בננה

קריאת טבלת מיוןבננה
3 Bananas.jpg
מיון מדעי
ממלכה:צומח
מערכה:בעלי פרחים
מחלקה:חד-פסיגיים
סדרה:זנגבילאים
משפחה:מוזיים
סוג:מוז
שם מדעי
Wikispecies-logo.svg Musa
ליניאוס, 1753

בָּנָנָה (שם מדעי: musa; בעברית: מוֹז[1]ערבית), וגם: תְּאֵנַת חַוָּה) היא צמח טרופי חד-פסיגי דמוי עץ השייך למשפחת המוזיים. כיום ידועים כ-200 זנים, השייכים ל-40 מינים. הבננה היא מזונם העיקרי של רבים מתושבי הארצות החמות.

הבננה מוגדרת מבחינה בוטנית כ"עשב" משום שאין לה גזע מעוצה כמו לעצים רגילים, אלא גבעול מעובה המורכב משכבות קונצנטריות של גלדים רבים (בדומה לבצל) הקרוי גזעול[2].

פירות הבננה המוארכים מכונים "אצבעות" וגדלים בקבוצות צפופות שמכונות "כפות". הכפות מסודרות לאורך שדרה ויוצרות אשכול. צבע קליפת הפרי משתנה מירוק לצהוב עם ההבשלה כאשר במקביל מתפרק העמילן שבפרי והופך לסוכר. בשלב סופי הופך צבע הקליפה לחום ולשחור עד שהפרי נרקב ואינו ראוי למאכל.

היסטוריית זני הבננה

שיח הבננה, ניתן לראות שהגזעול אינו גזע ואינו גבעול

הבננה התרבותית, המשמשת למאכל, מוכרת לאדם מהתקופה הפרה-היסטורית. מקורה של הבננה התרבותית בדרום-מזרח אסיה, משם היא הופצה על ידי האדם לכל האזורים הטרופיים והסובטרופיים. ככל הנראה, הערבים הביאו את הבננה למערב אפריקה, ובמהלך המאה ה-16 העבירו אותה הספרדים לאמריקה. כיום עיקר יצוא הבננות לכלל ארצות בעולם הוא מארצות אמריקה הדרומית והתיכונה. מוצא הזנים התרבותיים משני מיני בר הגדלים עד היום ביערות דרום-מזרח אסיה: Musa acuminata ו-Musa balbisiana.

פירותיהם של מיני הבר, אבותיה של הבננה התרבותית, אינם אכילים ומלאים בצפיפות זרעים גדולים למדי שקוטרם מגיע לכ-10 מ"מ ויותר. מוטציות ו הכלאות טבעיות בין שני מינים יצרו את הזנים התרבותיים. כל הזנים התרבותיים טריפלואידים, כלומר תאיהם מכילים 3 עותקים של כל כרומוזום, וכתוצאה מכך הם עקרים ואינם מייצרים זרעים. משום כך ריבוי הבננה הוא וגטטיבי - מנצרים שמתפתחים מבסיס הצמח. עובדה זו הופכת את הבננה לפגיעה במיוחד, משום שבניגוד לריבוי מיני, שבו יש מגוון גנטי ושינויים בכל דור של צמחים, בריבוי וגטטיבי אין לצמחים אפשרות לפתח עמידות בפני מחלות חדשות.

כיום, מרבית הבננות בשוק העולמי משתייכות לקבוצת זנים מצומצמת – קבוצת "קבנדיש" (Cavendish) וקיים חשש רב שהתפשטות של מחלה קטלנית עלולה להשמיד את כל המטעים המסחריים. תופעה כזו כבר התרחשה בשנות ה-40 של המאה ה-20. " מחלת פנמה", שנגרמת על ידי פטריית קרקע, התפשטה במהירות והשמידה תוך כ-20 שנה את כל המטעים המסחריים באמריקה התיכונה. למזלם של המגדלים ושל הצרכנים אוהבי הבננות, נמצא שהזנים מקבוצת "קבנדיש" אינם נפגעים מן המחלה ותוך מספר שנים מועט הצליחו להחליף את זן הבננות הקודם בזנים חדשים. בשנות ה-60 התגלה גזע חדש של הפטרייה שתוקף גם את בננות ה"קבנדיש" ומאז נעשים מאמצים למנוע את התפשטות המחלה.

במקביל מנסים לגלות או ליצור זני בננה עמידים. ניסויים אלה מתבצעים בשני כיוונים:

  1. הכלאות עם מיני בר עמידים. תהליך זה קשה ומסובך מכיוון שהבננה התרבותית אינה מייצרת זרעים. למרות הקשיים הצליחו ליצור כמה זנים עמידים של בננות לבישול ומקווים שזנים אלה יצליחו להציל את מקור המזון העיקרי של הארצות הטרופיות. בבננות למאכל טרי התוצאות פחות מוצלחות: הזנים שנוצרו פחות טעימים והשוק אינו מתלהב מהם.
  2. הנדסה גנטית, העברה ישירה של גנים מבננות בר עמידות לזני בננות מבוקשים.

הבננה בישראל

לארץ ישראל, הובאה הבננה במהלך המאה ה-10. זה היה ה מוז-הערבי שפירותיו הינם טעימים ועסיסיים. כיום, מגדלים בכמויות מסחריות את המוז הנמוך בשפלת החוף ובעמק הירדן - מקומות שפגיעת הקרה נדירה בהם. בישראל מגדלים כ-20,000 דונם בננות המניבים כ-60,000 טונות של בננות לשנה. שיווק הבננות בארץ נמשך אומנם רוב חודשי השנה, אך שיאו בחורף ובאביב (בסוף הקיץ, יש בדרך-כלל מחסור בבננות). רוב היבול הוא לצריכה בישראל וחלקו מיוצא.