היסטוריה של הנצרות

ערכים בנצרות
נצרות
ChristianitySymbolWhite.svg
פורטל נצרות
מושגים בנצרות
השילוש הקדוש:
האבהבןרוח הקודש
זרמים עיקריים
נצרות קתוליתנצרות פרוטסטנטית (לותרניזםקלוויניזםאדוונטיזםבפטיזםמתודיזםאוונגליקליזם) • הכנסייה האנגליקניתנצרות אורתודוקסיתנצרות אוריינטליתהכנסייה האשורית ("נסטוריאנית")


היסטוריה של הנצרות

הוועידות האקומניות • האיקונוקלאזם
פילוג הכנסייה הנוצריתמסעי הצלב
הפילוג המערביהרפורמציה
המיסיוןהיסטוריה של המיסיון הנוצרי

חגים נוצרים

ליטורגיהחג המולדחג הפסחאהלוח הגרגוריאניהלוח היוליאניחגי קדושים נוצרייםחגים ניידיםהתענית

אישים מרכזיים

הבתולהיוחנן המטבילהשליחיםפאולוספטרוסאתנסיוסאוגוסטינוסאבות הנצרותתומאס מאקווינסלותרקלווין

תאולוגיה נוצרית

מונותאיזםהשילוש הקדושהקרדולוגוס
כריסטולוגיהאינקרנציההלידה הבתולית
צליבת, תחיית ועליית ישוהביאה השנייה
החטא הקדמון • כפרה • חסד • גאולה • אנטיכריסט

הפולחן הנוצרי

הסקרמנטיםטבילהוידויסעודת האדון
צלבאיקוניןתפילהקדושיםסקרמנטליםמזבחהצטלבות (נצרות)

כתבים נוצריים

הברית הישנההברית החדשה
הבשורותהספרים החיצונייםספר השעותהגיוגרפיה • הקאנון הנוצרי

ההיררכיה הכנסייתית

אפיפיורפטריארךחשמןארכיבישוף
בישוףכומרדיאקוןנזיר

מבנים

אדריכלות כנסיותכנסייהמנזראגן טבילהבפטיסטריוםקתדרלהמאוזוליאוםקפלהבזיליקה

ראו גם

נצרות ואנטישמיות
עדי יהוהיהדות משיחיתמשפט קאנוני

הדת הנוצרית נוסדה בארץ ישראל בראשית הספירה הנוצרית, לפני כ-2,000 שנה, והתבססה על דמותו של ישו הנוצרי ועל הבשורות של תלמידיו. במהלך ארבע המאות הראשונות לספירה, ובמיוחד אחרי הפיכת הנצרות לדת הרשמית של האימפריה הרומית במאה ה-4 לספירה, הפכה הנצרות לדת הדומיננטית באירופה ובעולם המערבי.

לידת הדת הנוצרית

ההיסטוריה הקדומה של הנצרות אינה ידועה בצורה מושלמת. היא נסמכת על הכתוב באוונגליונים ("ספרי הבשורה") של הברית החדשה, אלא שאלו אינם ספרי היסטוריה, ותפקידם העיקרי הוא לעודד אנשים להאמין בדת החדשה. כמו כן, אין הם זהים זה לזה, וישנם הבדלים רבים, חלקם מהותיים וחלקם פחות. מקורות אחרים הם כתבי היסטוריונים רומיים וכתבי יוסף בן מתתיהו (יוספוס פלאביוס), אולם גם בהם המידע אינו שלם, ויש היסטוריונים המטילים ספק באותנטיות של הקטעים העוסקים בנצרות בכתבי יוסף בן מתתיהו.

האוונגליונים בברית החדשה מספרים כי ישו, מייסד הדת, נולד בעיר בית לחם שבהרי יהודה בשלהי ימי מלכותו של הורדוס. שמו העברי המקורי היה ככל הנראה ישוע (הוא השתבש בעברית ובשפות אחרות, כנראה בשל היעלמות העיצורים הלועיים בפי תושבי צפון ארץ ישראל). אביו יוסף הוא, על-פי הבשורה על-פי מתי וכן הבשורה על-פי לוקאס, צאצא של דוד המלך, אולם הוא התגורר בנצרת שבגליל והיה נגר במקצועו. עובדת היותו צאצא ישיר מדוד לא מופיעה באוונגליונים האחרים, וגם השושלת המתוארת עד דוד המלך לא זהה בין שני האוונגליונים בהם היא מופיעה. אמו נקראה מרים (בלשונות אירופה: מריה). האוונגליונים המספרים על הולדתו, מתי ולוקאס, מספרים כי מרים לא התעברה מארוסה, אלא מרוח הקודש, כך שהיא נותרה בבתוליה על אף ההתעברות. כיוון שכך היא מכונה בנצרות "מרים הבתולה" (או פשוט: "הבתולה" או "הבתולה הקדושה"). היא שנייה בחשיבותה רק לישו עצמו, שכן היא האישה היחידה שלא נזקקה לחטא הקדמון כדי להתעבר, וכיוון שהיא נשאה ברחמה את "בן האלוהים". יוסף, שחשד תחילה כי אשתו הרתה לגבר אחר, ביקש לגרשה, אולם הוא חווה התגלות בחלומו שבה נאמר לו כי אשתו הרתה מרוח הקודש ולכן אסור לו לגרשה. כיוון שכך הוא אימץ את התינוק והפך בכך לאביו של ישו.

על פי הברית החדשה, חכמים שבאו מן המזרח (בחלק מהאוונגליונים הם נקראים 'אמגושים' או 'מָגים', כלומר חכמי דת זורואסטרים, באוונגליונים אחרים הם נקראים 'מלכים') באו לבקר את הרך הנולד ולהביא לו מתנות כיוון שראו בו את מלך היהודים החדש וייחסו ללידתו חשיבות רבה. הורדוס ששמע על כך הורה להוציא להורג את כל התינוקות בבית לחם, אולם יוסף הספיק לברוח עם משפחתו למצרים, וכך הציל את התינוק. יש לציין כי ישו נולד לאחר מות הורדוס, כנראה שהורדוס שמדובר עליו כאן הוא הורדוס אנטיפס, בנו של המלך הורדוס.

משמת הורדוס, חזר יוסף עם משפחתו לארץ ישראל. משהתבגר החל ישו להטיף, ואף אסף סביבו תלמידים, אולם המפנה הגדול בחייו חל כשפגש את יוחנן המטביל. על פי לוקאס הקשר בין השניים נוצר עוד בזמן ההריון של אמותיהם שהיה במקביל, ובשני המקרים התרחש בנס, כיון שאמו של יוחנן, אלישבע, הייתה זקנה. מתי לא מכיר את הסיפור הזה, אולם גם הוא סובר שבמפגש של ישו עם יוחנן התרחש משהו מיוחד, ועל פי הסיפור במתי, כאשר יוחנן מטביל את ישו יוצאת בת קול ואומרת: "זה בני אהובי אשר חפצתי בו". סיפור זהה מופיע גם בלוקאס.

משלב זה ואילך התחיל ישו להטיף את תורתו, בשינויים כאלו ואחרים בין הבשורות, אולם רב הדמיון ביניהם. ישו אסף שנים-עשר שליחים, שעזרו לו בהפצת תורתו. גם על פי הבשורות כולן, ישו לא בא להמציא דת חדשה. הוא יהודי לכל דבר, המעיד על עצמו שלא בא לגרוע ולו בקוצו של יוד מהתורה, אלא להוסיף עליה. תורתו מטיפה כנגד הפרושים של תקופתו, וכנגד הכהונה והסנהדרין. הוא שם דגש מרכזי ביותר על אהבת הזולת, אף יותר מאהבת אלוהים. לגישה זו ישנן עקבות גם בדברי חז"ל. ישו מבצע ניסים רבים, כגון ריפוי חולים ונכים, האכלת אנשים רבים בחמש ככרות לחם ושני דגים, גירוש שדים ועוד. בשל תורתו הרכה, ובשל מעשי הניסים האלו זוכה ישו לפופולריות רבה, כזו שכנראה הרתיעה את הפרושים והכוהנים. זו הייתה תקופה בתולדות עם ישראל בה המשיחיות הייתה תופעה רחבה ביותר, רבים טענו להיותם משיחים, וברוב המקרים אירועים אלו הסתיימו בהתנגשות לא נעימה עם הרומים ששלטו בשנים אלו בארץ. בשל עובדות אלו, החליטו מנהיגי היהודים בירושלים, ראשי הסנהדרין והכהונה לשים סוף לסיפור. בזמן העלייה לרגל לירושלים, כאשר ישו הגיע לבית המקדש עם קהל מעריצים גדול, הוא הפך את שולחנות הסוחרים במקדש בתואנה שהם הפכו את המקדש למאורת שודדים. מספר ימים לאחר מכן, לאחר סעודת ליל הסדר, ישו נבגד על ידי תלמידו יהודה איש קריות אשר הסגיר אותו לידי הרומאים. כאשר הבין ישו שאפסו סיכוייו להנצל, קיבל הוא את גורלו בשתיקה אצילית, ולא ניסה להציל את עורו.

אין סיפורה של הנצרות שלם בלי סיפור תקומתו של ישו מן המתים. האוונגליונים מספרים, בוריאציות שונות, ששלושה ימים לאחר קבורתו של ישו, הוא קם לתחיה. מיד עם תחייתו של ישו הוא קורא לשליחיו ומכאן מסר להם את הבשורה ושלח אותם לבשרה לעולם כולו.

תלמידיו של ישו ראו עצמם בשלב זה כיהודים, כת אחת ממגון הכתות שהיו ביהדות באותה תקופה. כת זו מכונה יהודים-נוצרים.