וולפגנג אמדאוס מוצרט

Disambig RTL.svg המונח "מוצרט" מפנה לכאן. אם התכוונתם למשמעות אחרת, ראו מוצרט (פירושונים).
וולפגנג אמדאוס מוצרט
Wolfgang Amadeus Mozart
Wolfgang Amadeus Mozart
Wolfgang-amadeus-mozart 1.jpg
לידה27 בינואר 1756
זלצבורג, אוסטריה
פטירה5 בדצמבר 1791 (בגיל 35)
וינה, אוסטריה
תקופה/זרםקלאסית
מספר יצירות ידוע637 (מסודרות KV1a-626)
חתימהחתימת וולפגנג אמדאוס מוצרט

וולפגנג אמדאוס מוצרט (שמו המלא: יוהנס כריסוסטומוס וולפגנגוס תאופילוס מוצרט; בלטינית: Johannes Chrysostomus Wolfgangus Theophilus Mozart;‏ 27 בינואר 17565 בדצמבר 1791) היה מלחין אוסטרי. מספר היצירות שחיבר במהלך חייו הקצרים ואיכותן יוצאת הדופן מציבים אותו כאחד מגדולי המלחינים הקלאסיים של כל הזמנים.

מוצרט הלחין במשך 35 שנות חייו מאות יצירות ידועות, אשר מקוטלגות ברשימת קכל מ-K.1a עד K.626. המוזיקה שחיבר הושפעה אומנם ממלחינים אחרים, הבולטים בהם יוזף היידן ויוהאן כריסטיאן באך, אך הוא הביא עמו סגנון חדש ורענן אל התקופה הקלאסית, והיה אחד המלחינים הבולטים בה. מוצרט תרם רבות למוזיקה הקלאסית, והמוזיקה שחיבר שימשה השראה רבה ובולטת לשורת מלחינים (בכללם הגדולים והידועים ביותר).

ביוגרפיה

מוצרט הילד, 1763

ילדות

מוצרט נולד בבית אחורי ברחוב גטריידה (Getreidegasse 9) בזלצבורג, בירת ריבונות הארכיבישוף של זלצבורג, כיום אוסטריה, שהייתה אז חלק מהאימפריה הרומית הקדושה. אביו, לאופולד, היה מוזיקאי שהועסק בשירותו של הארכיבישוף מזלצבורג, ואמו, אנה מריה, הייתה מורה לכינור ומוזיקאית חובבת. מוצרט הצעיר הוטבל יום לאחר הולדתו בקתדרלת סנט רופרט, וקיבל את השם יוהנס כריסוסטומוס וולפגנגוס תאופילוס (גוטליב) מוצרט (Johannes Chrysostomus Wolfgangus Theophilus (Gottlieb) Mozart). שני השמות הראשונים, שאינם בשימוש היום, הם שמו של הקדוש הנוצרי יוחנן כריסוסטומוס אשר ביומו נולד מוצרט. השם השלישי הוא שמו הפרטי והוא הוענק לו על-שם סבו מצד אביו, ואילו הרביעי הוא שם לטיני שמשמעו "אהוב האל" ואשר היה שמו של סנדקו. שם זה שימש את מוצרט כשם אמצעי לאורך כל חייו, ובהתאם לנוהג המקובל בתקופתו, נהג מוצרט להתאים את שמו האמצעי לשלל שפות בהתאם למקום מחייתו ולמצב רוחו. כך בעת ביקוריו באיטליה כינה את עצמו "אמדאו" (Amadeo), בזלצבורג היה "גוטליב" (Gottlieb) ואילו כשחשקה נפשו בניחוח צרפתי השתמש בשם "אמדה" (Amadé). השם האחרון היה החביב עליו ביותר, ולראיה, זהו השם בו חתם על הסכם נישואיו.

כישרונו המוזיקלי של מוצרט הצעיר בלט כבר כשמלאו לו שלוש שנים. אביו, שהיה אחד מהמפורסמים שבמורי המוזיקה באירופה של אותה תקופה, הרביץ בו את תורתו המוזיקלית מגיל מוקדם מאוד, ומלבד לימודי תאוריה לימד אותו גם נגינה בכינור ובצ'מבלו. בהיותו בן חמש החל מוצרט, שניחן בשמיעה מוזיקלית בלתי רגילה, לחבר קטעי מוזיקה קטנים ולהעלותם על הכתב בסיועו של אביו. כבר בגיל שש ידע מוצרט לנגן על פסנתר עם כיסוי עיניים תוך הנחת ידיים אחת מעל השנייה.

במכתבים רבים של מוצרט הבוגר ובכמה מיצירותיו הקלילות ביטא מוצרט הומור בתי שימוש ילדותי וגס שהביך את חוקריו ועמד בסתירה גמורה לרצינות ולבגרות של יצירותיו המוזיקליות. חוקרים אחדים מייחסים זאת להתפתחותו הנפשית של מוצרט במסגרת המשפחתית שבה גדל. לדוגמה, במכתב שכתב לדודניתו ב-5 בנובמבר 1777 חרז מוצרט בגרמנית ביטויים אנאליים על הפרשות, וכך עשה גם בקאנון הפארודי K 382c.

שנות הנדודים באירופה

ליאופולד מוצרט, שראה את ההתקדמות המטאורית של בנו בתחום המוזיקה, הבין חיש מהר כי בילד המחונן טמון פוטנציאל כלכלי גדול יותר מאשר בהוראת מוזיקה לבני אצולה מפונקים. כשהיה מוצרט בן 6 ואחותו מריה אנה (נאנרל) בת 11, יצא איתם אביהם למסע הופעות ראשון במהלכו ביקרו במינכן ובווינה. מוצרט הקטן הוצג לראווה בחצרות האצילים כילד פלא, בעוד אחותו, שניחנה אף היא בכישרון מוזיקלי, הייתה מלווה אותו בפסנתר. לצורך הופעות פומביות אלו חיבר מוצרט מספר דואטים לכינור ולפסנתר. הילדים, ובמיוחד וולפגנג, הותירו רושם עז בקרב כל שומעיהם. המאזינים, שהתפעלו מיכולתו של וולפגנג לנגן בפסנתר קטע מוזיקלי תוך כדי חיבורו ממש, ויכולתו לזהות בקלות ועם עיניים מכוסות כל צליל שנוגן בפניו, העשירו את כיסיו של אביו, ובלבד שיוכלו לחזות בבנו המחונן. בראותו עד כמה הייתה ההצלחה רבה, החליט האב לפרסם את שמו של הבן במרכזי המוזיקה הגדולים של אירופה והמשפחה יצאה למסע ארוך, שנמשך קרוב לשלוש שנים, דרך גרמניה, איטליה, צרפת, אנגליה, ארצות השפלה ושווייץ. בפרנקפורט צפה בו גתה בן ה-14 שלימים יתאר בכתביו את היום ההוא. בלונדון ליווה את המלכה בשירתה וניגן בפניה ובפני המלך ארבע שעות תמימות של מוזיקה שמיימית. אז גם פגש את יוהאן כריסטיאן באך, בנו של המלחין יוהאן סבסטיאן באך, שהיה מלחין נודע בעצמו.

המסעות היו כרוכים בהוצאות כספיות מרובות. הקהל התרשם ביותר ממוצרט הצעיר בשל כישרונו ויכולתו להלחין יצירות תוך ניגונן ממש, אך לרוב התגמול שקיבל היה קופסאות טבק וכדומה, ולא כסף. עם זאת, עבור מוצרט הצעיר הערך האמיתי היה פגישה עם בני דורו. במהלך מסעותיהם נתקלו ליאופולד ומוצרט בתרבויות ובשפות שונות. בכל מדינה ועיר נאלץ ליאופולד מוצרט לשכור כלי נגינה חדשים, לקנות בגדים חדשים כאופנת המקום ולשכור מקומות לינה מתאימים.

המסעות הביאו למוצרט הצעיר תהילה רבה, וחשיבותם העיקרית הייתה בחשיפתו למוזיקה מעולה בסגנונות השונים. בכוח זיכרונו המוזיקלי המופלא קלט מוחו את היצירות ששמע והבינן מיד. משום כך ניכרות תכופות בעבודותיו השפעות של מלחינים אחרים, אם כי מגיל צעיר כבר היה טבוע בהן חותם אישי. עם זאת, הנסיעות הארוכות גרמו קושי רב לילד והוא חלה פעמים אחדות. ייתכן שנסיעות אלה הן שערערו את בריאותו וגרמו למותו כעבור שני עשורים.

משפחת מוצרט (האם מופיעה בתמונה שעל הקיר). ציור משנת 1780

בשנת 1769, כשהיה בן 14, שנתיים בלבד לאחר שובו מהמסע הארוך באירופה, יצאה המשפחה למסע נוסף לאיטליה. מסע זה, אשר נמשך כשנתיים, היה הראשון בסדרה של שלושה מסעות לארץ זו, שהגיעו לסיומם כעבור ארבע שנים. גם במסעות אלו זכה הנער להצלחה רבה, בעיקר בזכות האופרות שכתב, ושמו הלך לפניו בכל אשר פנה. האפיפיור, שהוקסם מגאוניותו של מוצרט הצעיר, אף העניק לו אות כבוד. אנקדוטה הממחישה את גאוניותו המוזיקלית של מוצרט קשורה ביכולתו הפנומנלית לזכור מוזיקה ולשחזרה: באותה תקופה, המיזררה של גרגוריו אלגרי (שהייתה יצירה גותית דתית) נחשבה נשגבת כל כך עד שהיה מותר להשמיעה רק פעם בשנה, בכנסייה של האפיפיור, ותוויה נשמרו בסוד. ברם, על-פי מכתבו של ליאופולד, מוצרט, אשר נכח במקום בעת ביצוע היצירה, הצליח לשחזר את התווים מתוך שמיעתם בלבד ולהעלותם בשלמות על הכתב, וכך חשף את תוויה הסודיים לעולם.

בתקופת שהותו בבולוניה התוודע מוצרט אל המלחין הצ'כי יוזף מיסליבצ'ק והתיידד עמו. מיסליבצ'ק גילה סימני מחלה, שלאופולד מוצרט זיהה כעגבת בשלב השלישי, ופקד על בנו לנתק כל קשר עם המלחין, אך סבלו של מיסליבצ'ק נגע אל לבו של וולפגנג, שנטה להאמין להסבריו הצולעים של ידידו החולה לעיוות שפגע בפניו. ממכתביו עולה דאגה והתחשבות, שהוא לא גילה כלפי שום אדם אחר שלא מבני משפחתו.

את חמש השנים הבאות עשה מוצרט בזלצבורג ועבד בה יחד עם אביו בחצר הארכיבישוף. העבודה נתפסה בעיניו כחדגונית ומשעממת, עם זאת, הייתה זו תקופה פורייה מבחינת ההלחנה בכל הז'אנרים. בתקופה זו יצא מוצרט למסעות שונים ברחבי אירופה. באחד ממסעותיו למינכן ב-1775, לשם כתיבת האופרה שלו La finta giardiniera (נערת הגן המתחזה), כתב מוצרט את הסונאטה לפסנתר מס' 6. למסעו האחרון יצא מוצרט בן ה-21 ב-23 בספטמבר 1777 כשהוא מלווה באמו. מסע זה כלל ביקור במינכן, במנהיים ובפריז, אך בניגוד להצלחות הכבירות אותן ידע מוצרט במסעותיו הקודמים, מסע זה היה אפוף עגמומיות ומלא אכזבות. במנהיים קיווה מוצרט להשיג משרה בחצרו של הנסיך הבוחר, אך אחרי המתנה של מספר חודשים נכזבה תקוותו. בעת שהותו שם התאהב בזמרת המחוננת אלואיזיה ובר, שהשיבה לו אהבה בתחילה אך דחתה אותו בסופו של דבר. התנגדותו של האב ליאופולד לקשר זה הביאה לשורה של אי הבנות ומתחים בין האב לבנו. שהות של מספר חודשים בפריז לא הביאה אף היא לתוצאות הרצויות. בעודם בפריז, נפלה אמו של מוצרט למשכב, וכעבור זמן קצר נפטרה. מיואש ומאוכזב עזב מוצרט את פריז מתוך כוונה שלא לשוב אליה.

מוצרט בווינה

סטפאן סדלאצ'ק, מוצרט מנגן בספינט

בשנת 1781 חזר מוצרט לבקר בווינה, הפעם בלוויית מעסיקו, הארכיבישוף הנסיך של זלצבורג. אופיו הנוקשה של הארכיבישוף לא נעם למוצרט, וזמן קצר לאחר הגעתם לווינה נפרדו דרכיהם, כפי שתיאר זאת מוצרט עצמו: הוא שוחרר ממשרתו "בבעיטה באחוריו".[1] בשובו לווינה עורר מוצרט התעניינות בקרב אצילי העיר, התעניינות שגרמה לו לבסוף להחליט להשתקע במקום ולפצוח בקריירה מוזיקלית עצמאית.

למזלו של מוצרט, הוא הגיע לווינה בתקופה של סובלנות ופתיחות חדשה. הקיסר החדש מ-1780, יוזף השני, הסיר מגבלות ופתח הזדמנויות חדשות לתרבות ולחברה. מוצרט הבין שהוא באופנה ואם ימהר יוכל לעשות סדרת קונצרטים למנויים. ואכן הוא חיבר במהרה 6 קונצ'רטי לפסנתר ומכר כרטיסים לתלמידיו ולבני אצולה; במהרה הוא קנה לו שם ונהיה פופולרי ביותר. מוצרט כבש את לבה של וינה כמלחין עצמאי ונודע, כמורה וכמבצע.

ב-4 באוגוסט 1782 נשא מוצרט לאישה את קונסטנצה ובר (1842-1762), דודניתו של המלחין הגרמני קרל פון ובר, בניגוד לעצת אביו שסלד מהנישואים. קונסטנצה ומוצרט הביאו לעולם שישה ילדים, אך רק שניים מתוכם הגיעו לבגרות - קרל תומאס ופרנץ קסאוור וולפגנג. ילדיו של מוצרט לא נישאו מעולם ולא הביאו צאצאים, ובכך שמו קץ לשושלת מוצרט קצרת הימים. שנת 1782 הייתה שנה מבשרת טובות למוצרט ומשפחתו. האופרות שהלחין זכו להצלחה כבירה, והוא החל להופיע כמנצח וכפסנתרן בסדרת הקונצ'רטי לפסנתר שהלחין. השנים 1782–1785 היו המאושרות בחייו. על פי אומדן, מוצרט הרוויח סכום ששווה היום ליותר מ-155,000 אירו בשנה.

אמש ניגנתי קונצ'רטו בתיאטרון. האולם היה מלא והקהל קיבל אותי בהתלהבות רבה ועליי להיות מאושר. גם לאחר שירדתי מהבמה הקהל לא הפסיק למחוא כפיים וכך נאלצתי לחזור על הרונדו. מחיאות הכפיים היו סוערות.

מתוך מכתב לאביו בעת שהותו בווינה.
פורטרט משנת 1789

בשנים 1782–1783 התוודע מוצרט לעבודותיהם של מלחיני הבארוק הגדולים באך וגאורג פרידריך הנדל. ליוצרים אלו התוודע המלחין בעזרתו של הברון גוטפריד ואן סוויטן (Gottfried van Swieten), שאפשר למוצרט ללמוד ולנתח את ספריית התווים הגדולה שהייתה ברשותו. המפגש של מוצרט עם יצירות הבארוק הביא לכתיבתן של מספר יצירות בהן חיקה את הסגנון הישן, סגנון שמאוחר יותר השתלב ביצירותיו ובשפתו המוזיקלית, כפי שניתן לראות במעברים הפוגאלים בסימפוניה מס' 41, באופרה חליל הקסם וברקוויאם.

בשנת 1783 נסע מוצרט בחברת אשתו לביקור אצל אביו בזלצבורג, במטרה ליישר את ההדורים לאחר נתק שנמשך מיום חתונתו של מוצרט. הביקור לא עלה יפה ואביו של מוצרט התכחש לאשתו הצעירה. על אף כישלון הביקור, הוא ייזכר תמיד כשלב שבו כתב מוצרט את אחת מיצירותיו הליטורגיות הגדולות ביותר: המיסה בדו מינור (שלא נשלמה), אשר עלתה בהשמעת בכורה בזלצבורג לקראת סוף ביקורו שם.

במהלך שנותיו הראשונות בווינה פגש מוצרט במלחין יוזף היידן ועד מהרה קשר איתו קשרי ידידות. שני המלחינים חלקו חיבה משותפת לרביעיות מיתרים, ואף ניגנו יחדיו ברביעייה שכזו בעת ביקוריו של היידן בווינה. שש רביעיות המיתרים של מוצרט מהשנים 1782–1785, אשר הוקדשו להיידן, נחשבות כיום כתשובה מוזיקלית אותה חיבר המלחין בעקבות פרסום סדרת הרביעיות אופ. 33 של היידן בשנת 1781.[2] תוך זמן קצר מתחילת החברות הפך היידן למעריץ נלהב של מוצרט, וכאשר סיים להאזין בפעם הראשונה לשלוש הרביעיות האחרונות שחיבר מוצרט פנה אל אביו במילים: "כאדם ישר ונוכח האל, הריני להודיעך כי בנך הוא המלחין הגדול ביותר הידוע לי, הן בהכרות אישית והן משמועה. הוא ניחן בטעם מעודן ויתר על כן, הבנה עמוקה מאין כמוה בתורת ההלחנה".

בתחילת שנות השמונים של המאה ה-18 הלחין וביצע מוצרט מספר רב של יצירות, אשר סיפקו לו הכנסה נאה. החל בשנת 1785 חלה ירידה משמעותית בתפוקת היצירות של המלחין, עם ירידת קרנו בווינה וההידרדרות במצבו הכלכלי. בבגרותו הושפע מוצרט מרעיונות תנועת ההשכלה, והוא הצטרף לתנועת הבונים החופשיים בשנת 1784. רעיונותיהם של הבונים החופשיים וערכי המוסר שלהם קיבלו ביטוי ברור באופרה האחרונה שכתב - "חליל הקסם", שאותה חיבר כדי לסייע לידיד ותיק שהתיאטרון שברשותו היה שרוי בקשיים. על אף הצלחתה של האופרה, מוצרט עצמו לא ראה ממנה פרוטה.

לקראת סוף שנות השמונים החלו פוקדים את מוצרט קשיים כלכליים אשר לוו בבעיות בריאותיות שונות. על יצירות המופת אותן הלחין בתקופה זו הוא זכה לגמול לא מספק, וחי ברמת חיים שהייתה מעבר להישג ידו באותה עת.

את שנת 1786 העביר מוצרט בדירה שכורה בווינה, שם הלחין את האופרות נישואי פיגארו ודון ג'ובאני (1787). דירה זו משמשת היום כאתר תיירות פתוח לקהל וכמוזיאון לזכרו של המלחין.

דיוקן מפורסם של מוצרט בשנות חייו המאוחרות

מוצרט ופראג

בימי בגרותו רחש מוצרט חיבה מיוחדת לעיר פראג ולתושביה. בשעה שירדה קרנו בווינה, הפופולריות שלו בקרב אנשי הבירה הצ'כית רק הלכה וגברה, כאשר כל בכורה מוזיקלית של אחת מיצירותיו נחוגה ברוב פאר ובכבוד רב. עד היום מפורסם הביטוי שבו השתמש מוצרט לתיאור יחסיו עם תושבי העיר: "הפרגאים שלי מיטיבים להבינני" (Meine Prager verstehen mich). מלבד תהילה זכה מוצרט בפראג לתגמול נאה בעבור יצירתו, הן בתשלום ישיר עבור קונצרטים אותם נתן והן בתמלוגים על שימוש ביצירותיו. מוצרט כינה את שמה של אחת מהסימפוניות שלו על שמה של העיר פראג שאותה כה אהב: סימפוניה מס' 38, המכונה הסימפוניה הפראגית. אחת מהיצירות אשר הכניסו לו את ההכנסה הגבוהה ביותר בתקופה זו הייתה האופרה "דון ג'ובאני", שהצגת הבכורה שלה נערכה בפראג ב-29 באוקטובר 1787.

תקופת החולי ומותו של מוצרט

בכל הנוגע למצבו הבריאותי של מוצרט בערוב ימיו רב הנסתר על הגלוי. התיעוד הרפואי שבידינו דל ביותר ונוסף על כך, התפיסה הרומנטית של תקופת גסיסתו ומותו של המלחין יצרה אין ספור מיתוסים ואגדות אשר לרובן אין כל אחיזה במציאות, אולם הן מקשות על מציאת האמת בערבוביית השמועות שעשו להן כנפיים בשנים שלאחר מותו.

נושא עיקרי השנוי במחלוקת בקרב החוקרים הוא נושא הידרדרות מצבו הבריאותי של המלחין: עיקר הוויכוח ניטש לגבי הזמן שבו הכיר מוצרט בעובדת מותו הקרב והדרך שבה השפיעה הכרה זו על יצירותיו האחרונות. לדידה של התפיסה הרומנטית, ההידרדרות במצבו הבריאותי חלה בהדרגה החל מאמצע שנות השמונים של המאה ה-18, ובעקבות כך החלה משתנה גישתו המוזיקלית, אשר עטתה רבדים עמוקים יותר ויותר ככל שיומו קרב.

לעומת התפיסה הרומנטית ישנה גרסה השגורה בפיהם של חוקרי מוצרט של ימינו, לפיה המלחין היה בערוב ימיו במצב בריאותי ונפשי מרומם, ומותו התקבל בקרב סביבתו הקרובה בזעזוע עמוק מכיוון שאיש לא ציפה שכך יקרה לאדם בריא מן השורה.

סוגיה נוספת אשר אין עליה תשובה היא סיבת מותו של מוצרט. בתיעוד הרפואי של מותו מוזכרת סיבת המוות כ"שפעת צבאית חמורה", תיאור מעורפל שלא מאפשר לאבחן את המחלה ממנה סבל המלחין לפי הרפואה המודרנית של ימינו. במהלך השנים חוברו תאוריות רבות אודות סיבת המוות, בין הבולטות שבהן ניתן למנות את מחלת השערוניות (Trichinosis), הרעלה כתוצאה ממגע ממושך עם כספית וקדחת השיגרון. יש הסוברים שמוצארט הורעל על ידי בעל קנאי של אחת מתלמידותיו (בספרון "מוצרט וקונסטנצה" שיצא כסיכום מחקר קרימינולוגי - היסטורי). כיום מקובלת ההנחה לפיה מת מוצרט מדלקת פרקים חמורה אשר התפתחה לכדי זיהום שהחליש את המערכת החיסונית בגופו.

מוצרט נפטר בווינה, קרוב לשעה אחת אחר חצות בליל 5 בדצמבר 1791 והוא בן 35 במותו. בשעותיו האחרונות עמל על השלמתה של יצירתו האחרונה, ה"רקוויאם", יצירה דתית ליטורגית אשר מהותה תפילת אשכבה למת. מאחר שמותו של מוצרט קטע את העבודה על היצירה, פנתה קונסטנצה אשתו לאחדים ממכריו ותלמידיו במטרה שישלימו את עבודתו האחרונה של בעלה המנוח. היחיד שהסכים לבצע את השלמת היצירה היה תלמידו של מוצרט פרנץ קסאפר זיסמאייר. ישנם מוזיקולוגים המייחסים את שלושת הפרקים האחרונים, "סאנקטוס", "בנדיקטוס" ו"אגנוס דאי", לזיסמאייר שכתב אותם תחת הוראותיו של מוצרט. אולם מחקרים מודרניים (ובעיקר זה של המוזיקולוג היהודי-אמריקני רוברט לוין) טוענים, כי מלאכת השלמת הרקוויאם בוצעה בחופזה ובניגוד לקווים המנחים אותם התווה מוצרט לפני מותו. לוין אף חיבר השלמה משלו ליצירה, המבוססת על ממצאים אותנטיים בכתב ידו של המלחין.

האנדרטה לזכרו של מוצרט בבית הקברות סנט מרקס בווינה

לפי המיתוס הרווח, בעת מותו היה מוצרט חסר כול, דבר שבעטיו הוא הובא לקבורה בקבר קהילתי משותף ולא בהלוויה מכובדת כמתבקש לאדם במעמדו. אולם למעשה, מחקרים מראים כי למרות הירידה שחלה בפופולריות שלו בקרב תושבי וינה, הוא המשיך להיות מועסק בעבודה מתגמלת היטב בחצר הקיסר, ומלבד זאת זכה לתמלוגים רבים תמורת השמעת יצירותיו ברחבי אירופה כולה ובפרט בפראג. יש ראיות כי הוא הרוויח, בשנות חייו האחרונות, כ-10,000 פלורין לשנה - פי 20 ממה שנדרש באותה תקופה לקיום אורח חיים אמיד.[3] מכתביו האחרונים של המלחין, שבהם פנה אל מכריו בבקשה לתמיכה כספית, מעידים על פי החוקרים לא על מצב של חוסר בהכנסה כי אם על אורח חייו הבזבזני של מוצרט, אשר אהב את תענוגות החיים וסירב לרדת ברמת חייו גם כשלא היה יכול לעמוד בתשלומים הנלווים לכך. בנוסף לכך, קונסטנצה אשתו הייתה חולה לעתים קרובות והייתה זקוקה לטיפולים רפואיים יקרים. מכל מקום, מוצרט לא יכול היה לקנות את בריאותו בכסף במצבו, גם אם היה לו הכסף.

בניגוד לדעה הרווחת, מוצרט לא נקבר בקבר אחים המוני אלא בקבר קהילתי משותף, דבר נפוץ ביותר בסוף המאה ה-18 גם בקרב ידוענים במעמד זהה ואף גבוה משלו. על אף שמיקומו המדויק של הקבר בבית הקברות סנט מרקס נשכח עם השנים, כיום מוצבת במקום אנדרטה לזכרו של המלחין, כמו גם אנדרטה נוספת שהוצבה ב"צנטרלפרידהוף", בית הקברות המרכזי בווינה.