בעלי חיים שנעלמו מארץ ישראל

4 טורפים גדולים שנעלמו מהארץ: אריה, ברדלס, דוב חום ותנין היאור.

בהיותה צומת של יבשות ואזורים אקלימיים, ארץ ישראל מכילה מגוון רב של בעלי חיים יחסית לגודלה[1]. ואולם, הפיתוח האנושי באזור זה במאות השנים האחרונות הביא לפגיעה מתמשכת בבעלי החיים. תהליך הפגיעה המואץ מתרחש בעקבות מספר גורמים, אשר הביאו להיכחדותם של מינים רבים מנופי ארץ ישראל, ביניהם מינים אנדמיים ולא אנדמיים. הנתונים לגבי גודל ההכחדה אינם שלמים. בעוד אלו הנוגעים לחסרי החוליות (שהם ברובם חרקים) חסרים, הנתונים הנוגעים לחולייתנים דווקא שלמים וברורים. במאה השנים האחרונות נכחדו שני מיני חולייתנים אנדמיים לארץ-ישראל, כמו גם 15 מיני רכיכות ושישה מיני חרקים. מלבד אלה, בארץ-ישראל נכחדו גם ארבעה תת מינים אנדמיים אליה. לבסוף, מהאזור נעלמו גם 22 מינים שעדיין חיים ושורדים בארצות אחרות. ערך זה עוסק בהכחדת המינים מתקופת המקרא ועד העת החדשה, לא בתקופות קדומות יותר בהן הפאונה של ארץ ישראל הייתה מגוונת בהרבה.

סיבות להיעלמות המינים

להעלמת המינים מארץ ישראל קיימות מספר סיבות:

  • ציד - ציד חוקי ובלתי חוקי הביא להדלדלות של אוכלוסיות מינים רבים. ראשית הציד בישראל היא במאה ה-16, אולם שיטות הציד התפתחו עד כדי פגיעה בבעלי החיים עם בוא הטמפלרים לארץ ישראל במאה ה-18. בתקופת המנדט הוגבל הציד על ידי חוק מנדטורי בשנת 1924, אולם הוא לא נאכף. לאחר הקמת מדינת ישראל, נחקק ה חוק להגנת חיית הבר, תשט"ו-1955‏[2] המגן על חיות הבר והאוסר על מגוון שיטות אכזריות לציד בעלי חיים. עם זאת, הידלדלות חמורה באוכלוסיית המין חוגלת סלעים למשל, הביאה לאישורה של תקנה שצמצמה משמעותית את הציד שלהן. דוגמה נוספת למצב זה היא מקרה הסנאי הזהוב. הציד הפרוע של סנאי זה בשנות ה-80 היה אחד הגורמים להיעלמותו של הסנאי הזהוב. כיום הוא מוגדר כבעל-חיים שנמצא בסכנת הכחדה חמורה, אולם מזה למעלה משש שנים לא נראה בוודאות פרט של סנאי זהוב (ב-2005 נערכה בדיקה בנוגע לכך בעקבות שמועה לפיה נראה הסנאי הזהוב בגליל)[3].
  • הרעלה - ישירה או משנית. בהרעלות נפגע מעגל רחב של בעלי חיים. קודם כל נפגע בעל החיים המורעל (פרה, חזיר בר, נברנים ומכרסמים למיניהם וכו') ולאחר מכן מתים כל בעלי החיים שבאים לאכול אותו (תנים, נשרים, עופות דורסים למיניהם וכו'). ההרעלות נעשות במכוון בכמה שיטות כגון: הרעלת מזון, הרעלת מקורות מים וכדומה והן נעשות ממספר סיבות. לפעמים מדובר בסכסוכי שכנים כאשר בוקר מרעיל לבוקר אחר את הפרות שלו ולפעמים מדובר בניסיון להפטר מבעל חיים המזיק לתוצרת החקלאית, כמו חזיר בר או נברנים ומכרסמים. תוצאות ההרעלה הן הרסניות בקנה מידה גדול מאוד. אצל נשרים ואוכלי פגרים חברותיים, אשר אוכלים יחד, יכולים למות כ-60 נשרים מפגר מורעל אחד.
  • צמצום בתי גידול - צמצום או אובדן של בתי גידול כתוצאה מפיתוח אנושי ומבנייה הביא להידלדלותן של אוכלוסיות בעלי חיים באופן משמעותי עד מוחלט. דוגמה בולטת למקרה בישראל היא מקרה ייבוש החולה. מבצע הנדסי גדול זה הביא להכחדתם של מינים אנדמיים ולא-אנדמיים (עיטם לבן-זנב) מארץ ישראל. דוגמה נוספת היא היעלמותו הכמעט ודאית של הסנאי הזהוב מנופי ארץ ישראל. היעלמות זו נגרמה, בין היתר, בשל אובדן בתי גידול בעקבות שריפות ובירוא יערות. חשוב לציין, כי ההערכות גורסות שכאשר 90 אחוזים מבתי הגידול נעלמים, כ-50 אחוזים מן המינים שחיו בו עלולים להיעלם[4].
  • פגיעה בבתי גידול - בתי הגידול שלא נעלמו נפגעו קשות בעקבות זיהום. כך למשל, לבנון הירקון (Acanthobrama telavivensis), דג אנדמי לנחלי החוף בישראל, תפוצתו הצטמצמה באופן משמעותי ביותר, וזאת בעקבות הזרמה משמעותית של ביוב ושפכים לנחלי החוף בשנות ה-50 וה-60. כיום, קיימות רק שלוש אוכלוסיות קטנות של הדג, בנחלי הירקון, תות ותנינים. הפגיעה בבתי הגידול יכולה להתבטא גם בפעולות אחרות. העברת קווי מתח גבוה בסביבות הטבעיות, טיסות של מטוסים ומסוקים, רכבי שטח - כל אלו עלולים להפריע לבעלי החיים. כך למשל, מתרחצים בחוף ורכבי שטח דורסים לעתים צבי ים, וגורמים להרחקת הצבים מסביבת מחייתם הטבעית.
  • צמצום ופגיעה באתרי ההתרבות - אזורי ההתרבות של בעלי חיים בארץ ישראל נפגעו גם הם. פגיעה זו התרחשה בעיקר הודות לזיהום סביבתי, אך גם בשל פיתוחים חקלאיים. כך למשל, זיהום של מקורות מים פגע קשות באזורי ההתרבות של דו-חיים, אשר נוהגים להתרבות במקווי מים. דוגמה חיה לכך מארץ ישראל היא מצבו של טריטון הפסים. פגיעה קשה באזורי הרבייה שלו כתוצאה מניקוז, זיהום סביבתי ומריסוס לצורכי הדברה הביאה לאובדן של 95 אחוזים לערך משטחי הרבייה שהיו לטריטון ביחס לתקופה של שנות ה-70. כתגובה לכך, הוקמה שמורת הטבע עין ארובות, שמגנה על הטריטון באחד ממקומות החיות שלו. דוגמה נוספת לפגיעה זו מתרחשת אצל לטאת עין הנחש (Ophisops elegans), אשר המחרשות המודרניות מגיעות לעומק האדמה, ובכך פוגעות בביצי הלטאה המוטלות בעומק האדמה.
  • דחיקה על ידי מינים אחרים - כאשר בעלי חיים חודרים לאזור מחיה שלא חיו בו בעבר, הם עלולים להביא ליצירתה של תחרות ביניהם, המינים החדשים, לבין המינים ה"ותיקים" באזור זה. במידה והמינים החדשים חזקים יותר, הם יביאו בהכרח לדחיקת רגליהם של המינים הקודמים, ומכאן שאזורי מחייתם של אלו הוותיקים יצטמצמו. דחיקה על ידי מינים אחרים עלולה להיגרם גם בשל חדירתם של מינים מבויתים, אלא שהסכנה שיוצרים מינים אלו היא כפולה. מצד אחד, המינים המבויתים הם בדרך-כלל רבים יותר, הודות לטיפולו ולמזונו של האדם. מצד אחר, המינים המבויתים עלולים להזדווג עם מיני הבר המקבילים (חתול הבית עם חתול הבר למשל), ובכך ייטשטש הייחוד הגנטי, ההתנהגותי והאקולוגי של מיני הבר. דוגמאות לדחיקה משני הסוגים נמצאות בארץ ישראל. כך למשל, הדלק דחק את הסמור מאזורי המחיה שלו, בעיקר משום שהם מתחרים על אותם אזורי מחיה ועל אותם מקורות מזון. הדלק גם צמצם את תפוצתו של הסנאי הזהוב, שנטרף גם על ידי חתולי בית משוטטים. לשם הבהרה, הסנאי הזהוב הוא מין שנמצא כיום בסכנת הכחדה.
  • הכחדה טבעית - הכחדה טבעית היא סוג של הכחדה, המתרחש כתוצאה מכמה סיבות אפשריות הנחשבות לטבעיות. סיבות אפשריות הן תפוצה מוגבלת, תזונה ממין יחיד המוגבל בתפוצתו או תלות במשאב טבע מוגבל. מינים הנכחדים טבעית הם לרוב מינים שתפוצתם מוגבלת למדי, ולכן גם אירועים חד-פעמיים ואקראיים, כמו שריפה, מגפה או אירוע אקלימי, יכולים להביא להכחדתם של המינים. בארץ-ישראל נפוצים כמה מינים שנמצאים על סף הכחדה טבעית, ביניהם סלעונית הגליל (Pene galilaea), שבלולית פיקרד (Trochoidea picardi), לבנין המרואה (Colotis chrysonome), כחליל הקדד (Tomares nesimachus) ונחושית נחשונית (Chalcides guentheri).