היסטוריה של פולין

סמלה של פולין בו מתואר נשר לבן המחזיק בכתר הפולני-אחד מהכתרים החזקים והדומיננטים בהיסטוריה של אירופה
פוליןפולין
ערך זה הוא חלק מסדרת
היסטוריה של פולין

פרהיסטוריה והיסטוריה קדומה (עד 966)

ימי הביניים (966 – 1385)

פולין היגלונית (1385 – 1569)

האיחוד הפולני-ליטאי (1569 - 1795)

פולין המחולקת (1795 – 1918)

הרפובליקה השנייה (1918 – 1939)

מלחמת העולם השנייה (1939 – 1945)

הרפובליקה העממית הפולנית (1945 – 1989)

הרפובליקה השלישית (1989 – )

פולין

פולין היא רפובליקה פרלמנטרית במרכז אירופה, הגובלת בגרמניה במערב, בצ'כיה ובסלובקיה בדרום, באוקראינה ובבלארוס במזרח, ובליטא, ברוסיה (מחוז קלינינגרד) ובים הבלטי בצפון. ההיסטוריה הפולנית הינה סאגה גדולה המתארת אומה אשר קבלה עליה את הנצרות הקתולית, הפכה במהירות למעצמה רחבת-ממדים אירופה במשך מאות שנים כדרך הממלכה הפולנית של 1025-1385 בראשונה, בשנייה כדרך הממלכה הפולנית של 1385-1569 ובהמשך כדרך האיחוד הפולני-ליטאי בשלישית ושאשר משנת 1795 הוחלף ברצונה העז ובאמבקה לעצמאות ולתקומה. פולנים, המשתייכים לקבוצת העמים הסלאביים, יסדו את אחד מן הפרלמנטים הקדומים בעולם והוא הסֵיְים. חשוב לציין כי לא רק הייתה פולין מעצמה צבאית באזור אלא גם מעצמה תרבותית לכל אורך ההיסטוריה שלה והעניקה חלוצים רבים בתחומים שונים דוגמת פרדריק שופן, מארי קירי וניקולאוס קופרניקוס. מאז החלוקה השלישית של האיחוד הפולני-ליטאי הייתה פולין בסאגה מחודשת למען תקומתה מחדש. תקומה זאת גברה במיוחד בזמן המלחמות הנפוליאוניות כאשר גנרלים מיומנים כמו יאן הנריק דומברוסקי לקחו חלק משמעותי במלחמה והויבלו את פולין ככל שיכלו על עבר העצמאות. עם זאת מיד לאחר המלחמות הנפוליאוניות הייתה ממלכת פולין כמעין ממלכת-חסות של האימפריה הרוסית-צארית ועדיין לא זכתה לעצמאות מלאה. עם זאת לאחר מלחמת העולם הראשונה חזרה פולין לעצמאות "אמיתית" שנקטעה לאחר הפלישה הנאצית לפולין בספטמבר 1939. במהלך מלחמת העולם השנייה הייתה פולין אומה במאבק תמידי כנגד המשטר הנאצי כלשמעשה לא נכנעה לו באופן רשמי מעולם אלא תמיד נסיתה ככל כוחה להילחם בו. האומה הפולנית נוסף לכל סבלה גם באופן משמעותי ביותר במלחמה כאשר מיליוני פולנים מתו במחנות דוגמת מחנות השמדה, כפייה וריכוז (בהם גם פולנים ויהודים-פולנים כאחד). הסיום הטרגי של מלחמת העולם השנייה בפולין היווה את הבסיס לתקומתה של פולין הסובייטית ומאוחחר יותר לתקומתה של המדינה הפולנית המודרנית-כסמל למאבק הפולני התמידי לעצמאות שנלקחה ממנה לאחר פירוק האיחוד הפולני-ליטאי.

היסטוריה קדומה (עד 1385)

חפצי אמנות לוסאטיים מהתקופה הפרהיסטורית

בשטח המוכר כיום כליבה של פולין, השטח שבין הנהרות אודר, ויסלה ו ורטה, התקיימה התיישבות אנושית עוד בתקופת האבן, שרידים המעידים על כך נמצאו באזור קרקוב, ברסלאו ואתרים נוספים.

ההיסטוריה המוקדמת של פולין נשארת עד ימנו כעמומה יחסית ומעורפלת. קיימים תיעודים, בעיקר של סוחרים מתקופת רומא העתיקה שחיפשו באזור משאב שזכה לשם 'הזהב של הצפון' שראו באנשים המקומיים כאנשים של השדות ושל עבודת האדמה עקב עיסוקם המרובה בעיבודה והפקת חומרי גלם ממנה. חלק מאותם אנשים אף קראו לעצמם בשפתם שלהם "פולאני" (Polanie) שפירוש שם זה היה ל"אנשי השדות". הם דברו בשפה סלאבית כנהוג באזור שהייתה דומה לשפות סלאביות קרובות אחרות שהתקיימו לצידם של אנשי הפולאני בייחוד ברוס של קייב ואצל הצ'כים-בוהמים שמדרום-מערב. דתם הייתה סלאבית גם היא והייתה עקב כך קשורה קשר ישיר עם הטבע-כלומר לאובייקטים מן הסביבה הגאוגרפית הייתה חשיבות מפני שהם היוו את האמצעי לפולחן (יש לציין שלא שהם לא נעבדו כאלים אלא כדרך להביע את הפולחן דרכם). מדרומם של אנשי הפולאני חיו אנשי הויסלאני-קבוצת אנשים שהתנצרה בהמשך דרכה. מצפונם חיו אנשי הפומראני (Pomerani) שפירוש שמם אף הם היה ל"אנשי החוף".לאנשי הפומראני היו קשרים מסחריים אותה התקופה ושלטו ביוצא והנכנס לאזור דרך הים-קשריהם היו בעיקר עם העולם המסולמי בנוסף לעולם הנורדי-ויקינגי. ממערב חיו הלוסאטיאנים בנוסף לסלזאנים (גם הם במערב) שהחזיקו בתפקיד מפתח בקשרי מסחר עם אנשי המערב בהם הסקסונים.[1]

לעמים הנוספים באזור החלו להתבסס נסיכויות ושלטונות מקומיים במהלך המאה התשיעית ואף תחילתה של המאה החדשה והיא המאה העשירית. עם כלו אלו לאנשי הפולאני היה מכנה משותף שאיחד אותם והוא השלטון המונרכי שהחל את פועלו עוד מהמאה התשיעית. בקצה הפירמידה עמדה שושלת אצולה והיא שושלת פיאסט שנוסדה בליבה של האומה הפולנית-גנייזנו.

מיישקו הראשון

הדוכס מיישקו הראשון, היה למנהיג השבטים הפולאנים, והוא הנסיך הראשון לשושלת פיאסט (שושלת שביא כוחה תשלוט על שטחים נחרבים מהאודר עד למזרח אירופה (בין נהרות הסאן והדניפר[2]).[1] מיישקו שראה בכוחו העולה והגדל של מגן הכנסייה דאז אוטו הראשון, קיסר האימפריה הרומית הקדושה, ידע כי אם לא יתנצר הוא עצמו עלול להיכלא למלחמת-דת עם אוטו. דבר זה היה קריטי מאוד מפני שכך השיג ידידות חיונית עם האימפריה הרומית הקדושה כולה כשנישא לנסיכה דובראבה, נסיכה שמקורה היה בוהמי-אחת מאומות שהרכיבו אז את האימפריה הרומית הקדושה. מיישקו היה לוחם דגול ונתן לנסיכות שבשליטתו כוח משמעותי בעת כיבושיו באזור הים הבלטי במיוחד בפומרניה. כיבוש באזור פומרניה עם זאת הובילו אותו למאבק ממושך עם מרקיז מטעם האימפריה שהתסיים בקרב שהתרחש בסידניה (Cedynia) ושהוביל לסיבוך נוסף עוד יותר כשהוא ניצב מול אוטו הגדול אף הוא בעימות. עם זאת כוחותיו של אוטו לא הצליחו לעמוד כנגד צבאו של מיישקו והוא כבש את פומרניה כולה כשהוא מביס את הצבא האימפריאלי. מדינתו של מיישקו כה גדלה עד שהיא נשקה לאזורים שהיו תחת שלטון דני אותם הימים כשהוא במקביל מחזק את קשריו הפוליטיים עם מדינות שכנות בהן דנמרק ושוודיה (עם האומה השוודית למשל זה התבטא בחיתון בנו עם הריבון השוודי אריק.[3]

היסטוריונים אחדים מפקפקים בשאלת מוצאו של מיישקו. יש הסבורים כי כלל לא היה סלאבי כי אם סקנדינבי, וכי במסמכים קדומים מופיע שמו לא כ"מיישקו" אלא כ"דאגום", המזכיר את השם הסקנדינבי "דאגו". ממצאים ארכאולוגיים שנמצאו מזמנו של מיישקו מזכירים ממצאים דומים (בעיקר בסוגי הנשק) שנמצאו בסקנדינביה, אך המבנים שנמצאו מתקופה זו אינם מזכירים בניה מקבילה בארצות סקנדינביה[דרוש מקור].

אומנם ההתנצרות של מיישקו הייתה הליך משמעותי במיוחד בהתנצרות של השבטים הפגאניים בפולין של ימנו אך לא היה זה ההליך הראשון (למעשה שבטים פגאניים חווה כניסה של מיסיונרים נוצרים עוד לפני הטבלתו של מיישקו). כאשר מיישקו התנצר גם כל שושלת המלוכה התנצרה בעקבותו ועקב פעולה זאת למעשה החל להתנצר רשמית העם הפולני כאחד. ההליך קרה בלווי פמיליה בראשות מיסיונר בנדיקטי (שהיה נוסף לכל גם בישוף[4]) בשם ג'ורדן (Jordan)-דבר שסימל למעשה את היות פולין נתונה לא תחת ראשות בישוף אלא ראשות אפיפיור באופן ישיר. מכל מקום סביר להניח כי אחת מהסיבות הראשיות שהיו למיישקו לקבל עליו את הנצרות הייתה למעשה הכוונה המקובלת באימפריה הרומית הקדושה להתפשטות לכיוון מזרח-דבר זה למעשה מנע את הצידוק האפשרי כי במידה שקיסר האימפריה הרומית הקדושה יתכוון לעשות כיבוש על שטחי פולין יהיה לו צידוק לעשות זאת. יותר מכך, אותם שטחים שהיו יכולים לעבור לקיסרות האימפריה הרומית הקדושה הוא יוכל לנסות לקחת בעצמו עכשיו (דהיינו השטחים שממזרח לממלכתו לדוגמה) ולחזק גם בכך את ממלכתו כשהשטחים נכבשים מצידוק דתי-המרת דתם של השבטים הפגאניים לנצרות קתולית. חשוב לציין גם כי מתקופתו של מיישקו הראשון וכך הלאה יהיה אינטרס חשוב למלכים הפולניים להחליש את השלטון האימפריאלי ממערב ולכן ברוב המקרים שהיו סכסוכים בין האפיפיור לקיסר, בראשותם מאבק האינווסטיטורה בדרך כלל יהיו המלכים הפולנים לצידו של האפיפיור.[5] ההכתרה עצמה קרתה בשבת הקדושה שהייתה אותה שנה (966) ב-14 באפריל אותה שנה בפוזנן או גנייזנו. בכל מקרה נמצא אגן טבילה בפוזנן שייתכן כי היה זה בו הוכתר מיישקו הראשון. מכל מקום הקטכיזם היה נפוץ במשך כשבוע בתהליך ההמרה והיה על מיישקו הראשון לצום במשך מספר ימים ורק אז היה יכול להיטבל באגן הטבילה.[4]

הקמת ממלכת פולין

בנו ויורשו של מיישקו, בולסלאב הראשון המכונה "האמיץ", הרחיב את הממלכה בסדרת מלחמות כיבוש, ולאחר שלחם בקיסר האימפריה הרומית הקדושה אוטו השלישי, הגיע עמו להסכמה שהביאה להכרה במדינה הפולנית בשנת 1000, העיר גנייזנו נקבעה כעיר מושב הארכיהגמון. יורשו של אוטו, היינריך השני, חזר בו מן ההסכמה, דבר שהביא למלחמה שנמשכה עד 1018. בולסלאב פתח גם במסע מלחמה לשטחי המזרח, ואף כבש את העיר קייב.

בשנת 1025 הכריז על עצמו בולסלאב הראשון כ"מלך", ובשנה זו מצא גם את מותו. מושב המלך נקבע באותה העת בפוזנן. מכל מקום הליך זה של הפיכת פולין למונרכיה עצמאית היה בעל חשיבות לאומית גם היא מפני שהראתה סופית כי לאומה הפולנית אין חלק להצטרף לאימפריה הרומית הקדושה (דבר שנראה גם במעשים הפחותים יותר אך עם זאת החשובים לא פחות של הקמת מושב-כנסייתי נפרד משל האימפריה הרומית הקדושה, כלומר בהיותה נתונה תחת כשהפעתו של האפיפיור ולא של הגורמים האימפריאליים.[2]

מחוזותיה המערביים של פולין, הגובלים בשטח עליו יושבת כיום גרמניה, היו נתונים לתקיפות חוזרות ונשנות של שבטים גרמאניים. הם פלשו לחבל פומוז'ה ולחבל שלונסק, ואיימו בעקיפין על מושב המלך בפוזנן. מיישקו השני, יורשו של בולסלאב, התקשה להתמודד עם ירושת אביו, ובשורה של קרבות הפסיד את רוב הטריטוריות אותן כבש האב. משפחתו של בולסלאב המשיכה לשלוט בשטחי פולין במהלך השנים הבאות, עד לשנת 1138 בה מת המלך בולסלאב השלישי, והמדינה חולקה בין יורשיו. במהלך 192 השנים הבאות, המכונות "תקופת הפיצול", חולקה המדינה למספר חלקים אוטונומיים, כאשר ב"נסיכות קרקוב" שולט "הנסיך הגדול" אשר לו מעין בכורה על השאר.

קאזימיר הגדול (1310-1370), בנו של ולדיסלב הראשון, הומלך בשנת 1333 כשהוא בן 23, ושלט בפולין עד מותו בשנת 1370. הוא הוביל את פולין לפריחה, הרחיב את שטחה ופיתח את כלכלתה. בתקופתו נוסדה האוניברסיטה הראשונה במדינה. המגפה השחורה שהכתה ברחבי אירופה בשנים 1347-1351 לא הגיעה לפולין.