האקדמיה ללשון העברית

האקדמיה ללשון העברית
סמליל האקדמיה ללשון העברית
Academy of the Hebrew Language.JPG
בניין אליעזר בן יהודה - המטה הראשי של האקדמיה ללשון העברית
תאריך ההקמהשנת 1890 - ועד הלשון העברית
משנת 1953 - האקדמיה ללשון העברית
סוגהמוסד הפוסק בתחום הלשון העברית
נשיאהפרופסור משה בר-אשר
מיקוםרחוב דרך ליאון סימון בירושלים
קמפוסקריית האוניברסיטה העברית, גבעת רם
קואורדינטות31°46′20″N 35°11′55″E / 31°46′20″N 35°11′55″E / 31.772316666667; 35.198530555556 
http://hebrew-academy.huji.ac.il/
(למפת ירושלים רגילה)
Jerusalem location map.svg
 
האקדמיה ללשון העברית
האקדמיה ללשון העברית
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית

האקדמיה ללשון העברית (נקראת גם בקיצור: "האקדמיה ללשון" ובהקשר המתאים - "האקדמיה") היא "המוסד העליון למדע הלשון העברית" על פי חוק המוסד העליון ללשון העברית, תשי"ג-1953[1]. האקדמיה היא ממשיכת דרכו של ועד הלשון העברית. היא פועלת לכוון את התפתחות השפה העברית, כפי שמלמדות מטרותיה המפורטות בתקנונה:

1. לעשות לכינוסו ולחקירתו של אוצר הלשון העברית לכל תקופותיה ושכבותיה;
2. לעשות לחקירת מבנה הלשון העברית, תולדותיו וגלגוליו;
3. לכוון את דרכי התפתחותה של הלשון העברית לפי טבעה, לפי צרכיה ואפשרויותיה בכל תחומי העיון והמעשה, באוצר המילים, בדקדוק, בכתב, בכתיב ובתעתיק.

שימור וטיפוח הלשון הם תופעות מודרניות, הקשורות לעליית הלאומיות וכינון מדינת לאום. ההשראה להקמת האקדמיה הגיעה ממקבילתה בצרפת, שבה הוקמה האקדמיה הצרפתית, למטרות שימור הצרפתית וטיפוחה. אך מטרות מטפחי הלשון העברית, יחידים וארגונים, במיוחד מאז שלהי המאה ה-19, הוכתבו על ידי ההיסטוריה הייחודית של העם היהודי, רובדי השפה השונים במשך התקופות, ותפוצת השפות הזרות בקרב הפזורה היהודית ברחבי העולם, ומאידך ובשל היותה של השפה העברית גורם מרכזי ברעיונות הלאומיות היהודית, הציונות ותקומת ישראל מאז תקופת העלייה הראשונה, היו המטלות שניצבו לפני "ועד הלשון העברית" ואחר כך האקדמיה ללשון העברית, גדולות ונרחבות פי כמה ממקבילותיה באומות העולם.

משנת 1993 מכהן כנשיא האקדמיה הפרופסור משה בר-אשר. חברים בה כ-35 חברים, ובנוסף אליהם ישנם גם חברים יועצים וחברי כבוד.

כל אדם רשאי להגיש שאלה או בירור בקשר לשפה העברית לאקדמיה ולקבל מהאקדמיה תשובה רשמית.

בחודש ינואר 2015 חנכה האקדמיה את "אתר המבקרים לשפה העברית באינטרנט" ואת "יום הלשון העברי" לכבוד יום הולדתו של אליעזר בן יהודה.

סמכויותיה

האקדמיה היא המוסד הפוסק בתחום הלשון, והחלטותיה בענייני דקדוק, כתיב, מינוח או תעתיק שנתפרסמו ב"רשומות" מחייבות את מוסדות החינוך והמדע, מוסדות המדינה והרשויות המקומיות[2]. ההחלטות אינן מחייבות את הציבור הרחב, ולכן השפעתה על משתמשי השפה אינה רבה כל כך, בפרט בכל הנוגע לחידושי מילים, אף על פי שישנם לא מעט חידושי לשון שהתקבלו בציבור.

באוגוסט 1948 התכנס הוועד המרכזי של ועד הלשון העברית, והודיע כי הושלמו ההכנות לייסוד האקדמיה ללשון העברית, הרחבתה והחיאתה, כמוסד שיעמוד לרשותה ובחסותה של ממשלת ישראל[3].

עם חקיקת חוק המוסד העליון ללשון העברית, תשי"ג-1953 מונתה ועדה לבחירת הרכב האקדמיה הראשון. ועדה זו הורכבה מ-11 חברים, בהם 6 שמונו בידי הממשלה ו-5 על ידי ועד הלשון העברית[4]. בשלב ראשון מונו לאקדמיה 15 חברים: הסופרים יצחק דב ברקוביץ, ש"י עגנון, חיים הזז, המשוררים יעקב כהן, זלמן שניאור, דוד שמעוני, אנשי המדע נפתלי הרץ טור-סיני, זאב בן-חיים, שמואל ייבין, יוסף יואל ריבלין, יוסף קלויזנר, דוד צבי בנעט, מנחם זולאי, יעקב פולוצקי וחנוך ילון.

מפעל המינוח, חידושי הלשון והחלטות האקדמיה

מפעל המינוח הרחב באקדמיה ולפניה בוועד הלשון, שינה את פני העברית במהלך מאה השנים האחרונות. עשרות אלפי מונחים חדשים נקבעו בכל התחומים המקצועיים. מפעל זה כלל את הסדרת המינוח הקיים, לצד חידושים בשיתוף פעיל של אנשי מקצוע המשתמשים בעצמם במונחים. מונחים רבים שחודשו לכאורה מחוץ לכותלי הממסד הלשונאי: האקדמיה וועד הלשון, נקבעו למעשה בשיתוף נציגיו, לדוגמה בצה"ל.

בין חידושי האקדמיה שנקלטו במידה זו או אחרת: קלטת ("קסטה"), עיצומים ("סנקציות"), שדולה ("לובי"), מדגש ("מרקר"), מונית ("טקסי"), מרשם רופא ("רצפט"), סוללה ("בטרייה") ופעלולים ("אפקטים"). הצעות רבות אחרות, כגון "אימונית" (טרנינג), "גלגשת" (סקייטבורד), "הסעדה" (קייטרינג) ו"מרשתת" (אינטרנט), לא נקלטו והציבור משתמש כמעט בלעדית במונח הלועזי. לעתים מתקבל חידוש מן הציבור הרחב, במקום החידוש שהציעה האקדמיה. כך, למשל, המונח "ממעך" שהציעה האקדמיה, נדחה על ידי המונח הנפוץ בציבור "כותש שום" (האקדמיה אישרה את המונח המקובל בציבור והוא הופיע במילון מונחים לשימוש כללי, תשס"א).

בין החלטותיה החשובות של האקדמיה:

  • כללי הכתיב חסר הניקוד[5], שהוא הכתיב הרווח בימינו.
  • כללי הפיסוק[6].
  • כללי התעתיק[7], כולל החלטות על התעתיק לצורך שילוט ומיפוי והפניה למסמך של ההחלטות על תעתיק השמות מלועזית לעברית.