הלוח העברי

הדמות המופיעה בתמונה (מתוך לוח שנה עברי מימי הביניים) מזכירה ליהודים להביא לולב ואתרוג לבית הכנסת בחג הסוכות.

הלוח העברי הוא לוח שנה המבוסס על שילוב מחזור הירח ומחזור השמש (לוח לוניסולארי). כל שנה מכילה 12 או 13 חודשים המתחילים כל אחד במולד הירח. המספר המשתנה של חודשי השנה שומר על הקבלה בין שנה עברית ממוצעת למחזור השמש. היממה בלוח העברי מתחילה עם שקיעת החמה. אורך שנה פשוטה בלוח העברי הוא 353-355 ימים ואורך שנה מעוברת הוא 383-385 ימים.

בעבר נקבעו חודשי הלוח העברי על ידי בית דין לפי עֵדוּת-רְאייה, ואילו כעת הוא לוח מחושב. המקורות מייחסים שינוי זה לתקנה של רבי הלל נשיאה בשנת ד'קי"ט (359 לספירת הנוצרים).

במדינת ישראל מוכר הלוח העברי כלוח שנה רשמי לצד הלוח הגרגוריאני.

היום

  היום בלוח העברי  


יום שלישי


היום ג' בכסלו
שנת תשע"ח לבריאת העולם
[ריענון]

יממה בלוח השנה העברי מתחילה עם שקיעת השמש, ומסתיימת עם שקיעת השמש הבאה, או עם צאת הכוכבים שאחריה. עובדה זו של ערב לפני בוקר, נקראת במסורת היהודית "היום הולך אחר הלילה", ומחלחלת למושגים רבים בשפה העברית, בעיקר בתחום היהדות, כמו "ערב שבת" או "ערב חג" שמשמעותם היום שלפני השבת והחג, שקיעה וזריחה, 'הֵנֵץ החמה' (מלשון ניצן והצצה - יציאה ראשונה ורמז ראשון לקיומו) ושעת 'צאת הכוכבים', בין הערביים, ביאת השמש ועוד.

רוב הימים בשבוע נקראים לפי מספרם: יום ראשון, שני, שלישי וכו'; רק ליום השביעי יש שם: שבת.

מקורות להקדמת הלילה ליום

על פי המסורת היהודית, תחילת היום היא לעת ערב, והמקור לכך נלמד מספר בראשית, מסיפור בריאת העולם, בו נאמר בסיומו של כל יום: "וַיְהִי עֶרֶב, וַיְהִי בֹקֶר, יוֹם..." (יום שני, יום שלישי וכו'), ומכאן שהיום החדש מתחיל בערב. שתחילת היום בשקיעת החמה למדים גם מן האמירה המפורשת לגבי יום הכיפורים, שתחילתו היא בערב:

אַ֡ךְ בֶּעָשׂ֣וֹר לַחֹ֩דֶשׁ֩ הַשְּׁבִיעִ֨י הַזֶּ֜ה י֧וֹם הַכִּפֻּרִ֣ים ה֗וּא…
בְּתִשְׁעָ֤ה לַחֹ֙דֶשׁ֙ בָּעֶ֔רֶב מֵעֶ֣רֶב עַד־עֶ֔רֶב תִּשְׁבְּת֖וּ שַׁבַּתְּכֶֽם׃

הנוהג לציין את תחילת היום בערב היה קיים בבבל העתיקה, ויש חוקרים הטוענים כי זה מקור המנהג. במצרים העתיקה, לעומת זאת, היה נהוג לציין את תחילת היום עם זריחת השמש. לפי חז"ל, במקדש - הלילה "הולך אחר היום". המשנה במסכת חולין (פרק חמישי) אומרת על האיסור מהתורה (בספר ויקרא פרשת אמור): "וְשׁוֹר אוֹ שֶׂה: אֹתוֹ וְאֶת בְּנוֹ לֹא תִשְׁחֲטוּ בְּיוֹם אֶחָד."

יוֹם אֶחָד - האמור ב'אֹתוֹ וְאֶת בְּנוֹ' - היום הולך אחר הלילה.
את זו דרש רבי שמעון בן זומא:
נאמר במעשה בראשית 'יוֹם אֶחָד', ונאמר ב'אותו ואת בנו': 'יוֹם אֶחָד'.
מה 'יום אחד' האמור במעשה בראשית - היום הולך אחר הלילה,
אף 'יום אחד' האמור ב'אותו ואת בנו' היום הולך אחר הלילה.

הגמרא (כלומר: הלימוד) בתלמוד הבבלי מרחיבה ומסבירה:

את זו דרש רבי שמעון בן זומא, לפי שכל העניין כולו אינו מדבר אלא בקדשים (כלומר: פעולות הנעשות במקדש),
ובקדשים לילה הולך אחר היום...

הצדוקים והבייתוסיים (איסיים) אשר נהגו לפי ספר היובלים אשר נמצא בעותקים רבים במערות קומראן, והועתק למצרים בגניזה הקהירית ואולי נהג גם אצל הקראים, נקטו דווקא בשיטה של תחילת היום עם בוקר. יש המבינים שהצדוקים והבייתוסיים הרחיבו את הציוויים במקדש לכל שאר התחומים. אחרים סבורים שהיום המתחיל בבוקר הוא דווקא הנוהג הקדום, שהוחלף[1].

פרופסור מאיר בר-אילן טוען שבטקס הנפת העומר האמירה "בא השמש? בא השמש!" היא אמירה במסגרת הפולמוס עם הכיתות, שהמשיכו את המנהג הקדום לפי הלוח השמשי, ותחילת היום עם בוקר, אשר הוחלף בידי חז"ל בימי השלטון הסלווקי לאחר אלכסנדר מוקדון[1].

היום העברי בפרשנות היהודית

הרשב"ם (הפשטן, רבי שמואל בן מאיר, נכדו של רש"י) פירש את פסוקי " וַיְהִי עֶרֶב, וַיְהִי בֹקֶר..." שהגיע ערבו של יום, בסוף היום ולאחר שהיום "נהיה" או "נברא", והמשיך אל תוך הלילה עד הבוקר, להשלמת היממה[2]. החוקר והסופר משה מרדכי בן-דב הוכיח שהרשב"ם הסביר את פשוטי המקראות, ואילו קביעת השבת מערב עד ערב, לפי הרשב"ם, נסמכת על מקורות אחרים בהמשך אותה פרשיה, ובמקומות אחרים בתורה, שם מובן שלמרות היות תחילת היום בבוקר, יש להתחיל את השבת והמועדים דווקא בערב, כמו הציווי על יום הכיפורים בספר ויקרא: מֵעֶרֶב עַד עֶרֶב תִּשְׁבְּתוּ שַׁבַּתְּכֶם (בפרשת אמור). לדעת בן-דב, עקב אי הבנת הדברים פירושו לא הודפס בחומשים, ואפילו במקראות גדולות הושמט חלק ניכר מפירושו בספר בראשית[3].

רבי אברהם אבן עזרא כתב ספר שירי פולמוסי מחורז ובו תקף עמדה זו, כנראה בהמשך למלחמתו בקראים, אך יש הטוענים שהיה זה נגד עמדת הרשב"ם[3].

בן-דב מביא בסוף מאמרו רשימת פסוקים בהם מוזכר היום והלילה, ומראה שהקדמת היום ללילה היא הדרך הרגילה להציג יממה, דוגמת "...וְהָגִיתָ בּוֹ יוֹמָם וָלַיְלָה... בתחילת ספר יהושע, אלא אם כן מדובר ביגון ועצב, או בנושא שמירה מוגברת דוגמת "...וּפָחַדְתָּ לַיְלָה וְיוֹמָם וְלֹא תַאֲמִין בְּחַיֶּיךָ..." בפרשיית הברכה בהר גריזים והקללה בהר עיבל (ספר דברים, פרשת כי תבא) או "...תֵּרַדְנָה עֵינַי דִּמְעָה לַיְלָה וְיוֹמָם - וְאַל תִּדְמֶינָה! כִּי שֶׁבֶר גָּדוֹל נִשְׁבְּרָה בְּתוּלַת בַּת עַמִּי..." בקינת ירמיהו 'על הבצרות'.

ספרי הקבלה מביאים אף הם פירוש דומה לזה של הרשב"ם, ומדגישים את תערובת החושך בתוך אור היום בשעת הערב, שהיא סיבת הבאת המושג "ערב" לפני מושג ה"בוקר" בתורה, ובביטוי "בֹקֶר" מתוקן עניין זה על ידי תערובת הבוקר החדש בתוך החושך אחרי היום הקודם[4].

רבי צדוק הכהן מלובלין, מחכמי החסידות, נתן ליום במקדש המתחיל מהבוקר - משמעות ערכית, וטען שהמקדש מסמל את ההתבוננות מ'הצד הטוב' של החיים, ללא הצורך לעבור קודם דרך הרוע, ומצד שני מבלי להתעלם מקיומו של הרוע, הקיים סביב, אך בריחוק מאתנו:

רק שהחושך קודם - דקליפה קודמת לפרי, כי בכל דבר ההעדר קודם להויה.
חוץ מקדשים, דבקדשים קיימא לן: "הלילה אחר היום"
כי מי שכבר בא אל הקודש - היום קודם-
כמו מי שעומד תוך הפרי - אצלו: הפרי קודם לקליפה!

ספר צדקת הצדיק י"א (סעיף י"ד)