המוביל הארצי

תוואי המוביל הארצי
המוביל הארצי בדרכו דרך בקעת בית נטופה
המוביל הארצי ליד קדרים
המנהרה המובילה לאולם משאבות המים מהכנרת באתר ספיר

מוביל המים הארצי הוא העורק הראשי של מפעל המים הארצי של מדינת ישראל, בו משולבים רוב מפעלי המים במדינה. הוא משמש לוויסות אספקת המים בארץ ומאפשר ניצול יעיל של מקורות המים והעברתם מהצפון הגשום אל המרכז והדרום הדלים במים. המוביל הארצי מתחיל מהכנרת ואורכו כ-130 קילומטר. הנקודה הדרומית ביותר שמקבלת את מימיה מהמוביל היא מצפה רמון. תוכניות ראשונות הוכנו עוד לפני הקמת המדינה, אולם, התכנון המפורט והביצוע התאפשרו רק לאחר 1948 והביצוע הסתיים בשנת 1964."המוביל הארצי" הוקם כדי לתת מענה לבעיית המחסור במים באזורים שונים במדינה ולהתגבר על מגבלות שנובעות מתנאים אקלימיים, גאוגרפיים וגאולוגיים השוררים בישראל: קרבה למדבר, פערים גדולים בכמות ותפרוסת המשקעים באזורי הארץ, והעובדה שבצפון קיימים מקורות מים טבעיים שפירים ואילו הדרום חסר אותם.

היסטוריה

התוכניות הראשונות

הרעיון להעברת מים מן הצפון לנגב הועלה עוד לפני קום המדינה. בשנת 1939 ביקר בארץ ישראל המומחה הבינלאומי הנודע לשימור קרקע, ד"ר וולטר קליי לאודרמילק. בשנת 1944 פרסם את ספרו "ארץ ישראל הארץ היעודה" ובו העלה אפשרויות פיתוח חקלאי של הארץ ושימוש במי הנהרות מצפון הארץ להשקיה בדרום. ד"ר עמנואל ניומן, שהתרשם מספרו של לאודרמילק, הביא, בתמיכת ד"ר חיים ויצמן, להכנת תוכנית על ידי מהנדס אמריקני ידוע, ג'יימס בנימין הייס לפיתוח מי הירדן, הירמוך והליטני. תוכניתו של הייס פורסמה בשנת 1948. ספרו של לאודרמילק ותוכניתו של הייס, בהיותם מומחים בינלאומיים מוכרים, שחוות דעתם המקצועית אינה נתונה לעירעור, שימשו מכשיר רב ערך במאבק התנועה הציונית למען הכרה בינלאומית ביכולת לקלוט בארץ ישראל יהודים רבים. באותה תקופה, ואף קודם לכן, הוכנו בארץ תוכניות מקיפות להעברת מי הירדן, הליטני והירמוך לדרום ולנגב. ביולי 1939 הגיש המהנדס שמחה בלאס, לד"ר ארתור רופין (מנהל מחלקת ההתיישבות של הסוכנות), "פנטסיה להשקיית הנגב",

ה"פנטסיה" כללה שלושה שלבים: הבאת מי קידוחים קרובים, הבאת מי הירקון והבאת מי הצפון לנגב. רק השלב הראשון לווה בתכנון מפורט והוא שימש בסיס לתוכנית אספקת המים ל-11 הנקודות בנגב. ב-1941 הוגש על ידי בלאס תזכיר בשם "תוכנית ישוב מדבריות ארץ ישראל על ידי משיכת מים מהנחלים", בו ניתן פירוט רב יותר לתוכניותיו. בראשית 1944 הגיש בלאס את תוכניתו המפורטת (שכללה גם גרסה צפונית של תעלת הימים), להבאת מי הירדן, הירמוך והליטני לנגב, בספרו "אוצרות המים בארץ ישראל" (שהוכן עבור חברת "מקורות", בראשה עמדו לוי אשכול וסגנו פנחס ספיר). באוגוסט 1945 הוגשה תוכנית ליטניס-ירדן-נגב של חברת המים הא"י. עיקרן של כל התוכניות היה להעביר מים בצינורות ובתעלות ממקורות הירדן לנגב.

תכנון המוביל הארצי לאחר קום המדינה

עם קום המדינה, החלו הפעולות הראשונות ליישום הרעיון של הקמת מפעל מים ארצי, שיוביל את מי הצפון לנגב. על הקמת המוביל הארצי החליט ב-1951 דוד בן-גוריון, לאור שתי שאיפות:

  1. הקמת חברה מודרנית על בסיס טכנולוגיה מתקדמת.
  2. פיזור האוכלוסייה ובעקבותיו הצורך לספק מים לכלל האוכלוסיות.

פעולות התכנון נעשו עוד לפני כן על ידי אגף המים במשרד החקלאות שהוקם ונוהל על ידי שמחה בלאס, ומשנת 1952, על ידי אותו צוות, תחת חברת תה"ל (תכנון המים לישראל) שהוקמה על ידי בלאס. בשנת 1950 הוקם "הועד לתכנון מפעל המים הארצי", שהיה אחראי על תכנון המוביל. כמו כן, הוקמה מועצה מייעצת של מומחי מים בינלאומיים, שליוותה את התכנון. בפברואר 1956 אושרה התוכנית על ידי הוועד לתכנון מפעל המים הארצי ועל ידי המועצה המייעצת. מתכנני תה"ל ליוו את הקמת המוביל הארצי עד להשלמת בנייתו ב-10 ביוני 1964.

בניית "מוביל המים הארצי"

המוביל הארצי בתעלה פתוחה (משמאל) סמוך לעיילבון

בניית "המוביל הארצי" החלה בשנת 1953, חנוכתו הרשמית של המפעל הוצנעה בשל החשש מחבלות. עד לשנת 1956, בוצעו רכיבי המוביל הארצי (כמו: מפעל ירקון-נגב, מנהרת המים הראשונה - מנהרת עיילבון, האגמים, תעלת הירדן העליונה שנזנחה בשל לחצים מדיניים) על ידי תה"ל. תעלת הירדן העליונה הייתה אמורה לקחת את מי הירדן ליד גשר בנות יעקב. מן התעלה אמורים היו המים לרדת בצינור לחץ לכנרת, בעיקר בשעות היום, תוך הפעלת טורבינה וגנרטור חשמלי שיפיק חשמל. השאיבה חזרה והעברת המים לעבר בית נטופה הייתה אמורה להיות בשעות הלילה, שבהן מחיר החשמל נמוך. בשנת 1956 - הועבר הביצוע (יחד עם אגף הביצוע של תה"ל) לידי חברת "מקורות". לצורך בנית המוביל פותחו טכנולוגיות שאיבה והובלת מים בדרכים שונות כמו: תעלות פתוחות, צינורות, מנהרות ועוד. נבנו תחנות שאיבה גדולות שיעלו את המים מהכנרת מגובה של עד 212 מטר מתחת לפני הים, אל אגם נטופה בגובה 256 מטר מעל פני הים, (הפרש גבהים של 468 מטר). הוקמה התחנה "אשד כנרות" בטבח'ה (עין שבע) שבצפון חופה המערבי של הכנרת. לצורך מעבר המים בתוואי של הצינור הראשי, דרך גבעות שומרון ורמת מנשה, נבנו שלוש מנהרות. הבנייה הושלמה בשנת 1964 והמוביל נחנך ב-10 ביוני באותה שנה.[1]

נוכח האיבה הערבית החליטה ממשלת ישראל לחנוך את הפעלתו בצנעה. סיבה נוספת להחרשת האירוע הייתה יעילות המפעל, שזכתה לביקורת ציבורית נוקבת מצד פרדסנים, מהנדסים ואנשי מים. הוויכוח הושתק מטעמים של ביטחון ומדיניות חוץ.[2]

עלות הקמתו של המוביל הארצי הייתה כ-420 מיליון ל"י (סכום שווה ערך לכ-4 מיליארד ש"ח) והושקעו בו כ-2.5 מיליון ימי עבודה. בהקמתו הועסקו למעלה מ-4000 עובדים. נחפרו כ-7 מיליון ממ"ק עפר, נחצבו כ-1.7 מיליון ממ"ק סלע, נוצקו כ-500 אלף מ"ק בטון, הושקעו כ-75 אלף טון פלדה והונחו כ-15 אלף צינורות בטון ופלדה.