היסטוריה של ברזיל: דיקטטורה צבאית (1964–1985)

ברזילברזיל
ערך זה הוא חלק מסדרת
היסטוריה של ברזיל

שבטים ילידים

ברזיל הקולוניאלית

האימפריה הברזילאית

הרפובליקה הישנה (1889–1930)

פופוליזם ו"המדינה החדשה" (1930–1945)

דמוקרטיזציה ופיתוח (1945–1964)

דיקטטורה צבאית (1964–1985)

דמוקרטיזציה והיסטוריה עכשווית (1985–הווה)

ברזיל

שלטונו של הנשיא האזרחי ז'ואאו גולאר הסתיים בהפיכה צבאית בשנת 1964, עקב החששות מפני נטייתו לקומוניזם. בתחילה עלה לשלטון הגנרל המתון אומברטו קסטלו ברנקו, אשר ניסה לשמור על מראית עין של דמוקרטיה, אך יורשיו, אנשי הקו הקיצוני של הצבא, הפכו בשלהי שנות ה-60 ובשנות ה-70 את ברזיל לדיקטטורה צבאית, שבה פועלת משטרה חשאית (המכונה שירות המידע הלאומי), בשיטות של טרור ועינויים. המשטר הצבאי אמנם הביא לשגשוג כלכלי בתחילת שנות השבעים, אך לאחר מכן הפך השגשוג לחוב לאומי כבד ואינפלציה דוהרת. הנשיא הצבאי האחרון, ז'ואאו פיגיירדו, נאלץ להתמודד עם דרישות גוברות והולכות לדמוקרטיזציה מחד, ועם פעולתם של קיצונים מקרב הצבא שניסו למנוע את מעבר השלטון לאזרחים מאידך. בינואר 1985 נבחר טנקרדו נווס לנשיא, ובכך הסתיים השלטון הצבאי.

על אף שרסן המשטר הצבאי בברזיל היה חופשי יחסית ולא התקרב לרמת הדיכוי, הטרור והאכזריות של דיקטטורות במדינות אחרות בעולם (מכל סוג) ולמרות הפיתוח הטכנולוגי הרב והקדמה אותה השיגו בתקופה זו, גרמה הדיקטטורה הצבאית לחברה הברזילאית נזקים עמוקים וחמורים מאוד: הביאה למשבר כלכלי חריף וקשה שדרדר את המדינה אל סף פשיטת רגל, גרמה לפגיעה סביבתית קשה אותה נושא היום כל העולם על גבו, ופגעה קשות במרקם התרבותי, האנושי, ההיסטורי, החברתי, המוסרי והתפקודי של המדינה. נזקים שאתם החברה הברזילאית מתמודדת עד עצם היום הזה.

ההפיכה הצבאית

ביצוע ההפיכה

שלטונו של הנשיא ז'ואאו גולאר נחשד על ידי רבים בקשרים עם הקומוניזם ובנטייה מסוכנת שמאלה. עצם מינוי של גולאר, בשנת 1961 לאחר התפטרותו התמוהה של ז'אניו קאדרוס מן הנשיאות, שהייתה כפי הנראה תרגיל פוליטי כושל, נראה כבלתי סביר, ובתחילה צומצמו סמכויותיו, ולצידו מונה ראש ממשלה, לו ניתנו מקצת הסמכויות. ראש הממשלה טנקרדו נווס התפטר לאחר זמן קצר, ולאחר חילופיהם של שלושה ראשי ממשלה, פנה גולאר בשנת 1963 למשאל עם בו הושבו מלוא הסמכויות למשרת הנשיא. בשנת 1964 נראה היה לאנשי הכת הצבאית כי נטייתו של גולאר שמאלה הינה חזקה מדי, וקשריו עם אישים כ קרלוס לואיס פרסטס, וגיסו, לאונל בריזולה, מסכנים את מעמדה של ברזיל. למרות שרוב ההיסטוריונים סבורים כי ההפיכה שהפילה את שלטונו של הנשיא האזרחי ז'ואאו גולאר הייתה תוצאה של התנהגותו של גולאר ושל חוסר היציבות של המשטר האזרחי בשנותיו האחרונות, אחרים טוענים כי התוכניות להפיכה צבאית בברזיל החלו עוד בשנת 1954.

אף פוליטיקאי אזרחי לא היה מקובל על כל הפלגים הפוליטיים והצבאיים שהתאחדו לשם הדחתו של גולאר. כך קיבל על עצמו ראש המטה הכללי של צבא ברזיל, המרשל אומברטו קסטלו ברנקו את תפקיד הנשיא, אותו מילא בין השנים 1964 ל-1967.

תפקידה של ארצות הברית

לארצות הברית היה תפקיד מורכב ולעתים סותר, באירועים שהובילו לדיקטטורה הצבאית. בשנת 1963 נערך בעיתונות האמריקנית מסע כנגד הנשיא גולאר, ובשנת 1964 תמך לינדון ג'ונסון במתנגדיו של גולאר. שגריר ארצות הברית בברזיל, לינקולן גורדון, הודה בכך שהשגרירות מימנה את מתנגדי גולאר בבחירות המקומיות בשנת 1962 ואף עודדה את הקושרים כנגדו. שסוכני מודיעין אמריקנים פעלו בברזיל, ושבעת ההפיכה בשנת 1964 היו אוניות הצי האמריקני בכוננות ליד חופי ברזיל. הממשל בוושינגטון הכיר מיד בממשלה הצבאית בשנת 1964, ואף כינה אותה "כוחות דמוקרטיים" שפעלו כנגד הקומוניזם הבינלאומי. בראייה לאחור נראה שהכוח הזר היחיד שהיה מעורב באירועי ההפיכה היו האמריקנים, וגם הם היו גורם שולי למדי.

משטרו של קסטלו ברנקו

בתחילה רצה קסטלו ברנקו רק לפקח על רפורמה במבנה הפוליטי והכלכלי של ברזיל, ונראה כי לא היה בכוונתו ליצור שינוי בר קיימא במשטר. הוא סירב לשמש בכהונה מעבר לתקופה בה היה אמור גולאר להיות נשיא, או למסד את אחיזתו של הצבא בכוח הפוליטי. עם זאת, דרישות ולחצים הביאו להחמרה במצב. אנשי הכת הצבאית רצו טיהור של המשטר מהשפעות שמאליות ופופוליסטיות, וטענו כי צעדיו אינם מספיקים, בעוד שפוליטיקאים אזרחיים חיבלו ברפורמות אותן רצה קסטלו ברנקו לממש, והאשימו אותו כי הוא דיקטטור. על מנת לספק את דרישות הקיצונים מאנשי הכת הצבאית הוא השעה וטיהר את הקונגרס, פיטר כמה ממושלי המדינות, והורה בצו על הרחבה משמעותית של סמכויות הנשיא על חשבון הרשות המחוקקת והרשות השופטת. הוא הצליח בדיכוי השמאל הפופוליסטי, אך הביא לכך שהממשלות הבאות, ממשלותיו של המרשל ארטור דה קוסטה אה סילבה והגנרל אמיליו גרסטסו מדיסי יכלו לשלוט בברזיל שלטון דיקטטורי ללא מעצורים. הפוליטיקאים האזרחים שתמכו בהדחת גולאר הבינו את הכוחות להם סייעו, רק כאשר היה מאוחר מדי.

קסטלו ברנקו ניסה לשמור על מידה מסוימת של דמוקרטיה. הרפורמות הכלכליות שלו סללו את הדרך ל"נס הכלכלי" הברזילאי של שנות ה-70, והדרך בה עיצב מחדש את המערכת הפוליטית עיצבה את היחסים שבין הממשלה ובין האופוזיציה בשני העשורים הבאים. הוא שמר על עליונות הנשיא על הצבא, והעמיד במקומם מפקדים צבאיים בעלי נטייה להפיכה צבאית. עם כל זאת, הביאה דרך פוליטית זו לשינוי חוקתי דיקטטורי מרחיק לכת באוקטובר 1965 שהביא לכך שייאלץ לקבל את קוסטה אה סילבה כיורשו.

עד שנת 1965 היו בברזיל שלוש מפלגות עיקריות. מפלגת השמאל-מרכז שנקראה מפלגת העבודה הברזילאית, מפלגת המרכז - ימין שנקראה המפלגה הסוציאל-דמוקרטית ומפלגת הימין האיחוד הלאומי הדמוקרטי. ההפיכה הצבאית לא הביאה לאיסור כולל על פעילות מפלגתית ועל פעילותו של הקונגרס, אלא איגדה את כל המפלגות הקיימות למערכת דו מפלגתית. רוב אנשי המפלגה הסוציאל-דמוקרטית והאיחוד הלאומי הדמוקרטי יצרו מפלגה בשם "ארנה" (ראשי תיבות בפורטוגזית של " ברית החידוש הלאומי", בעוד שאנשי השמאל והאופוזיציה, רובם יוצאי מפלגת העבודה, יצרו את התנועה הדמוקרטית הברזילאית ששימשה כמפלגת אופוזיציה. במהלך שנות המשטר הצבאי התקיימו בחירות, בהן זכתה ארנה לרוב מובטח. כאשר בשנת 1974 זכו אנשי האופוזיציה למספר מושבים גדול משציפו אנשי הכת הצבאית, העביר הקונגרס חקיקה שהגבילה את אנשי האופוזיציה, וכמה מן המושבים בקונגרס נשללו מהם. מערכת דו מפלגתית זו החזיקה מעמד עד לשנת 1979.

חילוקי הדעות בקרב הכת הצבאית

כבשינויים קודמים במשטר, אנשי כת הקצינים נחלקו בין אלו שהאמינו שהם צריכים לתחום את פעילויותיהם לתחום הצבאי והקיצונים שהתייחסו לפוליטיקאים כאל ילדים סוררים המוכנים לבגוד בברזיל ולהסגירה לקומוניזם. ניצחון הקיצונים גרר את ברזיל למצב של שלטון אוטוריטארי. עם זאת, בשל העובדה שהם לא יכלו להתעלם ממשקלם של המתונים או מההתנגדות הכוללת בחברה למשטר הדיקטטורי, הם לא יכלו להביא למיסוד תחיקתי של דרישותיהם. הם לא ניסו לחסל את שרידי המשטר החוקתי הליברלי הישן, הן בשל הלחץ הפנימי והן בשל ביקורת מבחוץ, והברית עם ארצות הברית. ארצות הברית סיפקה את האידאולוגיה האנטי קומוניסטית של אנשי כת הקצינים, אך גם הטיפה לדמוקרטיה ליברלית, לה לא יכלו הקיצונים להסכים. בשל דאגתם למראית העין הם נמנעו משלטון אישי, ודרשו כי כל שינוי בשלטון ייערך בצורה חוקתית למחצה, בה העביר הנשיא את סמכויותיו ליורשו.

עם כל זאת, ידם של הקיצונים הייתה על העליונה במשטרו של יורשו של קסטלו ברנקו, קוסטה אה סילבה, והם הצליחו להביא לחקיקת חוק, ב-13 בדצמבר 1968, אשר העניק לנשיא כוחות דיקטטוריים, פיזר את הקונגרס ואת מועצות המחוקקים במדינות, השעה את החוקה, והשית צנזורה על העיתונות.