דוד בן-גוריון

Disambig RTL.svg המונח "בן-גוריון" מפנה לכאן. אם התכוונתם למשמעות אחרת, ראו בן-גוריון (פירושונים).
דוד בן-גוריון
Ben-Gurion.jpg
דוד בן-גוריון, 1952
מדינהישראלישראל  ישראל
תאריך לידה16 באוקטובר 1886
מקום לידהפלונסק, פולין
תאריך פטירה1 בדצמבר 1973 (בגיל 87)
מקום פטירהשדה בוקר שבישראל
מקום קבורהשדה בוקר
השכלהאוניברסיטת ורשה, אוניברסיטת איסטנבול עריכת הנתון בוויקינתונים
עיסוקפוליטיקאי, חבר איגוד מקצועי עריכת הנתון בוויקינתונים
מפלגהמפא"י, רפ"י, ח"כ יחיד, הרשימה הממלכתית
בת-זוגפולה בן-גוריון
ראש ממשלת ישראל ושר הביטחון ה-1
תקופת כהונה14 במאי 194826 בינואר 1954 (5 שנים ו-36 שבועות)
הבאמשה שרת (ראש הממשלה)
פנחס לבון (שר הביטחון)
ראש ממשלת ישראל ה-3
תקופת כהונה3 בנובמבר 195526 ביוני 1963 (7 שנים ו-33 שבועות)
הקודםמשה שרת
הבאלוי אשכול
שר הביטחון ה-3
תקופת כהונה21 בפברואר 195526 ביוני 1963 (8 שנים ו-18 שבועות)
הקודםפנחס לבון
הבאלוי אשכול
שר החינוך והתרבות ה-3
תקופת כהונה19 במאי 19518 באוקטובר 1951 (20 שבועות ו-3 ימים)
הקודםדוד רמז
הבאבן-ציון דינור
שר התחבורה ה-4
תקופת כהונה14 באוגוסט 195224 בדצמבר 1952 (19 שבועות)
הקודםדוד צבי פנקס
הבאיוסף סרלין
שר המשפטים ה-5
תקופת כהונה13 בפברואר 195628 בפברואר 1956 (16 ימים)
הקודםפנחס רוזן
הבאפנחס רוזן
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית
דוד בן-גוריון
דוד יוסף גרין, דָּוִד בֶּן-גּוּרִיּוֹן
Flickr - Government Press Office (GPO) - Portrait of PM David Ben Gurion.jpg
תאריך לידה16 באוקטובר 1886
תאריך לידה עבריי"ז בתשרי תרמ"ז
תאריך פטירה1 בדצמבר 1973 (בגיל 87)
תאריך פטירה עבריו' בכסלו תשל"ד
ממשלותהממשלה הזמנית, 10-1
כנסותמועצת המדינה הזמנית, 7-1
תפקידים בולטים

דָּוִד בֶּן-גּוּרִיּוֹן (גְּרין) להאזנה (מידע · עזרה) ‏(16 באוקטובר 1886, י"ז בתשרי תרמ"ז1 בדצמבר 1973, ו' בכסלו תשל"ד) היה איש העלייה השנייה, ראש ההנהגה של "המדינה שבדרך", המוביל והדוחף להקמת מדינת ישראל, הכריז על הקמתה, ולאִחר שקמה הנהיגהּ במשך עשור ומחצה עד 1963[1]; כיהן כראש הממשלה וכשר הביטחון הראשון של מדינת ישראל והיה ממנהיגי תנועת העבודה.

בן-גוריון פעל למען הממלכתיותסיסמה "ממעמד לעם") ודיכא ניסיונות מימין ומשמאל (פרשת אלטלנה ופירוק מטה הפלמ"ח) שבהם ראה סכנה לקיום צבא ממלכתי אחד. הראייה הממלכתית הזו הובילה אותו לפירוק המחתרות ערב מלחמת העצמאות ולהקמת צה"ל. שימש ראש ממשלה ושר ביטחון בממשלה הראשונה ובממשלות שאחריה והיה ממנהיגי תנועת העבודה בארץ ובעולם וממייסדי ההסתדרות הכללית של העובדים ומזכירה הכללי הראשון ומראשי היישוב. היה ממקימי מפא"י ועמד בראשה, לאחר פרישתו ממנה הקים את רפ"י שהתאחדה עם מפא"י למפלגת העבודה הישראלית.

לחצו כדי להקטין חזרה
יצחק בן-צבידוד בן-גוריוןיוסף חיים ברנריעקב זרובבלאהרון ראובניBen-Zvi, Yaacov Zrubavel, Ben-Gurion, Brenner, Aharon Reuveni.jpg

לדף הקובץ
תמונה אינטראקטיבית (לחצו להסבר)‏

חברי מערכת "האחדות", (מימין לשמאל) יושבים: יצחק בן-צבי, דוד בן-גוריון ויוסף חיים ברנר; עומדים: אהרן ראובני ויעקב זרובבל (1912)

בן-גוריון במדי הגדודים העבריים, 1918
דוד בן-גוריון בעת ההכרזה על הקמת מדינת ישראל
ראש הממשלה בכנס נוער בתחילת שנות החמישים
צריף בן-גוריון בשדה בוקר

ביוגרפיה

דוד בן-גוריון נואם בכנסת (בית פרומין), 1957

נעוריו ותחילת דרכו

בן-גוריון נולד בשם דוד יוסף גרין לשיינדל ואביגדור גרין, בעיירה פלונסק שבפולין (אז בתחום האימפריה הרוסית). במשפחה היו חמישה ילדים - שלושה בנים ושתי בנות. דוד, שכונה בילדותו "דובצ'ה",[2] היה הבן השישי, ואפשר שנולד עמו בן תאום שנפטר בשעת הלידה.[3] הוא למד בחדר מסורתי, ואחר כך בחדר מתוקן שהקים אביו, חבר בתנועת "חובבי ציון". בגיל 11 התייתם מאִמו, שנפטרה כתוצאה מסיבוכי לידה. לאחר מכן נשא אביו אשה שנייה.[2]

בשנת 1900, חרף גילו הצעיר, בעידודו של אביו, הקים יחד עם חבריו, שלמה צמח ושלמה לביא (לבקוביץ'), את אגודת "עזרא", שהכשירה את חבריה לקראת עלייה לארץ ישראל ושמה לעצמה מטרה להחיות את השפה העברית. חברי האגודה התחייבו לדבר עברית בינם לבין עצמם ופעלו ללימוד השפה בקרב צעירי העיירה.

ב-1904 עבר לוורשה, ובה התפרנס מהוראה והצטרף לחוגים ציוניים. בעקבות מהפכת 1905 ברוסיה, הצטרף למפלגת "פועלי ציון" הפולנית, שחיברה ציונות וסוציאליזם מרקסיסטי על פי תורת בר בורוכוב, לאחר שהשתתף בוועידת היסוד שלה בביתו של יצחק טבנקין. הוא השתתף בישיבות המפלגה והפיץ חומרי תעמולה. על פעילותו המהפכנית נאסר פעמיים. בפעם הראשונה שיחדו חבריו למפלגה פקיד, שמסר להם את החומר האסור שנמצא אצל בן-גוריון, וזה שוחרר בשל חוסר הוכחות. בפעם השנייה הצליח אביו לשכנע את קצין המשטרה לשחרר אותו.[4]

בן-גוריון חזר לפלונסק כפעיל ציוני-סוציאליסטי ונאבק בה נגד תועמלנים של הבונד שהגיעו אליה לעשות נפשות לאידאולוגיה שלהם. הוא צירף את שוליות בעלי המלאכה כחברים ב"פועלי ציון" ואף ארגן אותם לשביתה למען יום עבודה של 12 שעות, שהשיגה את יעדה. כאשר נוצרה מתיחות עקב חשש מפוגרום, החל בן-גוריון לשאת אקדח, ארגן את שוליות בעלי המלאכה להגנה עצמית והדריך באגודת עזרא שימוש בנשק.[4]

עלייה לארץ ישראל

ב-1906, בעודו בן 20, עלה לארץ ישראל כחלק מגל העלייה השנייה. אביו מימן את נסיעתו. בן-גוריון עזב את פלונסק בסוף חודש יולי. לקבוצת העולים נערכה מסיבת פרדה, וממנה הם הוסעו בכרכרה אל תחנת הרכבת במצודת מודלין. משם נסעו לוורשה ולאודסה וב-6 בספטמבר (ט"ז באלול תרס"ו) הגיעו ליפו.[4] כעבור שנים, אמר כי יום עלייתו לארץ ישראל היה היום הגדול בחייו.[5]

בארץ ישראל, המשיך בחברתו במפלגת פועלי ציון, היה בין ראשי האגף ה"ימני" במפלגה ואחד מחמשת חברי הוועד המרכזי שלה.[6] ב-1907 במושב השני של ועידת פועלי ציון שהתכנס ביפו הצליח להוסיף למצעהּ את הסעיף: "המפלגה שואפת לעצמאות מדינית לעם היהודי בארץ הזאת" ואף להיבחר (יחד עם ישראל שוחט) לוועד זמני בן שני חברים לארגון מחדש של המפלגה.[7]

בשנותיו הראשונות בארץ עבד בעבודה חקלאית. בתחילה במושבה פתח תקווה. באוקטובר 1907 עבר מיהודה אל הגליל. יחד עם שלמה צמח, הלך ברגל במשך שלושה ימים לסג'רה. על פי חישובי הביוגרף שבתאי טבת, הוא שהה שם שנה וחודש ולא שלוש שנים כדברי בן-גוריון עצמו. לאחר מספר התנגשויות עם ערבים בסביבה, היה בן-גוריון שומר בסג'רה, אולם לא קיבל הזמנה להצטרף לארגון בר גיורא ולא לארגון השומר. בתקופה זו עבד גם במושבה זכרון יעקב. הוא נסע לפלונסק כדי להתייצב לשירות בצבא הרוסי - כדי שאביו לא יאלץ לשלם קנס, ערק ממנו ושב לארץ ישראל.[8]

בן-גוריון נבחר בוועידת "פועלי ציון" שהתקיימה ב-1910 לאחד העורכים של העיתון "האחדות", ביטאונה של מפלגת "פועלי ציון". על מאמרו הראשון[9] חתם בשמו החדש "בן-גוריון", על שם יוסף בן-גוריון, מראשי "ממשלת החירות" בירושלים בימי המרד הגדול של היהודים ברומאים במאה ה-1 לספירה. לאחר מכן נסע לבקר את משפחתו בפולין וביקר בווינה לרגל ועידה עולמית של "ברית פועלי ציון".[8] הוא עבד גם במושבות מנחמיה, כפר סבא וחוות כנרת.

מתוך כוונה לארגן כוח פוליטי שייצג את יהודי האימפריה העות'מאנית בפרלמנט הטורקי, החליט בן-גוריון ללמוד משפטים באיסטנבול. כדי להתקבל ללימודים, נדרשו תעודת בגרות וידיעת השפה הטורקית. יצחק בן-צבי הצליח להשיג עבורו תעודת בגרות מזויפת, וכדי ללמוד טורקית, הפליג בן-גוריון בתחילת נובמבר 1911 לסלוניקי, משום ששם היה מספר רב של פועלים יהודים, שפועלי ציון קיוו לארגן אותם ולהחדיר בהם תודעה ציונית. הוא התגורר אצל משפחה יהודית שומרת מצוות, ולאחר שעבר בהצלחה את מבחני הבגרות בטורקית, נסע בשנת 1912 לאיסטנבול ובאוקטובר החלו לימודיו באוניברסיטה. באותו חודש פרצה מלחמת הבלקן הראשונה ולאחר כחודש אחד של לימודים, החליט לחזור לארץ ישראל עד שיתבהר המצב. לבקשתו, תמך בו אביו כלכלית: הוא שילם עבורו את החובות שצבר בארץ ישראל, את הוצאות שהותו בסלוניקי ואת שכר הלימוד והוצאות המחיה שלו באיסטנבול. בתחילת מרץ 1913 חזר בן-גוריון עם בן-צבי לאיסטנבול, שם חלק איתו חדר, ובסוף אפריל נתחדשו הלימודים. במהלך השנה, נסע לווינה, לוועידה העולמית של פועלי ציון ולקונגרס הציוני. בדצמבר 1913 נפתחה שנת הלימודים השנייה. בינואר 1914 סבל מקדחת ואושפז בבית חולים ונסע להתאושש בבית אחותו בלודז'. בסוף אפריל חזר לבחינות באיסטנבול. בקיץ הפליג באנייה רוסית לחופשה בארץ ישראל, ובדרך נודע לנוסעים על פרוץ המלחמה בין רוסיה לגרמניה. בן-גוריון ובן-צבי חזרו לארץ ישראל בחזות עות'מאנית: חליפה על פי האופנה הטורקית, תרבוש אדום ושפם עבות. בן-גוריון לא סיים את לימודי המשפטים באיסטנבול.[10]

מלחמת העולם הראשונה

לאחר כניסת טורקיה למלחמה לצד מעצמות המרכז באוקטובר 1914, נדרשו נתיני מדינות אויב, ובהן רוסיה, להתעת'מן או לצאת מארץ ישראל. בתוך ההתלבטות בציבור העולים היהודי, החליטה מפלגת פועלי ציון להתעת'מן ולהישאר בארץ, ובן-גוריון ובן-צבי עשו כן. הנימוק לכך היה החשש מתגובה טורקית קשה נגד היישוב היהודי וכן החשש מאבדן האחיזה היהודית בארץ עקב היציאה ממנה. אולם לאחר שהופסקו הגירושים ההמוניים של נתינים זרים עקב התערבות הדיפלומטים הזרים, החליט ג'מאל פאשא לגרש מארץ ישראל את כל מי שקשור בפעילות ציונית. מאחר ששמותיהם הופיעו ברשימת הצירים לקונגרס הציוני, גם בן-גוריון ויצחק בן-צבי קיבלו צו גירוש "לעולם ועד". כשסיפר ליחיא אפנדי, חבר ערבי שלמד איתו באיסטנבול על קבלת הצו, אמר לו חברו: כידיד שלך - אני מצטער. כערבי - אני שמח. הייתה זו הפעם הראשונה שבן-גוריון נתקל בגילוי של לאומנות ערבית. בסוף מרץ 1915 הועלו בן-גוריון ויצחק בן-צבי על ספינה לאלכסנדריה, ללא מסמכים, וכשהגיעו אליה נאסרו על ידי הבריטים כאזרחי אויב. בהתערבות קונסול ארצות הברית הם שוחררו ולאחר מספר שבועות עלו על ספינה לניו-יורק. הם הגיעו אליה ב-17 במאי והורשו לרדת כמהגרים.[11]

תחנתו הראשונה בארצות הברית הייתה משרד פועלי ציון. עוד לפני היציאה מהארץ, הוחלט בישיבת מנהיגי פועלי ציון שחבריה יקימו בארצות הברית את תנועת החלוץ - יאתרו צעירים יהודים שמוכנים לעלות לארץ ישראל ולעבוד בה. מנגנון המפלגה בניו יורק ארגן לבן-גוריון ובן-צבי מסעות ברחבי ארצות הברית ומפגשים בקהילות היהודיות, אולם אלה נכשלו והשניים הצליחו לגייס רק כ-150 מתנדבים לתנועה. בן-גוריון, שהיה אז אנונימי לחלוטין בארצות הברית, התפרסם בה לראשונה עם הוצאתו לאור מחדש של ספר יזכור (שכבר יצא לאור בעברית בארץ ישראל ב-1911), שכלל, הפעם ביידיש, קטעי ספרות והספדים על אנשי השומר שנהרגו, וכן את זיכרונותיו של ב-גוריון מתקופת העלייה השנייה.[12]

המהדורה הצליחה מאד ובן-גוריון החליט לפרסם מהדורה מורחבת בצורת אלבום: במקום המבוא של בן-צבי, הוא צירף גרסה מורחבת של זיכרונותיו "ביהודה ובגליל". הצלחתו הגדולה של הספר החדש פרסמה את בן-גוריון בציבור היהודי באמריקה. בעקבות ההצלחה, הקציבה הנהגת פועלי ציון לבן-גוריון ובן-צבי שכר חודשי עבור כתיבת הספר "ארץ ישראל", ששני שלישים ממנו היו פרי עטו של בן-גוריון. במהלך עבודת המחקר לספר, הוא בילה ימים רבים בספרייה העירונית של ניו יורק ברחוב 42, וקיבל עזרה בעבודתו זו. מוקד ההתכנסות של פועלי ציון היה בבית של רופא יהודי, בו גרה ועבדה פאולין מונבז, צעירה יהודיה שהגיעה לבדה ממינסק מספר שנים לפני כן ולמדה להיות אחות. פולה, כפי שקרא לה בן-גוריון, כבר ידעה היטב אנגלית, ובקיץ 1916 הציעה לסייע לו להעתיק עבורו בספרייה קטעים מן הספרים שנזקק להם. החיזור נמשך כשנה, וב-5 בדצמבר 1917 נישאו השניים בטקס אזרחי אצל רשם הנישואים בעיריית ניו יורק, בנוכחות הפקידים בלבד.[12]

בשנת 1917, בעקבות הצהרת בלפור וכיבוש ארץ ישראל על ידי הבריטים, היה ממעוררי תנועת ההתנדבות ל"גדודים העבריים" ומראשוני המתנדבים לגדודים. באפריל 1918 התגייס לגדוד 39 של קלעי המלך בצבא הבריטי. הגדוד התארגן בקנדה, הגיע לבריטניה ומשם למצרים, שם חלה בן-גוריון בדיזנטריה ואושפז בבית חולים בקהיר. זה היה השירות הצבאי היחיד בחייו. בקהיר חיכה לו מברק מפולה שבישר על הולדת בתו ב-11 בספטמבר 1918, שנקראה בשם "גאולה", כפי שביקש בצוואה שהשאיר לפני צאתו לאנגליה. לאחר שלוש שנות היעדרות, שב בן-גוריון לארץ ישראל.[13] ב-1919 הקים יחד עם ברל כצנלסון, את מפלגת אחדות העבודה, שהייתה איחוד בין מפלגת פועלי ציון ובין "הבלתי מפלגתיים".

בנובמבר 1919 הגיעו פולה וגאולה לארץ ישראל. בן-גוריון נשלח ללונדון להקים שם את המשרד של הברית העולמית של "פועלי ציון", לצורך טיפוח הקשרים עם מפלגת הלייבור, ומשפחתו הצטרפה אליו. בלונדון נולד באוגוסט 1920 בנו, עמוס. לאחר שחודשו הקשרים עם פלונסק, שנותקו בזמן מלחמת העולם ומלחמת רוסיה-פולין, נסעה המשפחה לבקר את משפחת גרין. כעבור זמן קצר נסע בן-גוריון לוועידות ומפגשים שונים והשאיר את אשתו ושני ילדיו הקטנים בפלונסק למשך יותר משנה. ב-1921, לאחר שהפסיקו פועלי ציון בארצות הברית את התמיכה הכספית בסניף הלונדוני הכושל, שב בן-גוריון לארץ.[14]

בהנהגת היישוב

חנוך גבתון ודוד בן גוריון

בראשית שנות ה-20 הפך בן-גוריון לאחד המנהיגים הבולטים של היישוב. בשנת 1920 נמנה עם מקימי ההסתדרות הכללית, והיה המזכיר הכללי שלה במשך 15 שנה. הוא ראה בהסתדרות, מלבד איגוד מקצועי שיגן על ציבור הפועלים בארץ, גם כלי חברתי וכלכלי שיקים משק עובדים עצמאי. כמו כן, ראה בו מוסד פוליטי שינהיג את ההתיישבות היהודית ויניח יסודות למדינה שתקום.

ב-1923 קיבלה ההסתדרות הזמנה להציג את תוצרתה בתערוכה חקלאית במוסקבה. בן-גוריון וחברו מאיר רוטברג, שני נציגי ההסתדרות, הפליגו לאודסה והמשיכו למוסקבה דרך אוקראינה, שם הצביעו עבורו על המקומות בהם התרחשו פוגרומים ביהודים. בתערוכה התנוסס הדגל הציוני והביתן הארץ-ישראלי נחל הצלחה גדולה. במהלך ביקורו, צפה בתיאטרון הבימה במוסקבה בהצגה "הדיבוק", בעברית, שהותירה בו רושם רב. הביקור ארך שלושה חודשים, ובשובו לארץ הבריח בן-גוריון בחפציו את אוסף המכתבים של הסופר יוסף חיים ברנר.[15]

פרעות תרפ"ט ב-1929 הביאו למפנה בהשקפתו בסוגיית ערביי ארץ ישראל. בזמן שב-1924 הכריז כי אין תנועה לאומית ערבית, באוקטובר 1929 קבע: "הוויכוח אם יש תנועה לאומית ערבית או לא הוא ויכוח טפל של מילים...התנועה מרכזת המונים... אין אנו רואים בה תנועת תחייה, וערכה המוסרי מפוקפק. אולם במובן הפוליטי זוהי תנועה לאומית".[16]

בן גוריון פעל למען איחודן של מפלגות הפועלים. פעילות זו נחלה הצלחה, כאשר ב-1930 התאחדו מפלגות אחדות העבודה והפועל הצעיר והקימו את מפלגת פועלי ארץ ישראל (מפא"י), שבן-גוריון נבחר למנהיגה, ויחד עם התנועות האחיות שלה בחוץ לארץ הפכה להיות המפלגה הגדולה ביותר בתנועה הציונית.

בתחילת שנות ה-30, בנה בן-גוריון בית בשכונת העובדים סמוך לים (כיום בשדרות בן-גוריון). הבית בן שתי הקומות היה גדול מכל הבתים בשכונה, והוסיף לעול החובות שבן-גוריון כבר היה שקוע בו, שהגיעו אז לסך 1,000 לירות מנדטוריות.[17]

באפריל 1933 נסע לפולין כדי לגייס בוחרים למפא"י בבחירות לקונגרס הציוני. הוא גייס פעילים צעירים מחברי החלוץ ותנועות הנוער ושלח אותם למכור שקלים (שהעניקו את זכות ההצבעה בקונגרס ל"שוקלי השקל") ברחבי פולין. הוא עצמו נסע לנאום באולמות מלאים בערים שונות בפולין, בגליציה ובמדינות הבלטיות. בזמן מערכת הבחירות אירע רצח ארלוזורוב, וכשהוקמה ההנהלה הציונית לאחר קיום הקונגרס, נתמנה בן-גוריון, במקום ארלוזורוב, למנהל המחלקה המדינית של הסוכנות היהודית. עד 1935 כיהן בתפקיד זה במקביל לתפקידו כמזכיר ההסתדרות.[18]

באוקטובר 1934 קיים בלונדון סדרת פגישות עם זאב ז'בוטינסקי, מנהיג התנועה הרוויזיוניסטית, ובסופה חתמו השניים על מספר הסכמים (הסכמי בן-גוריון - ז'בוטינסקי). להסכם עם ז'בוטינסקי היה אמנם רוב במרכז מפא"י, אולם כדי למנוע פילוג, נאלץ בן-גוריון, באופן יוצא דופן, להביא אותו לאישור במשאל עם בהסתדרות, שם הוא נדחה ברוב ברור.[19]

בשנת 1935 נבחר בן-גוריון מטעם מפא"י ליושב ראש הנהלת הסוכנות היהודית, שהייתה הגוף המרכזי בניהול היישוב היהודי בארץ, ונתמנה ליושב ראש ההנהלה הציונית שהיא הוועד הפועל המצומצם של ההסתדרות הציונית העולמית. בקונגרס הציוני ה-19 בלוצרן באותה שנה, החליט לנאום ביידיש, כדי להביא את חזון ההגשמה הציונית לצירים, שרובם לא הבינו עברית, וזאת למרות שעבורו היה כרוך בכך קושי אידאולוגי ומעשי. לאליעזר קפלן סיפר אחר כך: "כשגמרתי, הייתי שטוף זיעה עד מעילי העליון".[20]

עם פרוץ מאורעות תרצ"ו-תרצ"ט (1936) היה בן-גוריון מיוזמי מדיניות ההבלגה, שעיקרה התאפקות אל מול פעולות הערבים, פעולה שקולה והימנעות מפגיעה בחפים מפשע. בעדותו בוועדת פיל, שחקרה את הסיבות למרד הערבי, טבע בן-גוריון את האמירה: "לא המנדט הוא התנ"ך שלנו, אלא התנ"ך הוא המנדט שלנו".[21] בשנת 1937 תמך, יחד עם חיים ויצמן ומשה שרת, בהמלצתה של ועדת פיל הבריטית לחלוקת ארץ ישראל (שממערב לירדן) בין היהודים לערבים.[22] אלא שבן-גוריון הבין שהתלהבות מצד היהודים תעורר התנגדות מצד הערבים ולכן על הצד היהודי למלא את תפקיד "הכלה הסרבנית", שיש לשכנע אותה כדי שתסכים. בפברואר 1937 תוכנית חלוקה משלו והביא אותה לדיון במרכז מפא"י בליווי מפה מפורטת. הייתה זו הפעם הראשונה שתוכנית חלוקה עלתה לדיון. לשאלת גולדה מאיר לגבי גידול האוכלוסייה היהודית בעתיד, השיב: "הדורות הבאים ידאגו לעצמם, עלינו לדאוג לדור הזה".[21]

לאחר כישלון חלוקת הארץ לשתי מדינות בשנת 1939 פרסמו שלטונות המנדט הבריטי ספר לבן שבו הוגבלה לראשונה מכסת עליית יהודים לארץ ישראל ורכישת קרקעות על ידי יהודים. בן-גוריון הכריז על מאבק שקט בבריטים, שכלל העפלה והקמת נקודות התיישבות גם במקומות האסורים על פי החוק הבריטי.[22]

עם פרוץ מלחמת העולם השנייה תמך בן-גוריון בהתנדבות יהודים לצבא הבריטי הנלחם בנאצים, מבלי לזנוח את התנגדותו למדיניות "הספר הלבן".[22] ב-12 בספטמבר 1939 הצהיר בישיבת מרכז מפא"י: "עלינו לעזור לאנגלים במלחמתם כאילו לא היה ספר לבן, ועלינו לעמוד נגד הספר הלבן כאילו לא הייתה מלחמה".[23] פעולות היישוב כנגד הבריטים נפסקו, החל גיוס לצבא הבריטי ולאחר מכן לבריגדה היהודית.

ב-1 במאי 1940 הגיע בן-גוריון ללונדון, דרך איטליה, שעדיין לא נכנסה למלחמה, ופריז. במהלך שהותו שם, פלשו הגרמנים לבלגיה ולהולנד וקמה ממשלה חדשה בראשות וינסטון צ'רצ'יל. החלו ימי הבליץ, אך הוא סירב לרדת למקלט. בתחילת אוקטובר הגיע לניו יורק. נסיעתו זו לארצות הברית מסמנת את תחילת הפיכתו ממנהיג היישוב היהודי בארץ ישראל למנהיג התנועה הציונית ובשל הנסיבות גם לקולו של העם היהודי כולו. במהלך שהותו שם הגיע לתובנה כי הדרך להשפיע על הממשל האמריקני היא "רכישת דעת הקהל". הוא הכריז כי רק כאשר תשיג התנועה הציונית את תמיכת העיתונות, חברי הקונגרס, הכנסיות, מנהיגי הפועלים והאינטלקטואלים - תקבל גם את תמיכת הממשל. לאחר שלושה חודשים בארצות הברית, שב לארץ ישראל ובאוגוסט 1941 נסע שוב ללונדון. בנובמבר הפליג שוב לניו יורק והפעם שהה בארצות הברית יותר מעשרה חודשים.[23] החל מפרסום הספר הלבן ועם התפתחות תמונת המלחמה, התחזקה אצל בן-גוריון האוריינטציה לארצות הברית במקום לבריטניה.[24] בן-גוריון עמד ב-1942 מאחורי תוכנית בילטמור שפתחה את המאבק להקמת המדינה, על אף ההתנגדות הרבה בתנועה הציונית ואף במפלגתו, בשל המשמעויות הטריטוריאליות שלה.[22] לאחר ועידת בילטמור חל קרע בינו לבין חיים ויצמן, נשיא ההסתדרות הציונית. לקראת פגישתו של ויצמן עם נשיא ארצות הברית, פרנקלין רוזוולט, חיבר בן-גוריון לבקשת אחד ממקורבי הנשיא תזכיר לגבי יכולת הקליטה של ארץ ישראל לאחר המלחמה וזו הועברה לנשיא.[25] ב-19 בספטמבר 1942 עזב את ארצות הברית בטיסה. בדרכו לארץ ישראל עבר בהודו ודרום אפריקה, בהן נחשף לגזענות של בריטניה במושבותיה. ב-2 באוקטובר הגיע לארץ דרך קהיר וכעבור מספר ימים אמצה ההנהלה הציונית את החלטות בילטמור. ב-10 בנובמבר אישר גם הוועד הפועל הציוני את התוכנית.[26]

באוגוסט 1944 נפטר ברל כצנלסון. בן-גוריון כתב לידידתו, מרים כהן, "דבר מכל מה שאירע לי אישית לא השפיע עלי השפעה כה עמוקה", והוסיף: "אני מרגיש כאילו חצי ממני מת". תמונתו של כצנלסון הייתה התמונה היחידה על שולחן עבודתו של בן-גוריון עד יום מותו. בסתיו אותה שנה, ניסה להגיע לרומניה, לקהילה היהודית הגדולה ביותר שנותרה באירופה, אולם ביקור זה טורפד על ידי הבריטים והסובייטים ובמקום רומניה נסע לבקר בבולגריה ששוחררה ונשלטה על ידי הקומוניסטים וזכה לקבלת פנים נלהבת מהיהודים. במרץ 1945 יצא שוב ללונדון. מספר ימים לאחר שהגיע לשם, הוא נפגע בתאונת דרכים. הוא יצא בזעזוע מוח ונאלץ לנוח במלון מספר שבועות. מחלונו צפה בחגיגות סיום המלחמה באירופה.[27]

ב-1 ביולי 1945 כינס ישיבה בביתו של רודולף סונבורן בניו יורק, בה השתתפו 17 יהודים עשירים מרחבי ארצות הברית שהתבקשו להקים קרן מיוחדת שתרכוש ציוד מעודפי הצבא האמריקני לצורך הקמת תעשייה צבאית בארץ ישראל. שם הקוד של הקרן היה "מכון סונבורן", ולימים מנה בן-גוריון את הקמתו בין שלושת המעשים הגדולים בחייו, לצד עלייתו לארץ ישראל והקמת מדינת ישראל.[28]

באוקטובר 1945 ערך את הביקור הראשון של מנהיג יהודי במחנות העקורים בגרמניה. למחנה הראשון, זלצהיים, הגיע במכוניתו של הרב הראשי של צבא הכיבוש האמריקני והתקבל בהתלהבות רבה. כשהחל את נאומו ביידיש בפני הניצולים, נחנק קולו ודמעות עלו בעיניו. קבלת הפנים הנלהבת חזרה על עצמה גם במחנות האחרים בהם ביקר. בנובמבר שב לארץ ישראל. בתקופה זו נאלץ בן-גוריון לשהות זמן ניכר מחוץ לארץ ישראל. בשנת 1945 נעדר ממנה 249 ימים ובשנת 1946 נעדר 310 ימים.[27] בינואר 1946, כשנודע שהוועדה האנגלו-אמריקאית תסייר במחנות העקורים בגרמניה, נסע לשם שוב, כדי לוודא שהעקורים יתודרכו כראוי על ידי הנהגתם. בביקורי הוועדה במחנות התברר לה שרובם המוחלט של העקורים אכן מבקשים לעלות לארץ ישראל וכתוצאה מכך באחד הסעיפים במסקנותיה היא תבעה 100 אלף סרטיפיקטים (אשרות עלייה) מיד.[29]

במהלך המלחמה וגם לאחריה המשיך השלטון הבריטי להתנגד להתיישבות היהודית ולעלייה לארץ ישראל והתעלם ממצוקת היהודים באירופה ומהשואה. הנהגת היישוב החריפה לאחר המלחמה את מאבקה בבריטים ובסוף אוקטובר הוקמה תנועת המרי העברי, שאגדה את. במקביל נמשכה הפעילות המדינית להקמת מדינה יהודית. במהלך "השבת השחורה" (29 ביוני 1946) נעצרו חברי ההנהלה הציונית שהיו בארץ. בן-גוריון חמק ממעצר, מכיוון שבאותו הזמן שהה בפריז, שם פגש את הו צ'י מין, מנהיג תנועה לאומית בוייטנאם שהציע לו להקים ממשלה גולה, אולם בן-גוריון העדיף ממשלה שתקבל הכרה בינלאומית.[29] באוגוסט 1946 דרש וקיבל בישיבת ההנהלה הציונית בפריז הקצאת שלושה מיליון דולר לרכישת נשק כבד.[28] בעקבות פיצוץ מלון המלך דוד, פורקה באותו חודש תנועת המרי והאצ"ל והלח"י חזרו לפעול באופן עצמאי.

לקראת הקונגרס הציוני בבזל בדצמבר 1946, נחלקה ההנהלה הציונית בין תומכי הקו המתון של ויצמן - הפסקת הפעולות האלימות נגד הבריטים, ובין האקטיביסטים שדגלו בהמשך הפעולות, בהנהגת בן-גוריון. הצדדים הסכימו להימנע מחידוש הפעולות עד הקונגרס. באוקטובר 1946 נסע בן-גוריון למחנות העקורים בגרמניה בפעם השלישית. לאחר הקונגרס, הכריז בן-גוריון בישיבת הוועד הפועל הציוני כי הוא מקבל לידיו את תיק הביטחון בהנהלת הסוכנות היהודית. הוא החל במאמצים נמרצים לרכישת נשק ובהכנות לוגיסטיות כדי להפוך את ארגון ההגנה לצבא שיוכל לעמוד לא רק נגד הכוחות הבלתי-סדירים של ערביי ארץ ישראל, אלא גם נגד מתקפת הצבאות של מדינות ערב. הוא הסביר לפעילי ההגנה שרצו לחדש את המאבק האלים, כי יש להימנע מפעולות שתספקנה לבריטים עילה להרוס את כח המגן של היישוב העברי, לפני העימות עם צבאות ערב.[28]

בינואר 1947 נפגש בן-גוריון עם שר החוץ של בריטניה, ארנסט בווין, בפעם הראשונה מאז עליית מפלגת הלייבור לשלטון. עד אז סירב בווין לפגוש אותו ותיאר אותו כקיצוני קנאי. השיחות בין חברי ההנהלה הציונית והפקידות הבכירה של משרד החוץ הסתיימו ללא תוצאות ובתחילת פברואר הודיעה ממשלת בריטניה על העברת בעיית ארץ ישראל לטיפול האו"ם.[30]

בחודשים מאי-יולי 1947, פתח בן גוריון בתהליך למידה שכונה לימים הסמינר של בן גוריון (היה זה אחד מתוך שלושה סמינרים שערך בתחום הביטחון). במהלך חודשים אלו סקר בן- גוריון חומרים שנכתבו בעקבות מלחמת העולם השנייה, ונפגש עם ותיקי המלחמה ועם בכירי הפלמ"ח וההגנה. במהלך הסמינר גיבש בן- גוריון את התפיסה כי לא ניתן יהיה להגן על ישראל במלחמה באמצעות המחתרות, ולאור תובנות אלו חתר להקמת צה"ל עם קום המדינה. לסמינר נחשבת השפעה מכרעת על תפיסת הביטחון הלאומית של ישראל עד היום.[31]

בספטמבר 1947 ניצב בן-גוריון בראש החותמים על מכתב הסטטוס קוו שנשלח לראשי אגודת ישראל. במכתב הבטיח בן-גוריון להפוך את יום השבת ליום המנוחה הרשמי של המדינה לכשתוקם, להימנע מנישואים אזרחיים (על אף שהוא עצמו התחתן בנישואים כאלה),[32] והבטיח את האוטונומיה של זרמי החינוך הדתיים. המכתב נשלח מתוך רצון לגייס את תמיכת כלל הציבור היהודי בארץ סביב רעיון הקמת המדינה, והוא עיצב למעשה את אופייה של ישראל בנושאי דת ומדינה למשך עשרות בשנים.

בן-גוריון הוביל את המוסדות הרשמיים של היישוב ושל התנועה הציונית במאבק למען קבלת תוכנית החלוקה על ידי האו"ם (המלצת ועדת אונסקופ והחלטת העצרת הכללית ב-29 בנובמבר (כ"ט בנובמבר) 1947 על חלוקת ארץ ישראל לשתי מדינות – יהודית וערבית). הוא העביר במוסדות היישוב את ההחלטה על הקמת מדינת ישראל חרף ההתנגדות העזה עד לרגע האחרון כנגד המהלך הזה, מצד גורמים רבים בקרב הימין, השמאל, הדתיים וגם בתוך מפא"י.

ראש הממשלה הראשון של מדינת ישראל 1953-1948

ב-14 במאי 1948 (ה' באייר תש"ח) קרא דוד בן-גוריון את "מגילת העצמאות", שאותה עיצב בנוסחה הסופי, בטקס ההכרזה על הקמת מדינת ישראל שנערך בתל אביב, והיה ראשון החותמים עליה.

בן-גוריון התמנה לראש הממשלה ולשר הביטחון בממשלה הזמנית של המדינה החדשה, ולאחר הבחירות לכנסת הראשונה ב-25 בינואר 1949 המשיך לכהן בתפקידים אלה. הוא שימש בתפקידים אלה בשתי תקופות, שמנו 13 שנים בסך הכול (יותר מכל ראש ממשלה ישראלי אחר, נכון ל-2017), זאת נוסף ל-13 שנים לפני הקמת המדינה, שבמהלכן עמד בראש הסוכנות היהודית, שהייתה הממשלה של "המדינה שבדרך".

לאחר הקמת מדינת ישראל פלשו חמישה צבאות ערב לישראל. ב-26 במאי 1948 נתן בן-גוריון את הפקודה להקמת צה"ל. כראש הממשלה ושר הביטחון ניהל את המערכה במשך כל תקופת מלחמת העצמאות, עד לניצחון והסכמי שביתת הנשק, שנחתמו בשנת 1949. בן-גוריון קיבל את כתבי ההאמנה מהנציגים הדיפלומטיים הראשונים ששוגרו לישראל (וביניהם הציר האמריקאי ג'יימס מקדונלד והציר של ברית המועצות) מכיוון שנשיא מועצת המדינה הזמנית, חיים ויצמן, הגיע לישראל רק כמה חודשים לאחר הקמת המדינה.

בן גוריון ראה בהקמת צה"ל את המפעל החשוב ביותר בראשית קיומה של המדינה. הוא ייעד לו תפקידים חברתיים ואף אזרחיים לימי מצוקה. הוא החשיב מאוד את היותו כור היתוך לדור הצעיר והטיל עליו משימות דוגמת תגבור מערכת החינוך ויישוב אזורי הספר ואזורים דלילים באוכלוסייה יהודית. שתיים מהחלטותיו, שהיו שנויות במחלוקת, ואשר שיקפו את מדיניותו ליצור צבא אחד ויחיד למדינה הצעירה, היו:

  • ההחלטה על פעולה תקיפה בעניין ספינת הנשק של האצ"ל, ה"אלטלנה", ובפרט הפגזתה בחוף תל אביב – בן-גוריון הורה לעצור את הספינה בכל מחיר, והוחלט להפגיזה. בקרבות בכפר ויתקין ובחוף תל אביב בין צה"ל לאנשי האצ"ל נהרגו שלושה חיילי צה"ל ו-16 אנשי אצ"ל.
  • ההחלטה על פירוק הפלמ"ח – ב-7 בנובמבר 1948 הורה בן-גוריון על הפסקת פעולתו של מטה הפלמ"ח.

לאחר מלחמת העצמאות קיבל בן-גוריון את דרישת אנשי הביטחון להטיל משטר צבאי על ערביי ישראל, שלמרות פניות מצד מפלגות השמאל בקואליציה ומפלגת חרות באופוזיציה, המשיך להתקיים גם לאחר סיום כהונתו כראש ממשלה. ככל הידוע, בן-גוריון מעולם לא ביקר בכפר ערבי בישראל לאחר מלחמת העצמאות.[33]

בתקופת כהונתו הראשונה (14 במאי 194826 בינואר 1954) הוכפל מספר תושבי המדינה היהודים, הודות לגל העלייה הגדול, מכ-650,000 לכ-1.37. מול חברים בהנהגה שסברו שיש להגביל ולמתן את זרם העלייה, בגלל קשיי הקליטה, התבטא בן-גוריון בתקיפות כנגד הגבלת מספר העולים, אם כי צידד בבחירת טיב העולים.[34][35][36] בן גוריון ראה חשיבות רבה בעידוד העלייה כדי להגדיל את האוכלוסייה של מדינת ישראל. הוא גם ביקש להגביר את הילודה. פרס הילודה שקבע, בסך מאה לירות לאמהות שילדו עשרה ילדים חיים, ביטא באופן סמלי יותר מאשר חומרי את הוקרת המדינה לאמהות אלו.

כדי לממן את קליטת העלייה, פעל בן-גוריון לאישור הסכם השילומים עם גרמניה, שיחייב אותה לפצות את המדינה על הוצאות הקליטה ועל הסבל והנזק החומרי אשר נגרם ליהודים בתקופת השואה. ההסכם עורר התנגדות ציבורית עזה מימין (חרות והציונים הכלליים) ומשמאל (מפ"ם ומק"י). הבולט שבמתנגדים היה מנהיג תנועת החרות, מנחם בגין, שעמד גם בראש הפגנת ענק אלימה בכיכר ציון מול הכנסת שכוּונה נגד בן-גוריון.[37] למרות זאת, ההסכם אושר בכנסת ונחתם במרץ 1952.

בן-גוריון ביסס את ריבונותה של המדינה החדשה על פי עקרון הממלכתיות. לשם כך העביר את מרכזי השליטה במדינה מגופים מפלגתיים וסקטוריאליים לגופים ממשלתיים. הוא שאף לאחד את העם סביב תרבות משותפת על פי תפיסת "כור ההיתוך". שתי החלטות משמעותיות שקיבל עם תחילת כהונתו כראש ממשלה היו ברוח זו: ההחלטה להפוך את צבא הגנה לישראל ל"צבא העם", שיהיה פתוח לכולם בלי יחידות נפרדות, וההחלטה על ביטול שיטת הזרמים בחינוך ואיחוד מערכת החינוך הכללית תחת חוק חינוך ממלכתי.

בהקמת ממשלותיו שמר על העיקרון "בלי חרות ומק"י" ולמנחם בגין הקפיד שלא לקרוא בשמו אלא כינה אותו: "חבר הכנסת היושב לימינו של חבר הכנסת בדר" (אך בערוב ימיו התכתב איתו בחוֹם). עד לפרישתו הראשונה לשדה בוקר, לא שיתף בן-גוריון בממשלותיו (פרט לממשלה הזמנית) גם את מפ"ם, שתמכה אותה עת ללא סייג בברית המועצות ובמשטרהּ הסטליניסטי.

בן גוריון היה אבי הפיתוח הגרעיני של ישראל. עוד במהלך מלחמת העצמאות נפגש עם מהנדס ישראלי, שהיגר לצרפת והיה ממייסדי התוכנית הגרעינית של צרפת, וקיבל ממנו נתונים על המשאבים הדרושים להקמת כור גרעיני ולהפעלתו. ב-13 ביוני 1952 החליט להוציא לפועל את תוכניתו והקים את הוועדה לאנרגיה אטומית בראשות פרופ' ארנסט דוד ברגמן. ב-1958 הוחל בהקמת המרכז למחקר גרעיני - שורק, וב-1959 הוחל בהקמתה של הקריה למחקר גרעיני - נגב.

פרישה לשדה בוקר 1955-1953

בן-גוריון החזיק בהשקפה כי עתיד היישוב היהודי בארץ הוא בנגב על מרחביו, העצומים ביחס לחלק הצפוני קטן-הממדים של המדינה. חדור אמונה, התפטר בן-גוריון מראשות הממשלה ב-7 בדצמבר 1953 ועבר להתגורר בצריף שנבנה עבורו בקיבוץ שדה בוקר שהוקם שנה קודם לכן. בן-גוריון השתלב בעבודות השונות בשדה, בדיר העזים ובתחנה המטאורולוגית. פולה ודוד בן-גוריון היו החברים המבוגרים ביותר במשק הצעיר, ולדבריו הגיע לשדה-בוקר משום שאהב את המקום ורצה להשתתף בעצמו בהפרחת השממה.

גם בתקופה זו המשיך בן-גוריון לקיים את השפעתו המכרעת בשלטון. בעלי תפקידים בכירים, ובמיוחד משה דייןרמטכ"ל אז) ושמעון פרס, פעלו ליישום פעולות על דעתו של בן-גוריון, גם ללא ידיעתו של ראש הממשלה משה שרת. כך, לדוגמה, הופעלו כוחות צה"ל במקרים שונים על ידי דיין, לאחר שנועד עם בן-גוריון, מבלי שראש הממשלה יהיה שותף להכרעות.

חזרה לראשות הממשלה 1963-1955

לחצו כדי להקטין חזרה
דוד בן גוריוןמשה פרלמןיצחק נבוןאדוארד מורוMurrow israel.jpeg

לדף הקובץ
תמונה אינטראקטיבית (לחצו להסבר)‏

מימין לשמאל: דוד בן גוריון, משה פרלמן, יצחק נבון ואדוארד מורו, בעת ביקורו של מורו בשדה בוקר, 1956

ב-21 בפברואר 1955 חזר בן-גוריון לממשלה, לתפקיד שר הביטחון בממשלתו של משה שרת. בוויכוח בישיבת ממשלה, ב־29 במרץ 1955, טבע את הביטוי "או"ם שמום!". ב-3 באפריל 1955 נערכה הצבעה בממשלה על הצעתו של בן-גוריון לפעולות תגמול ברצועת עזה כנגד פיגועי הפדאיון. ההצעה נדחתה על ידי הממשלה, אף שרוב שרי מפא"י (ובהם גולדה מאיר ולוי אשכול) תמכו בבן-גוריון.

אחרי הבחירות שנערכו ב-26 ביולי 1955 חזר לכהן (החל מ-3 בנובמבר 1955) כראש ממשלה וכשר ביטחון, כאשר שרֵת משמש שר חוץ בממשלתו. חילוקי הדעות המדיניים והאישיים בין בן-גוריון לשרת (שהתבטאו עוד קודם לכן, כשניצח שרת את בן-גוריון בהצבעה בממשלה בקולות השרים מהמפלגות האחרות) תרמו להתפטרות שרֵת מהממשלה ב-19 ביוני 1956 ומינוי גולדה מאיר לשרת החוץ במקומו.

באוקטובר 1956, לאחר הלאמת תעלת סואץ על ידי מצרים, הגיע בן-גוריון להסכם עם צרפת ובריטניה על שיתוף פעולה במבצע מוסקטר נגד מצרים. החלק הישראלי במבצע קיבל את השם מבצע קדש. מצרים, אשר התחמשותה בנשק סובייטי רב וחדיש יצרה איום על ישראל. במהלך המבצע כבש צה"ל את חצי האי סיני תוך כמה ימים. לאחר מכן נאלצה הממשלה בראשותו לסגת מסיני בלחץ ממשלות ארצות הברית וברית המועצות.

בן-גוריון יצר קשרי ידידות עם נשיא צרפת שארל דה גול, והגיע לשיתוף פעולה הדוק בין שתי המדינות, ששיאו אספקת נשק רב לצה"ל, ובפרט לחיל האוויר, והקמת הקריה למחקר גרעיני בדימונה. כמו כן, הוביל בהדרגה להידוק הקשרים המדיניים עם גרמניה (שראשיתם עוד בקדנציה הראשונה, בהסכם השילומים), חרף ההתנגדות הציבורית.

דוד בן גוריון (שני משמאל), בטקס הענקת פרס ביטחון ישראל בשנת 1959. לצדו (מימין לשמאל): ג'נקה רטנר, חיים לסקוב ומיכאל שור
דוד בן גוריון בטיולו הרגלי היומי בקיבוץ שדה בוקר בנגב, משמאל שמעון פרס, 1 במרץ 1969
פסל בן גוריון מתרגל יוגה באתר צריף בן גוריון בשדה בוקר

ב-29 באוקטובר 1957 אושפז למספר ימים לאחר שנפצע קל מרימון שהושלך בכנסת. מספר ימים לאחר מכן התאבד מזכירו הצבאי ומקורבו נחמיה ארגוב לאחר שהיה מעורב בתאונת דרכים עם רוכב אופניים. דבר התאבדותו הוסתר מבן גוריון באמצעות גיליונות עיתונים מצונזרים שהודפסו במיוחד והופצו בבית החולים.

ב-5 ביולי 1961 שוגר "שביט 2", טיל מתוצרת ישראל. התמונות ברחבי העולם שהראו את בן-גוריון ואת סגן שר הביטחון שמעון פרס צופים בשיגור, גרמו לסערה ולהאצת מרוץ חימוש אזורי. שיגור הטיל עורר התרגשות רבה וגאווה רבה בישראל. השיגור נעשה כשבועיים לפני הבחירות לכנסת החמישית, בבחירות שמרה מפא"י על מעמדה המרכזי בכנסת, אך איבדה שישה מנדטים, כך שלא ברורה השפעת הטיל על הבוחר.

בשנת 1962 קיבל בן-גוריון מן הטכניון בחיפה תואר כבוד של "דוקטור לאדריכלות" (היחיד בקטגוריה זו) על בניית המדינה.

בתחילת שנות השישים התפוצצה "פרשת לבון" (הקשורה בפרשת "העסק הביש" שמרכזה פרשת ריגול ישראלית במצרים). השאלה הייתה מי נתן את ההוראה להפעלתה של רשת ריגול וחבלה ישראלית שנלכדה במצרים בשנת 1954. לבון תבע כי יזוכה מאחריות לפעולת הריגול האלימה במצרים, ואילו בן-גוריון התנגד למתן זיכוי ללא חקירה משפטית והתעמת בכך עם צמרת מפלגתו. חילוקי הדעות הובילו להחלטת ועידת מפא"י, על פי דרישת בן-גוריון, להדיח את לבון מתפקיד מזכ"ל ההסתדרות. עימות זה הביא להתקפות על בן-גוריון מצד כל יריביו, ופגע ביוקרתו בעיני רבים.

ב-16 ביוני 1963, בהיותו בן 77, התפטר בן-גוריון בשנית מראשות הממשלה וחזר לשדה בוקר. יש הסבורים כי משבר המדענים הגרמנים במצרים הוא שהביא להתפטרות. לעומתם יש הסבורים כי החלטת ועדת שרים ("ועדת השבעה"), שזיכתה את פנחס לבון מאחריות למתן "ההוראה" בפרשת לבון, ורצונו של בן-גוריון להקדיש את מלוא זמנו לפרשה זו (באותה תקופה העביר לו העיתונאי חגי אשד מסמך בן מאות עמודים אשר כלל עובדות חדשות בעניין), הוא שהביא להתפטרות.

הסבר אחר קושר את ההתפטרות להתחזקות הלחצים מצד נשיא ארצות הברית ג'ון פיצג'רלד קנדי על בן-גוריון לאפשר לצוות מומחים אמריקנים לבחון שוב את הנעשה בכור הגרעיני בדימונה. בן-גוריון נקט עד אז בסחבת ובתרגילי התחמקות ולמעשה בהונאה שיטתית של המומחים האמריקנים שהחלו מבקרים בכור אחרי חשיפתו בשלהי 1960. הלחץ המתגבר מצד הבית הלבן הגיע לשיאו ובן-גוריון שרצה להרוויח זמן החליט להתפטר ובכך לטרוף את הקלפים, שכן הנימוס הדיפלומטי הנהוג בין שתי מדינות ריבוניות מחייב תהליך מחודש של תיאום ביקור המומחים בכור. בנובמבר 1963 נרצח הנשיא קנדי, ויורשו בבית הלבן, לינדון ג'ונסון, נקט בעמדה אוהדת יותר כלפי פרויקט הגרעין הישראלי הצעיר. בן-גוריון לא נימק את התפטרותו אלא תלה אותה ב"טעמים אישיים".[38] הוא הכריז כי בכוונתו לפרוש מן הפוליטיקה ולהתמסר לתחביביו – קריאה בתנ"ך והתעמלות בשיטת פלדנקרייז. הוא סבל מכאבי גב והיה מבצע אימון יומי שכלל צעידה מהירה וטבילה בים ולאחריהן עמידת ראש, אותה ביצע על פי הדרכתו של משה פלדנקרייז, ממציא השיטה.[39]

בן-גוריון באופוזיציה 1970-1963

בן-גוריון המליץ על לוי אשכול כיורשו בראשות הממשלה, אך כעבור שנה החל להתעמת עם אשכול וניסה לערער את מעמדו במפא"י. הרקע לעימות היה דרישתו של בן-גוריון לדחות את מסקנות "ועדת השבעה", שהייתה ועדת שרים פוליטית, ולהקים ועדת חקירה ממלכתית לחקר פרשת לבון בהשתתפות שופטים מבית המשפט העליון. עניין נוסף שהתנגד לו הייתה יוזמתו של אשכול לכונן "מערך" בין מפא"י ואחדות העבודה - פועלי ציון – דבר שבן-גוריון תפס כהקמת מרכז כוח מתחרה בראשות יגאל אלון וישראל גלילי בתוך מפא"י, שיפגע במימוש ההבטחה שנתן לו אשכול לשינוי שיטת הבחירות. על רקע זה, התפטר משה דיין ב-4 בנובמבר 1964 מן הממשלה.

בדצמבר 1964 הגיעו הדברים לכדי עימות גלוי בין אשכול לבן-גוריון, על רקע סירובו של אשכול להקים ועדת חקירה לחקר פרשת לבון. בוועידת מפא"י בפברואר 1965 נערך העימות הגדול בין אשכול ובין בן-גוריון. בוועידה נשאו אישים מרכזיים במפלגה דברים חריפים ביותר כנגד בן-גוריון. משה שרת, אשר היה על ערש דווי, הגיע על כיסא גלגלים ונשא נאום חריף נגד המנהיג בן ה-79. בסיומה של הוועידה נשא אשכול נאום שבו קרא להפסיק את העיסוק ב"פרשה" ולהקים את המערך החדש. הוא קרא לבן-גוריון – "תן לי אשראִי!". בסיום הוועידה הצביעו רוב הצירים כנגד הצעת בן-גוריון לבירור "הפרשה" בוועדת חקירה משפטית.

בן-גוריון לא ויתר, וב-3 ביוני 1965 העמיד את עצמו לבחירה כמועמד המפלגה לראשות הממשלה,[40] אך מרכז מפא"י בחר את אשכול ברוב גדול. בן-גוריון אסף את תומכיו ונקט בפעולות שפורשו על ידי מתנגדיו כהקמת מפלגה מתחרה. אחרי התפטרות משה דיין מן הממשלה, התפטרו גם שמעון פרס ויוסף אלמוגי, שתמכו בבן-גוריון. בן-גוריון, יחד עם כמה מתומכיו, גורש מן המפלגה שבראשהּ עמד עשרות שנים, על ידי בית דין מפלגתי שבראשו עמד יעקב שמשון שפירא, שגם כינה את בן-גוריון וחבריו "נאו-פאשיסטים". ב-2 בנובמבר עזב בן-גוריון את מפא"י והקים את מפלגתו החדשה, "רשימת פועלי ישראל" (רפ"י), שהייתה לעובדה קיימת.[41] הנחת מקימי המפלגה הייתה כי היא עתידה לקבל בין 20 ל-25 מנדטים, בעיקר על חשבון המערך. לאחר מכן שאף בן-גוריון להתאחד עם מפא"י, לאחר שזו תקבל את עמדותיו בעניין ועדת חקירה משפטית ושינוי שיטת הבחירות. לנושאים אלה נוספה מלחמתה של רפ"י ב"משטר של פחד ורמיה" שבו האשימה את מפא"י. תומכי בן-גוריון חשו בלחצים שהופעלו עליהם במקומות עבודה רבים כדי שיתמכו במפא"י נגד בן-גוריון (ואשר כל עוד בן-גוריון עמד בראש מפא"י – הופעלו כנגד מתנגדיו).

דוד בן גוריון, ראש ממשלת ישראל לשעבר, מקבל את פניו של רמטכ"ל צה"ל יצחק רבין, שבא לברכו לרגל יום הולדתו ה-80, בשדה בוקר. צילום של פריץ כהן, 1966.

בבחירות לכנסת השישית ב-1965 זכתה רפ"י רק בעשרה מושבים ונותרה באופוזיציה. ערב מלחמת ששת הימים הצטרפה המפלגה לממשלת ליכוד לאומי בראשות לוי אשכול. ב-1968 התאחדה רפ"י עם מפא"י ואחדות העבודה למפלגה משותפת – מפלגת העבודה. בן-גוריון סירב להצטרף לצעד זה, ונותר בכנסת כסיעת יחיד. בבחירות לכנסת ב-1969 עמד בראש הרשימה הממלכתית, שזכתה בארבעה מושבים אך ב-1970 התפטר מהכנסת וב-1971 הודיע במכתב, שאיננו שייך יותר לרשימה הממלכתית, וכי פרש מפעילות פוליטית.

בשנת 1968 פוצץ מחבל מכונית תופת לא הרחק מביתו של דוד בן גוריון. הוא התכוון לפוצץ אותה בסמוך לבית, אך ניידת משטרה שבמקרה חנתה שם בעת ששוטר סיור הגיע למקום לבדיקה שגרתית, גרמה לו לשנות את תוכניתו.[42] באותה שנה סירב לקבל את פרס ישראל שהוצע לו, בנימוק ש"לא מגיע לי פרס בעד מילוי חובתי לארצי".

מבחינה אישית, אלה היו שנים של דעיכה, במיוחד לאחר מותה של רעייתו פולה ב-1968.[43] את שארית חייו הקדיש לכתיבת זיכרונותיו. בשנים אלו הוא למד יוונית כדי לקרוא את כתבי אפלטון במקורם; החל להתעניין בתרבות הודו ובבודהיזם; זאת לצד אהבתו לתנ"ך. בשנותיו האחרונות דיבר על אמונתו באלוהים של ברוך שפינוזה, בעוד שהיה רחוק מהיהדות האורתודוקסית.

פטירתו והלוויתו

אתר קבורתם של דוד ופולה בן-גוריון סמוך למדרשת בן-גוריון

דוד בן-גוריון נפטר ב-1 בדצמבר 1973 (ו' בכסלו תשל"ד) בגיל 87. קבריהם של דוד ופולה בן-גוריון (שנפטרה ב-1968) נמצאים בגן לאומי קבר בן גוריון סמוך למדרשת בן-גוריון, מול נחל צין. בן-גוריון ביקש כי לא יינשאו הספדים על קברו ולא יירו מטחי כבוד בטקס הלוויה.