דיג בארץ ישראל

הדיג הוא ענף משני בכלכלת מדינת ישראל, אך בעבר הייתה לו משמעות גדולה יותר בחיי העם היהודי בארץ ישראל. ערך זה מתאר את אזורי הדיג הראשיים, סוגי הדגים הנלכדים בהם, שיטות הדיג ואת ההיסטוריה מנקודת המבט היהודית של הדיג בישראל.

חברי קיבוץ חולתה מייבשים רשתות דיג על שפת אגם החולה, 1943
דייג עברי על רקע הכנרת, על גב שטר של לירה ישראלית אחת, 1958.

אזורי הדיג

בישראל קיימים שלושה אזורי דיג טבעיים עיקריים: הים התיכון, מפרץ אילת והכנרת. אזור היסטורי רביעי, אגם החולה, אינו קיים עוד שכן האגם יובש בשנות ה-50 של המאה ה-20. בנוסף קיים בישראל תחום הולך וגדל של חקלאות ימית: גידול דגים בבריכות ובכלובים.

הים התיכון

דיג חובבים ישראלים בחופי הים התיכון

הים התיכון מחולק במרכזו לאגן מזרחי ולאגן מערבי על ידי רכס הרים תת-מימי שמשתרע בין סיציליה לבין תוניסיה. קיימים מספר הבדלים בין האגן המזרחי והמערבי.

  • באגן המזרחי האקלים חם יותר מאשר באגן המערבי. כך למשל הטמפרטורה הממוצעת בקיץ על פני המים באגן המערבי היא 24°C ובחורף היא 8°C, ואילו בחופי ישראל שבאגן המזרחי הטמפרטורות הן: 29°C ו-13°C בהתאמה.
  • באגן המערבי המליחות היא 3.5% ובחופי ישראל היא 3.9%.
  • קיימות מערכות זרמים נפרדות בכל אגן.
הזרם באגן המערבי נע ממצר גיברלטר לאורך חופי צפון אפריקה מסביב לקורסיקה והאיים הבליאריים ובחזרה לגיברלטר. אף שהמים בזרם שבאגן המערבי מגיעים מהאוקיינוס האטלנטי, הרדידות של מצר גיברלטר (כ-800 מטרים) מאפשרת מעבר של מים עליונים בלבד, אשר עניים בחומרים מזינים (nutrients).
הזרם באגן המזרחי של הים התיכון איטי יותר ונע כנגד כיוון השעון לאורך חופי לוב, מצרים, ישראל, לבנון, סוריה, טורקיה ויוון. באגן המזרחי כמעט שאין זרמים אנכיים ועקב כך אין ערבוב בין שכבת המים העליונה לשכבת המים התחתונה. החומרים האורגניים שמקורם בתמותת בעלי חיים ימיים, וכן מסחף המגיע מהנהרות המעטים שבאזור, שוקעים לקרקעית, ובהיעדרם נבלמת התפתחות האצות המיקרוסקופיות ( ננופלנקטון) המהוות את הבסיס לשרשרת המזון.

רייאן (W.B. Ryan), במאמרו על הים התיכון באנציקלופדית האוקיינוגרפיה כותב: "הים התיכון הוא גוף המים העני, הגדול ביותר על-פני כדור-הארץ". כמות האצות המועטה היא הגורם לכמות הדגים הדלה באגן המזרחי של הים התיכון, אם כי קיימים גם בו הבדלים בין אזורים.

האזור הדרום-מזרחי שבין תל אביב לפורט סעיד היה מושפע מהטין והמינרלים שנסחפו במימי הנילוס. זו הסיבה שמתל אביב דרומה משתרע שטח של מים לא עמוקים ההולך ומתרחב כלפי דרום. כך למשל מול נהריה במרחק של 8 ק"מ מהחוף עומק הים הוא 55 מטר, מול תל אביב 45 מטר ומול עזה 31 מטר. המצב השתנה החל בשנת 1971 עת הושלם סכר אסואן. מאז שוקע רוב הסחף באגם נאצר שנוצר לפני הסכר, ואינו מגיע לים התיכון.

האזור הצפון-מזרחי של הים התיכון נהנה ממי נהרות האיתן שמקורם בהפשרת שלגים מהרי הטאורוס באנטוליה שבטורקיה. מי נהרות אלה מביאים סחף ועשירים בחומרים מזינים ולכן כמות הדגה באזור זה גדולה יחסית.

הים מול חופי ישראל עני במיוחד בדגה שכן כמות הגשמים היורדים בארץ קטנה ומרוכזת בעונה קצרה, ולכן כמות המים העשירים בחומרים המזינים הזורמים אל הים היא מועטה. סערות החורף הן גורם מרכזי נוסף לגידול בכמות האצות. הסערה גורמת לגריפת חומרים מזינים מקרקעית הים באזור המדף היבשתי ולכן לאחר שהסערה שוככת, מופיעה פריחה משמעותית של אצות והים מקבל גוון ירוק.

דגי המאכל העיקריים בים התיכון

בורי - קיפון גדול ראש (Mugil cephalus)
חברי קיבוץ נווה ים ושלל סרדינים, 1945

בכל הים התיכון ידועים כ-600 מיני דגים, אך בשל העובדה שמוצאם של רוב מיני הדגים הוא מאקלים צפוני-ממוזג ובשל העובדה שככל שמתקרבים לחופי הארץ עולה הטמפרטורה ועולה המליחות, ישנה ירידה הדרגתית בכמות המינים ולארץ מגיעים רק כמחצית מכמות מיני הדגים בים התיכון. מצד שני, לחפירת תעלת סואץ בשנת 1869 הייתה השפעה משמעותית על מיני הדגים בים וכיום מצויים באגן המזרחי של הים התיכון כ-55 מיני דגים שמקורם בים סוף.

נהוג לחלק את סוגי הדגים בעלי ערך מסחרי המצויים במזרח הים התיכון על פי בית הגידול שלהם.

ברשימות הבאות מופיע שם הדג בעברית, ואחריו, בסוגריים: שמו המקובל אצל הדייגים (על פי רוב מערבית) - שמו באנגלית - ושמו המדעי.

דגי חוף – מצויים רוב חייהם במים רדודים.

  • משפחת הקיפוניים (Mugilidae) הידוע מביניהם הקִיפוֹן גְדוֹל־ראש (בּוּרִי- Mugil cephalus – Flathead grey mullet)
  • דַקַר הַסְלָעִים (לוֹקוּס, דַאוּר- Epinephelus marginatus - Dusky grouper)
  • שֵישָן מְשֻרְטָט (מרמיר - Lithognathus mormyrus - Striped seabream)
  • שִינַן הַחוּט (פארידה – Dentex gibbosus - Pink dentex).
  • קַנְתָר פָּסוּס (Spondyliosoma cantharus - Black sea bream)
  • יַבְּלַן הָאַדְוָה (לבט – Umbrina cirrosa - Shi drum)
  • סיכן משויש (ארס - Siganus rivulatus - Marbled spinefoot)
  • סילגו נודד (טלוויזיה - Sillago sihama -  northern whiting)
  • סרגוס מסורטט (סרגוס - Diplodus sargus -  White sea bream)
  • כחלון ים תיכוני (אוטאוט - Trachinotus ovatus - Trachinotus ovatus)

דגי קרקע (דגים דֶמֶרסליים) – דגים המוצאים את מזונם על קרקע הים או קרוב לה.

טוּנָה אַלְבָּקוֹר

דגי מים עליונים (דגים פֶּלאגיים) – מצויים בדרך כלל בלהקות ומוצאים את מזונם בשכבת המים העליונה.

דייגים ישראלים שולים כ-3,500 טון דגים מדי שנה לאורך חופי הים התיכון.

הכנרת

דיג בכנרת

הכנרת היא אגם המים המתוקים הטבעי הגדול ביותר במזרח התיכון דרומית לטורקיה. אורכה 21 ק"מ שטחה 167 קמ"ר, עומקה הממוצע 26 מ' ועומקה המקסימלי 45 מ'. גובה המפלס הממוצע הוא 210.4- מ' (אגם המים המתוקים הנמוך בעולם).

דגי המאכל בכנרת

בכנרת חיים כיום 27 מיני דגים, השייכים לעשר משפחות. מתוכם 19 מינים מקוריים ו-8 מינים הובאו בידי האדם או שנמלטו מבריכות דגים. המינים החשובים:

  • אַמְנוּן הַגָּלִיל (מושט אבּיאד - Sarotherodon galilaea- Galilee St. Peter's Fish).
  • אַמְנוּן הַיַּרְדֵּן (מושט לובּאד - Sarotherodon aurea -Blue tilapia or Jordan St. Peter's Fish)
  • בִּינִית אֲרוּכַּת-ראש (כּרסין - Barbus longiceps - Longhead barbel)
  • בּינִית גְדוֹלַת קַשְׂקַשִׂים (בִּינִית קִשְׁרִי- Barbus canis –Large scale barbel )
  • חֲפָף יִשְׂרְאֵלִי (חפפי - Capoeta damascina – Damascus barbel)
  • לַבְנוּן הַכִּנֶּרֶת (סרדין טבריה - Mirogrex terraesanctae terraesanctae – Kinneret bleak)
  • כָּסִיף שְפַל עַיִן (כסיף - Hypophthalmichthys molitrix - Silver carp)
  • קִיפוֹן בּוּרִי (Mugil cephalus - Grey mullet).
  • שְפַמְנוּן מָצוּי (ברבוט - Clarias gariepinus - Catfish) מין של שפמנון - דג אכיל, אך אינו כשר.

מדי שנה נידוגים כ-2,000 טון דגים בכנרת, מחציתם לבנון הכנרת והשאר בעיקר אמנון הגליל ואמנון הירדן. דגים אחרים כגון הבינית, החפף הישראלי, הקרפיון (מין שברח מבריכות הדגים) והשמפנון מהווים אחוז קטן מהשלל.

"האגף לדיג ולחקלאות ימית" שבמשרד החקלאות מוסיף לכנרת מדי שנה דגיגי אמנון, דגיגי כסיף ודגיגי קיפון. השלל השנתי מגיע ל-60-100 טון של קיפונים ו-70-150 כסיף שפל עין.

מפרץ אילת

מפרץ אילת הוא שלוחה צרה ועמוקה (עד 1,830 מטר) של ים סוף. הוא נפרד מהחלק העיקרי של ים סוף על ידי מצרי טיראן שהם מעבר צר ורדוד יחסית היוצר מפתן בעומק של כ-250 מטר. בכך דומה מפרץ אילת לים סוף עצמו, המחובר לאוקיינוס ההודי דרך מצר באב אל מנדב, שהוא מעבר צר ורדוד, ועומקו כ-120 מטר בלבד. סיבות אחדות גרמו להיווצרות תנאים מיוחדים במפרץ אילת: ההפרדה שבין ים סוף לאוקיינוס ההודי וההפרדה שבין ים סוף למפרץ אילת, הטמפרטורות הגבוהות שבאזור ומיעוט המשקעים. עקב גורמים אלה טמפרטורת המים גבוהה יחסית (26°C - 20°C) והמליחות במפרץ אילת היא מן הגבוהות בעולם (4.1%). תנאים אלה יצרו בית גידול מיוחד שבו התפתחו מינים אנדמיים רבים. עם חפירת תעלת סואץ עברו מינים רבים מים סוף לים התיכון, ומעט מינים (בעיקר קברנונים) מהים התיכון לים סוף.

עיקר משפחות הדגים שיש להם ערך כלכלי המצויות במפרץ אילת הן: הקולייסיים (Scombridae), הצניניתיים (Carangidae) והקיפוניים (Mugilidae).

אגם החולה

קצה מזח הדייגים בחולתה (כעת מיובש)

אגם החולה הוא אגם בשטח כ-60 קמ"ר שנוצר לפני 200,000 שנה כששפך לבה מרמת הגולן התגבש לבזלת וניתק את זרימת הירדן לכנרת. האגם היה עשיר בדגי אמנון, שפמנון ומינים אחרים, ושימש מקור משמעותי לדגים, עד לייבושו באמצע שנות ה-50 של המאה ה-20, במטרה להשתמש לחקלאות בשטחים המיובשים.