התקווה

התקווה

כָּל עוֹד בַּלֵּבָב פְּנִימָה
נֶפֶשׁ יְהוּדִי הוֹמִיָּה,
וּלְפַאֲתֵי מִזְרָח קָדִימָה
עַיִן לְצִיּוֹן צוֹפִיָּה -

עוֹד לֹא אָבְדָה תִּקְוָתֵנוּ,
הַתִּקְוָה בַּת שְׁנוֹת אַלְפַּיִם,
לִהְיוֹת עַם חָפְשִׁי בְּאַרְצֵנוּ,
אֶרֶץ צִיּוֹן וִירוּשָׁלַיִם.

מדינהישראלישראל  ישראל
שפהעברית
מיליםנפתלי הרץ אימבר
לחןשמואל כהן לפי לחן עממי רומני
שנת מעמד רשמי2004
שמות נוספיםתקוותנו
להאזנה (מידע · עזרה)

"הַתִּקְוָה" הוא ההמנון הלאומי של מדינת ישראל, ועד הקמתה היה הִמְנוֹנהּ של התנועה הציונית. ההמנון כולל, בשינויים קלים, את שני הבתים הראשונים מהשיר "תִּקְוָתֵנוּ" של נפתלי הרץ אימבר, אשר חובר בשנת 1878. מקור הלחן כנראה ממקורות עממיים, אך חובר למלל על ידי שמואל כהן. השיר שהתקבל כהמנון לאומי ביישוב ובתנועה הציונית משלהי המאה ה־19, נחשב להמנון מדינת ישראל מיום הקמתה, אך עוגן בחוק הישראלי רק כעבור 56 שנה, ב־10 בנובמבר 2004.

המילים

הבית הראשון והפזמון של השיר "תקוותנו" בכתב ידו של נפתלי הרץ אימבר ועם חתימתו, תרס"ח (1908)

"התקווה" הוא גרסה קצרה של השיר "תִּקְוָתֵנוּ", שחיבר המשורר נפתלי הרץ אימבר, בעת שהתארח בעיר יאש שברומניה אצל משכיל יהודי מקומי בשנת 1878. ההמנון כולל את שני הבתים הראשונים, מתוך תשעת בתיו של השיר תִּקְוָתֵנוּ. השיר נכתב בהברה אשכנזית, והדבר ניכר הן במשקל שלו והן באופן שבו הולחן. ההלחנה גם מחייבת לשיר את ההמנון בהטעמה אשכנזית, השונה מההטעמה המקובלת בעברית ישראלית (המבוססת על ההגייה הספרדית). השורה הפותחת את הפזמון החוזר של התקווה: "עוד לא אבדה תקותנו" היא מענה לפסוק בחזון העצמות היבשות בדברי הנביא יחזקאל[1]:

"וַיֹּאמֶר אֵלַי בֶּן אָדָם הָעֲצָמוֹת הָאֵלֶּה כָּל בֵּית יִשְׂרָאֵל הֵמָּה הִנֵּה אֹמְרִים יָבְשׁוּ עַצְמוֹתֵינוּ וְאָבְדָה תִקְוָתֵנוּ נִגְזַרְנוּ לָנוּ"

דוד יודילוביץ איש ראשון לציון סיפר בזיכרונותיו כי הוא וחבריו הכירו את אימבר בשעה שחיבר את השיר. יחד עם חבריו, איש ביל"ו ישראל בלקינד ומרדכי לובמן חביב, הגיה יודילוביץ הן את סגנון השיר והן את תוכנו, ואימבר אישר זאת. התיקונים כללו שינוי נוסח הפזמון החוזר: "עוֹד לֹא אָבְדָה תִּקְוָתֵינוּ / הַתִּקְוָה הַנוֹשָׁנָה / לשׁוּב לְאֶרֶץ אֲבוֹתֵינוּ / לָעִיר בָּהּ דָוִד חָנָה", הוחלפו במילים: "עוֹד לֹא אָבְדָה תִּקְוָתֵנוּ / הַתִּקְוָה בַּת שְׁנוֹת אַלְפַּיִם / לִהְיוֹת עַם חָפְשִׁי בְּאַרְצֵנוּ / אֶרֶץ צִיּוֹן וִירוּשָׁלַיִם".

תחבירית, שני בתי ההמנון הם משפט יחיד, כשהבית הראשון הוא פסוקית התנאי של המשפט הכולל ושתי השורות האחרונות של הבית השני הן פסוקית הלוואי של הנושא ("תקוותנו"), במבנה הבא (התוכן קוצר לשם בהירות הדגמת המבנה): "כל עוד הנפש הומייה והעין צופייה, לא אבדה תקוותנו להיות עם חופשי".

פסוקית התנאי תיאור זמן נשוא נושא פסוקית הלוואי
תמורה
כָּל עוֹד בַּלֵּבָב פְּנִימָה נֶפֶשׁ יְהוּדִי הוֹמִיָּה,
וּלְפַאֲתֵי מִזְרָח קָדִימָה עַיִן לְצִיּוֹן צוֹפִיָּה,
עוֹד לֹא אָבְדָה תִּקְוָתֵנוּ, הַתִּקְוָה בַּת שְׁנוֹת אַלְפַּיִם,

לִהְיוֹת עַם חָפְשִׁי בְּאַרְצֵנוּ, אֶרֶץ צִיּוֹן וִירוּשָׁלַיִם.