעט לפני שבת ולא חילל את השבת בפומבי אלא הלך ברגל מתחנת הרכבת עד המלון כשהוא קודח מחום. מחוסר מקום במלון זה נאלץ הרצל לעבור למחרת לבית שטרן. מעדות מלווהו דוד משה שוב עולה כי הרצל הגיע לירושלים לקראת כניסת השבת, ואף על פי שהסביר לו שנסיעת חולה לא מחללת שבת סירב הרצל לנסוע:

"בדרכנו מיפו לירושלים, מרוב הדוחק והחום ברכבת, חלה הד"ר הרצל בקדחת עזה שהפילה אותו למשכב עד יום א'. משום כך, בלכתנו מן התחנה העירה, בראותי שאין לו כוח ללכת ברגל, אמרתי לו שמפני היותו חולה מותר לו לנסוע בעגלה, כי מלון קמיניץ היה מחוץ לעיר (המלון שוכן סמוך לכיכר הדווידקה, היום – בלב ירושלים), והדרך רחוקה מאד. אבל הרצל לא רצה בשום אופן לנסוע בעגלה, שלא לחלל את השבת. למרות מה שביארתי לו כי לגבי חולה אין כאן משום חילול שבת – הוא באחת: "זו לי הפעם הראשונה בירושלים עיר הקודש, איני חפץ לנסוע."

עם הרצל לירושלים, עמ' 52.

התרשמותו הראשונית של הרצל מירושלים לא הייתה חיובית. כך הוא כתב ביומנו ביום הביקור בעיר: "כאשר אזכרך ירושלים, לא בעונג אזכרך. משקע מעופש של אלפיים שנות חדלון אישים, קנאות אפלה וזוהמה שורר בסימטאותיך המצחינות... אם יבוא יום וירושלים תהיה לנו... ראשית כל אעשה בה ניקיון יסודי"[24]

הרצל סייר בחוצות העיר העתיקה; בחיצוניותה היא הייתה "עיר מזרחית אופיינית קטנה, חרבה בחלקה, אשר פה-ושם מתחילים לבצבץ בה ניצני תחיה; עיר אשר הוד העבר סוכך עליה וקדושתה ניבטת מכל חרך, אך ההווה שלה עצוב, ועזובה וחדלון ממלאים אותו"[25]. על כן הוא חש כאב ואכזבה וגם תקווה, וביומנו רשם:

"את העיר העתיקה עם קדשיה הייתי סוגר כקופסא. כל מלאכה ומשא ומתן הייתי מוציא מתוכה, רק בתי אלהים ומוסדות חסד ישמרו מבית לחומה העתיקה, ועל צלעות הגבעות בחוג רחב מסביב, אשר יבריקו בעבודתנו, תשכון לה ירושלים כליל תפארת... יד מטפחת תהפוך את ירושלים לאבן חן, כל הקדוש יעצר בחומות העתיקות, כל החדש ישתרע הרחק מסביב לה"[26].

הגעתו של הרצל למושבות הייתה בעלת חשיבות רבה עבורן. לקראת תום סיורו בראשון-לציון יצאו שלושה רוכבים על חמורים לקדם את פניו ולבקש ממנו לבקר ב"נחלת ראובן", היום נס ציונה, בדרכו למושבה רחובות[27]. במהלך ביקורו בנס ציונה נפגש הרצל עם ראובן לרר, מייסד המושבה, בביתו ושמע על מצבה של המושבה, טעם מדבש כוורת לרר ולקח עמו אתרוגים ותפוזים. במהלך ביקור זה ביקר הרצל גם בצריפה של גולדה מילוסלבסקי, מייסדת המושבה, ממנה התרשם במיוחד. הרצל שוחח אתה והאזין לדבריה ודעותיה. ברחובות ארח את הרצל האדון לוין אפשטיין. הרצל התקבל בהתלהבות על ידי התושבים, ביקר בבית הספר של המושבה שוחח עם התלמידים והקשיב לשירתם. אחר כך סעד צהרים בביתו של לוין אפשטיין ושיבח את עמלם של האיכרים. בסיום הסעודה שרו כל הנוכחים את השיר "עוד לא אבדה תקוותנו" ("התקווה"). כשעזב את המושבה ליוו את מרכבתו כל התושבים בשיר "חושו אחים חושו" כשהם לא יודעים את נפשם מרוב התלהבות. ("המליץ" 21/11/1898).

פנייתו לבריטניה

בשנים 19021903 פעל הרצל אצל המעצמה הבאה בתור – האימפריה הבריטית, כדי למצוא חבל ארץ ליהודים. בממלכה המאוחדת נוצרה התנגדות להגירת יהודים ממזרח אירופה אליה. לאור כך, הרצל הוזמן בראשית יולי 1902 להעיד בפני ועדת החקירה המלכותית לעניין הגירתם של "זרים עניים" – לשון נקייה ליהודים מרוסיה ורומניה – שהיגרו לבריטניה בשנים האחרונות לכדי הימלט מרדיפות ואפליה באירופה המזרחית. מטרתה של הוועדה הייתה להגביל את כניסתם לבריטניה על ידי חקיקת תקנות מנהליות[28]. במסגרת זו, התנגד הרצל להגבלות חוקיות מכל סוג שהוא, וקרא לתקיפת הבעיה היהודית בשורשיה: הכרה ביהודים כאומה ככל האומות, בעלי זכות להקים בית בחבל ארץ מסוים, שלהצעתו, יכול להיות בצפון סיני בסביבות אל עריש, או בקפריסין (ראו: תוכנית אל עריש)[29]. בהמשך לכך, נשלחה בפברואר 1903 משלחת מומחים מטעמו של הרצל לחקור את התנאים השוררים באזור[30]. ובמסגרת זו נפגש באפריל 1903 עם ג'וזף צ'מברליין, שהיה אז שר המושבות הבריטי, כדי לדון בממצאי המשלחת. צ'מברליין, שדו"ח המשלחת היה מונח שולחנו, לא היה מעודד מממצאיו, ומשכך, הציע כתחליף שטח שהיה אז באוגנדה, והוא כיום חלק מקניה[31]. זאת הייתה הפעם השנייה שהצעה זו הושמעה באוזניו של הרצל. הפעם הראשונה הייתה הצעה מליצית וקנטרנית שניתנה לו על ידי לורד נתנאל דה רוטשילד, שלא תמך בתוכנית אל עריש, במסגרת פגישה שנערכה בין השניים בלונדון, יום לפני מתן עדותו בפני ועדת החקירה המלכותית[32]. אולם, בשני המקרים דחה לפי שעה את ההצעות על הסף, מתוך דבקותו בתוכניתו. במאי 1903 נדחתה הצעתו של הרצל באופן סופי. הסיבה הרשמית לדחייה הייתה: שאין די מים בנילוס, ובכל מקרה, מחיר שאיבתם לסיני מתחת לתעלת סואץ יהיה יקר מדי. ויתרה מזאת, בניין המשאבות יפריע לתנועת האוניות בתעלת סואץ, וכתוצאה מכך, ישבש את המסחר הבריטי עם המזרח הרחוק[33]. דחייה זאת, גרמה להרצל להרהר מחדש בתוכנית אוגנדה, בפרט לאור חוויותיו בווילנה את המציאות היום יומית של היהודים שם בחודש אוגוסט 1903 (ראו סעיף מורחב בערך זה "פולמוס אוגנדה בקונגרס השישי").

פנייתו אל האפיפיור

ב-25 בינואר 1904 ניסה הרצל לבקש את תמיכת האפיפיור פיוס העשירי בתנועה הציונית ובכוונתה לפתור את "בעיית היהודים", על ידי הבאת היהודים לארץ ישראל. כפי שכתב הרצל ביומנו:

"אתמול נתקבלתי אצל האפיפיור... הוא קבלני בעמידה והושיט לי את ידו, אשר לא נשקתיה... נדמה לי, כי בזה קלקלתי את יחסו, שכן כל הבא אליו כורע ונושק לפחות את היד... הרציתי בקצרה על מבוקשי. אך הוא ענה: לא. אין אנו יכולים להמליץ על תנועה זו. לא נוכל לעצור את היהודים מללכת לירושלים, אבל להמליץ עליהם לא נוכל... כראש הכנסייה, איני יכול לומר דבר אחר. היהודים לא הכירו בישו, ולכן אין אנו יכולים להכיר בעם היהודי..."[34].

ייסוד הקונגרס הציוני ומוסדות התנועה הציונית

בשנת 1897, במטרה לאחד את כל הכוחות הציוניים, ובמטרה לזכות לשיתוף פעולה מצד "חובבי ציון", כינס הרצל את הקונגרס הציוני הראשון בבזל שבשווייץ. הקונגרס כונס בעקבות ההתעוררות הלאומית סביב רעיונותיו, בעיקר במזרח אירופה, בעקבות פרסום ספרו מדינת היהודים, ועקב כישלון ניסיונותיו לגייס בעלי הון יהודים להגשמת הרעיון הציוני. הקונגרס היה כינוס פומבי של נציגי היהודים הציוניים ממדינות שונות, שנועד ליצור תשתית שתרכז את התומכים בתוכניותיו ותהווה בסיס להרחבת התנועה הציונית לעבר תנועה מדינית מאורגנת. הוא נועד להוות את מוסד החקיקה וקבלת ההחלטות של התנועה הציונית.

בכינוס הקונגרס, בהקמת הארגונים הציוניים במסגרתו ובתעמולה לרעיון הציוני שגרר בעקבותיו, הציב הרצל את המסד לכל המערכות הפוליטיות של התנועה הציונית. כך אישר הקונגרס הראשון את תוכנית בזל, שקראה להקמת בית ליהודים בארץ ישראל בהסכמת מדינות העולם, וביוזמתו הוקמה ההסתדרות הציונית העולמית כגוף ביצועי של התנועה הציונית.

על כינוס הקונגרס הראשון כתב הרצל ביומנו: "אם אמצה את קונגרס בזל בדיבור אחד – שאזהר שלא להגותו ברבים – הריהו זה: בבזל ייסדתי את מדינת היהודים. אם אומר זאת בקול היום, יענה לי צחוק כללי. אולי בעוד חמש שנים, בוודאי בעוד חמישים שנה, יודו בכך כולם..."[35].

ב-1896 הגה הרצל רעיון להקמת בנק ציוני, שיסייע ברכישת הצ'ארטר על ארץ ישראל מהסולטאן הטורקי. ב-1898 החליט הקונגרס הציוני השני על ייסוד הבנק, וב-1899 הוקמה חברת Jewish Colonial Trust, שנקראה לאחר מכן בעברית "אוצר התיישבות היהודים", שהקימה את "בנק אנגלו-פלשתינה" (אפ"ק), שהפך מאוחר יותר ל"בנק לאומי". בקונגרס הציוני השלישי (1899) אושר הניסוח הרשמי של דרישת הצ'ארטר.

ב-1901, בקונגרס הציוני החמישי, הוכרז על ייסוד "הקרן הקיימת לישראל", כארגון שתפקידו לרכוש קרקעות להתיישבות יהודית.

התקבלותו בציבוריות היהודית

בנימין זאב הרצל משקיף ממרפסת מלון שלושת המלכים בבזל שבשווייץ, בעת הקונגרס הציוני החמישי, תרס"ב1901 (צילם: אפרים משה ליליין)

פועלו של הרצל ויוזמותיו זכו להערצה והערכה רחבה בציבור היהודי ומנגד עוררו פולמוס והתנגדות אדירה. במולדתו הונגריה, שם חששה ההנהגה מכך שהממשל יקבל את הטיעונים הציוניים ויכיר בתנועה, התאחדו לראשונה מזה חצי יובל האורתודוקסים והנאולוגים בהצהרת גינוי משותפת: מגיארים בני דת משה חפצים לפרוח כאן, בביתם; אין להם כל כוונה להקים מדינה יהודית בפלשתינה", כתב הרב אריה ליפשיץ, ראש לשכת היראים[36]. ערב הקונגרס הציוני הראשון, שנועד להיערך במינכן, גייסו ראשי הקהילה בעיר את הרבנות הרפורמית והאורתודוקסית גם יחד בגרמניה ועוררו מסע מחאה בכל הארץ. הרצל אולץ לוותר ולהעביר אותו לבזל[37]. עם זאת, היו זרמים חרדיים-ציוניים שהביעו תמיכה נלהבת בפועלו, כגון מנהיגי תנועת חיבת ציון. הרב משה כלפון הכהן מטוניס כינה את הרצל "איש רם המעלה זך השכל וחד הרעיון"[38].

בתשובה שפרסם בנימין זאב הרצל לדברי הרב הראשי של וינה ד"ר משה גידמן, שיצא נגד התנועה הציונית, התייחס הרצל לתנועת ההתיישבות בארץ שהתנהלה למעלה מ-50 שנים שקדמו לזמנו:[39]

"...מר ד"ר גידמאן יוצא אל המערכה נגד הציונות בהמון מקראות, אך חושב אני, כי למצער כאלה וכאלה אפשר למצא בעד הציונות. אינני כמובן מלומד כל כך, כדי שאוכל להביאם ... אבל במחברת קטנה שנדפסה זה מקרוב, כתובה ביד הסוחר התורני אהרון מרקוס בפודגורז', אני מוצא מקום אחד המסייע לנו: "תנועת היישוב נוצרה לפני יותר מחמשים שנה בחוגים היותר חרדים בידי גדולי הרבנים למטרה גלויה של יסוד מדינה. הספר "שיבת ציון" יכיל יותר ממאה הסכמות של גדולי רבנינו". – איך יצדיק מר ד"ר גידמאן לעומת עובדא זו את דבריו...? ... ואהרן מרקוס זה ... כדאי הוא שנסמוך עליו. הוא בעצמו הנהו "חסיד", ויחד עם זה איש שקנה חכמה הרבה וסופר בעל טעם, שכתב ספר נפלא על הפילוסופיה החדשה. במצבו האזרחי הוא סוחר. הוא "איננו חי מן היהדות" – כדברי ידידנו ליאון קלנר – "אלא בעד היהדות". ".

בנימין זאב הרצל: "היהדות הלאומית" של ד"ר גידמאן
המוסדות הציוניים עד מלחמת העולם הראשונה

מהצד השני התנגדו להרצל אנשי תנועת הפועלים היהודית "הבונד", שטענו שהציונות לא תפתור את בעיית היהודים, ועל היהודים להשתלב במעמד הפועלים ובהתארגנותו הבינלאומית.

הוגה הדעות הציוני אחד העם ביקר את כיוון הפעולה של הציונות המדינית שהנהיג הרצל; הוא טען כי "תשועת ישראל עתידה לבוא על ידי 'נביאים' ולא על ידי 'דיפלומאטים'"[40].

ההערצה לה זכה בקרב ההמונים היהודים הייתה עמוקה וסוחפת והתגברה לאחר פטירתו. הערצת המבוגרים השפיעה על הדורות הצעירים, והכשירה במידה רבה את תודעתם של חלוצי העלייה השנייה והעלייה השלישית. בזיכרונותיה של אשת העלייה השנייה חיותה בוסל ישנו תיאור הנוגע ליחס אנשי היישוב להרצל: "אבי היה חסיד מובהק, אך התייחס בסבלנות אל הדור הצעיר ובייחוד לציונים הצעירים. הופעת ד"ר הרצל הלהיבה אותו מאוד והיה מלקט כל אמרה מפיו. בין השמשות היו קהל החסידים מתאספים בבית-הכנסת של הרבי ושם, אגב כל סיפורי הנסים והמופתים, היה אבא מספר על נס הרצל. בביתנו הייתה תלויה תמונתו של ד"ר הרצל והיא מרכז לגדול וקטן"[41].

על קשיי ההתקבלות והתמרון בין בתי המלוכה של אירופה ואסיה ואווירת חוסר האמון כלפיו, כתב הרצל ביומנו (ב-2 ביוני 1901):

"כאשר תקום פעם מדינת היהודים, יראה הכול זעיר ומובן מעצמו. אך אולי ימצא היסטוריון ישר, שבכל זאת היה זה דבר מה, כאשר עיתונאי יהודי מחוסר-אמצעים, ובמצב השפלות העמוק ביותר של עם ישראל, בימי האנטישמיות המזוהמה ביותר, הפך סמרטוט לדגל ואספסוף ירוד לעם, המגן על הדגל הזה בקומה זקופה."

כתבי הרצל

פולמוס אוגנדה בקונגרס השישי

הודעתו של קלמנט היל ממשרד החוץ הבריטי לעוזרו של הרצל על תמיכה ב"תוכנית אוגנדה", פורסמה בשער העיתון הציוני "די ולט", ב-27 באוגוסט 1903
Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – תוכנית אוגנדה

בקונגרס הציוני השישי, שהתכנס ב-23 באוגוסט 1903, אחרי פרעות קישינב, דיווח הרצל על כישלונות מגעיו עם הסולטאן והקיסר הגרמני וכישלון המגעים עם הבריטים בקשר להתיישבות בשטחים הסמוכים לארץ ישראל. הרצל העלה לסדר היום של הקונגרס את מה שלימים זכה לכינוי "תוכנית אוגנדה", הצעה שקיבל מהבריטים לקבלת צ'רטר יהודי על שטח בן 13,000 קמ"ר באפריקה המזרחית, במזרח אפריקה הבריטית, שכונה "אוגנדה" אך נמצא במישור גואס נגישו שליד ניירובי, בקניה של ימינו[42].

הרצל ראה חשיבות בהצעה הבריטית, מפני שהייתה בה הכרה בריטית בתנועה הציונית ומחויבות של המעצמה העולמית לפתרון הבעיה היהודית. לעומתו, אישים כמו מנחם אוסישקין ואחרים מציוני רוסיה, בהם חיים ויצמן, טענו שהתמיכה בהצעה לשליחת משלחת החקר היא הצבעה נגד ארץ ישראל, שרק בה יכולה לקום מדינה יהודית. בעשותם כן סימנו עצמם כאופוזיציה ברורה להרצל וזכו ליוקרה רבה בקרב צירי רוסיה כשומרי האמונים של ארץ ישראל.[דרוש מקור] כפשרה בין הרצל למתנגדיו הוחלט שהמימון למשלחת לא יהיה מהכספים הציוניים של אוצר התיישבות היהודים או הקרן הקיימת לישראל.

למרות הוויכוח שסב סביב ההצעה, היא אושרה בסופו של דבר ברוב גדול: 292 צירים בעד, 176 צירים נגד ו-143 צירים נמנעים. "אומרי הלאו" פרשו בהפגנתיות מהאולם והתכנסו באולם אחר. הרצל הצטרף אליהם וניסה להסביר להם את החשיבות בהכרה הבריטית ושדחיית ההצעה הבריטית כלאחר יד תפגע בתנועה הציונית. אלו חזרו לאחר מכן לאולם, אך התסיסה בנושא זה המשיכה במהלך הקונגרס ולאחריו[43].

משלחת החקר שנשלחה מצאה את האזור המוצע במזרח אפריקה כבלתי מתאים להתיישבות יהודית, וגם הרוחות הפוליטיות בבריטניה הפכו את ההצעה לבלתי מעשית עוד לפני הקונגרס השביעי, שדן בנושא לאחר מות הרצל והוריד אותו מסדר היום. ההכרה הראשונית של בריטניה בתנועה הציונית, עם זאת, הייתה הנדבך הראשון שהביא לבסוף להצהרת בלפור שהתקבלה בשנת 1917.[דרוש מקור] בזיכרון הקיבוצי היהודי נחקק הקונגרס השישי, "קונגרס אוגנדה", בדרך בה הציגו אותו מתנגדי הרצל: כאירוע שבו "סטה" הרצל מן הציונות, וצירי הקונגרס החזירו אותו ל"מוטב".[דרוש מקור]

חלום ומעשה אינם שונים כל כך כפי שנוטים לחשוב, כי כל מעשי בני האדם בחלום יסודם וגם אחריתם – חלום היא. [...] ואילו אם לא תרצו הרי כל אשר סיפרתי לכם אגדה הוא, ואגדה יוסיף להיות.

אלטנוילנד (ארץ ישנה חדשה)

ציטוט זה ממחיש את התייחסותו של הרצל למפעל הציוני. הציטוט מוכר בעיקר בגרסתו המופיעה כמוטו בראש ספרו "אלטנוילנד": "אם תרצו - אין זו אגדה" (במקור: "Wenn ihr wollt, ist es kein Märchen"), שהפך מייצג את דמותו של הרצל כפי שהתקבע: אדם חולמני, שהקדים את זמנו ושכנע את יהודי הפזורות בחשיבות המדינה היהודית וביכולת להקימה.

יש הסוברים שההאשמות הקשות שהוטחו בהרצל בפולמוס אוגנדה תרמו להחמרת מצבו הבריאותי, שהיה רעוע ממילא.[דרוש מקור] הקונגרס הציוני השישי היה הקונגרס האחרון בו השתתף הרצל. את נאום הסגירה שלו בקונגרס סיים במילים בעברית: "אם אשכחך ירושלים, תשכח ימיני"[44].

מחלותיו ופטירתו

אחוזת הקבר המשפחתית בווינה
משמר כבוד עומד ליד ארון הקבורה של הרצל בכיכר הכנסת לחוף ימה של תל אביב, אוגוסט 1949
מצבה על קברו של הרצל בהר הרצל בירושלים (2006)

הרצל סבל מבריאות רופפת. הוא לא נשמע לעצת רופאיו, שיעצו לו לנוח, וזאת אף על פי שסבל מתסמיני מלריה, מחולשה, מכאבי ראש, מקשיי נשימה, מדופק לא סדיר, מהתעלפויות ומאיוושה בלב. ב-1 ביולי 1904 התגלתה אצל הרצל דלקת ריאות מתקדמת. הוא כתב צוואה, ובה ביקש להקבר בהלוויה צנועה; כמו כן, ביקש שלא יינשאו נאומים על קברו בלווייתו. בצוואתו כתב: "רצוני בלוויה של המעמד העני-ביותר, לא נאומים ולא פרחים. רצוני להיקבר בארון של מתכת, באחוזת הקבר ליד אבי, לשכב שם עד שהעם היהודי יעביר את גופי לארץ-ישראל"[45].

בצוואתו ציווה הרצל כי ידידיו דוד וולפסון, מוריץ ריצ'פלד ויוהאן קרמנצקי ימונו כאפוטרופוסים על ילדיו, וכן שילדיו יקברו לידו בארץ ישראל. אולם קיום הצוואה השתהה למעשה זמן רב.

על ערש דווי סבו דברי הרצל סביב עתידה של מדינת היהודים, והוא אמר לאנשיו: "בני עמי אנשים טובים ומצוינים הם. הם יראו את הארץ וירכשוה ... את שלוש חלקות-האדמה צריכה לרכוש הקרן הקיימת!"[46].

הוא הבין כי סופו קרב במהירות, כאשר אמר לידידו הקרוב, הכלר: "דרוש בשמי לשלום כולם, ואמור להם כי נתתי את דם-ליבי בעד עמי"[47]. הוא ביקש שיביאו אליו את אמו לפני מותו, והספיק לראותה מעט לפני שיצאה נשמתו. הרצל נפטר ב-3 ביולי 1904, כ' בתמוז תרס"ד באדלך (Edlach), כשהוא בן 44 שנים, פחות מ-10 שנים לאחר תחילת פעילותו הציונית, וכ-44 שנים לפני הקמת מדינת ישראל. הוא נטמן בבית העלמין בדובלינגן בווינה. לאחר פטירתו, התברר כי הוציא את כל כספי הנדוניה של אשתו יוליה, וכי משפחתו של הרצל נשארה ללא מקורות הכנסה נאותים. בתו פאולינה הייתה אז בת 14, בנו הנס בן 13 ובתו טרודה בת 11. מוסדות ההסתדרות הציונית, והאפוטרופוסים שמינה, טיפלו בכלכלת המשפחה ודאגו לחינוך ילדיו.

רבים בתנועה הציונית קיבלו את הידיעה בכאב רב והתאבלו על מותו. מביעי האבלות היו רבים ומגוונים. הרב קוק, בהספידו את הרצל דיבר על משיח בן יוסף ואף שלא הזכיר את שמו, יש שסברו שהתכוון אליו ממש[48]. בשירו של אהרן ליבושיצקי לנשמת הרצל, אשר פורסם בעיתון הצפירה בסמוך לפטירתו, כתב המשורר אהרן ליבושיצקי על הרצל: "וְחֶשְׁכַת חַיֵּינוּ בְּאוֹר-קֶסֶם הִגַּהְתָּ. וְשִׁירַת-חָפְשֵׁנוּ בָּרָמָה הִשְׁמַעְתָּ וּפִתְאוֹם נִפְסָקָה". שורות אלו הולחנו לאחר מכן על ידי המלחין אברהם צבי אידלזון, ונעשו לשיר מוכר ואהוד, שביטא את תחושתם של רבים בעם ישראל ובתנועה הציונית[49]. הנער דוד בן-גוריון כתב לחברו: "לא יקום עוד איש נפלא כזה המאחד בקרבו את גבורת המכבי עם מזימות דוד, אומץ לב רבי עקיבא...וענוות הלל, את יפי רבי יהודה הנשיא ואהבת אש של רבי יהודה הלוי ... התשוקה לעבודת התחייה, שהאציל עלינו בעל רצון האלים, תהמה בקרבנו עד כלותנו את העבודה הגדולה, שלה הקריב המנהיג הגדול את חייו הנישאים".[50]

העלאת ארונו לישראל

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – קבורת בנימין זאב הרצל בישראל

באוגוסט 1949, על פי בקשתו בצוואתו, הועברו עצמותיהם של הרצל, הוריו ואחותו מבית העלמין בווינה לירושלים, על פי חוק שהתקבל בכנסת בט"ו באב תש"ט, 10 באוגוסט 1949. ארונו וארונות קרוביו נישאו ברחובות וינה על ידי אנשי משלחת ישראלית ותושבים יהודים אל בית הכנסת "זייטן-שטטן" ("Seitenstetten") ואחר כך הועברו אל שדה התעופה והוטסו לישראל במטוס אל על[51]. קברו של הרצל נקבע בהר הרצל בירושלים, הקרוי על שמו. ההלוויה הממלכתית נוהלה על ידי הרבנות הצבאית. בטקס הקבורה נכחו נציגים מכל יישובי הארץ אשר הביאו עפר מיישוביהם להניח על הקבר[52] המצבה על קברו הוקמה בשנת תש"ך 1960.

שנה לאחר קבורתו המחודשת בהר הרצל, ערכה הגדנ"ע טקס הדלקת משואות סביב הקבר בערב יום העצמאות. יושב ראש הכנסת הגיע אף הוא לטקס זה. טקס הדלקת המשואות הפך מאז למסורת, והוא מציין מדי שנה את סיום אירועי יום הזיכרון לחללי מערכות ישראל ופתיחת אירועי יום העצמאות.