בננה

קריאת טבלת מיוןבננה
3 Bananas.jpg
מיון מדעי
ממלכה:צומח
מערכה:בעלי פרחים
מחלקה:חד-פסיגיים
סדרה:זנגבילאים
משפחה:מוזיים
סוג:מוז
שם מדעי
Wikispecies-logo.svg Musa
ליניאוס, 1753
שיח הבננה.
ניתן לראות שהגזעול אינו גזע ואינו גבעול
תפרחת הבננה.
כל שורת פרחים יוצאת מחיק חפה סגולה
חקלאי נושא יבול בננות באוגנדה

בָּנָנָה (שם מדעי: Musa; בעברית בעבר: "מוֹז"[1][2] או "תְּאֵנַת חַוָּה") היא צמח טרופי חד-פסיגי דמוי עץ השייך למשפחת המוזיים. בשנות האלפיים, ידועים כ-200 זנים, השייכים ל-40 מינים. הבננה היא מזונם העיקרי של רבים מתושבי הארצות החמות.

הבננה מוגדרת מבחינה בוטנית כ"עשב" משום שאין לה גזע מעוצה כמו לעצים רגילים, אלא גבעול מעובה המורכב משכבות קונצנטריות של גלדים רבים (בדומה לבצל) הקרוי גזעול[3].

פירות הבננה המוארכים מכונים "אצבעות" וגדלים בקבוצות צפופות, המכונות "כפות". הכפות מסודרות לאורך שדרה ויוצרות אשכול. צבע קליפת הפרי משתנה מירוק לצהוב עם ההבשלה, כאשר במקביל מתפרק העמילן הנמצא בפרי- והופך לסוכר. בשלב הסופי, הופך צבע הקליפה לחום ולשחור, עד שהפרי נרקב ואינו ראוי עוד למאכל.

היסטוריית זני הבננה

הבננה התרבותית, המשמשת למאכל, מוכרת לאדם מהתקופה הפרה-היסטורית. מקורה של הבננה התרבותית בדרום-מזרח אסיה, משם היא הופצה על ידי האדם לכל האזורים הטרופיים והסובטרופיים. ככל הנראה, הערבים היו אלה שהביאו את הבננה למערב אפריקה, ובמהלך המאה ה-16 העבירו אותה הספרדים לאמריקה. כיום, עיקר יצוא הבננות לכלל ארצות בעולם הוא מארצות אמריקה הדרומית והתיכונה. מוצא הזנים התרבותיים משני מיני בר, הגדלים עד ימינו ביערות דרום-מזרח אסיה: Musa acuminata (אנ') ו-Musa balbisiana (אנ').

פירותיהם של מיני הבר, אבותיהם של הבננה התרבותית, אינם אכילים ומלאים בצפיפות גדולה של זרעים. זרעים אלו גדולים למדי, וקוטרם מגיע לכעשרה מילימטרים ויותר. מוטציות ו הכלאות טבעיות בין שני מינים יצרו את הזנים המתורבתים. כל הזנים המתורבתים הנם טריפלואידים, כלומר, תאיהם מכילים שלושה עותקים של כל כרומוזום. כתוצאה מכך, זנים אלו עקרים ואינם מייצרים זרעים. משום כך, ריבוי הבננה מבתבצע באופן של רבייה וגטטיבית, ונוצר מ נצרים, המתפתחים מבסיס הצמח. עובדה זו הופכת את הבננה לפגיעה במיוחד, משום שבניגוד ל ריבוי מיני, בו יש מגוון גנטי ושינויים בין דור מסויים של צמחים- ובין הדור שלאחריו, כולל תהליך חיסוני (אימונולוגי) נרכש, בריבוי וגטטיבי אין לצמחים אפשרות לפתח עמידות בפני מחלות חדשות.

כיום, מרבית הבננות בשוק העולמי משתייכות לקבוצת זנים מצומצמת – קבוצת " קבנדיש" (Cavendish) (אנ'). בשל קיומה של קבוצת בננות אחת בלבד, היה קיים בעבר חשש רב, שהתפשטות של מחלה קטלנית כלשהי- עלולה להשמיד את כל מטעי הבננות המסחריים. תופעה כזו כבר התרחשה בשנות ה-40 של המאה ה-20. דוגמה למחלה מסוג זה, היא " מחלת פנמה" (אנ'), הנגרמת על ידי פטריית קרקע. המחלה התפשטה במהירות, והשמידה תוך כ-20 שנה את כל המטעים המסחריים באמריקה התיכונה. מאוחר יותר נמצא, למזלם של המגדלים ושל הצרכנים אוהבי הבננות, שהזנים מקבוצת "קבנדיש" אינם נפגעים מן המחלה, ותוך מספר שנים מועט הצליחו להחליף את זן הבננות זה- בזנים חדשים. בשנות ה-60 התגלה גזע חדש של הפטרייה השייכת ל"מחלת פנמה", העשוי לתקוף גם את בננות ה"קבנדיש", ומאז נעשים מאמצים למנוע את התפשטות המחלה.

במקביל, מנסים כיום לגלות או ליצור זני בננה עמידים למפגעים, באמצעות ניסויים ומחקרים.
ניסויים אלו מתבצעים בשני מישורים:

1. הכלאות עם מיני בר עמידים: תהליך זה קשה ומסובך, כיוון שהבננה התרבותית אינה מייצרת זרעים. למרות הקשיים, הצליחו החוקרים ליצור כמה זנים עמידים של בננות לבישול, בתקווה שזנים אלו יצליחו להציל את מקור המזון העיקרי של הארצות הטרופיות. בבננות אשר פותחו למטרת מאכל טרי, התוצאות שהתקבלו היו מוצלחות פחות משיטת ההכלאות: הזנים שנוצרו היו טעימים פחות מקודמיהם, והביקוש עבורם היה נמוך יותר.

2. הנדסה גנטית: העברה ישירה של גנים מבננות בר עמידות- לזני בננות מבוקשים.

הבננה בישראל

בננה מקולפת ואכולה למחצה

הבננה הובאה לארץ ישראל במהלך המאה ה-10. היה זה ה מוז-הערבי, שפירותיו הנם טעימים ועסיסיים. כיום, מגדלים את זן ה" מוז הנמוך" בכמויות מסחריות, בשפלת החוף ובעמק הירדן - מקומות שפגיעת הקרה נדירה בהם. בישראל מגדלים כ-20,000 דונמים של בננות, המניבים כ-60,000 טונות של בננות בשנה. שיווק הבננות בארץ נמשך אמנם רוב חודשי השנה, אך שיאו בחורף ובאביב (בסוף הקיץ, יש בדרך-כלל מחסור בבננות). חלקו הארי של היבול המתקבל נועד לצריכת השוק המקומי, ומיעוטו- מיוצא.