זכויות יוצרים

הסמל המציין כי יצירה מסוימת 'מוגנת' (כביכול) בהגנת "זכויות יוצרים"

זכות יוצריםאנגלית: Copyright) היא ההגנה שניתנת ליוצר או לבעלים של יצירה מפני שימוש בלתי מורשה ביצירה שהיא קניין רוחני שלו.

ההגנה הניתנת לזכויות יוצרים באה להגן על דרכי ביטוי, ומטרתה לעודד את העשרת עולם הביטויים. נהוג לסמן יצירה שרוצים להדגיש שיש למישהו זכויות שמורות עליה באמצעות הסימון © (האות C בתוך עיגול, קיצור של המילה copyright) - ולידו הביטוי "כל הזכויות שמורות", אך ברוב מדינות העולם (ובכלל זה בישראל) הדבר איננו הכרחי, והיצירה תהיה מוגנת גם ללא הסימון, אם היא עומדת בתנאים מהותיים אחרים.

היסטוריה של זכויות היוצרים

המצאת הדפוס בשלהי המאה ה־15 הפכה את יצירתם והפצתם של עותקים לעניין כלכלי, והתפתחות הדפוס בהמשך הקלה מאוד על שכפול עותקי יצירות שנעשו על ידי אחרים.

כבר בראשית המאה ה־16 ניתן למצוא איסורים וחרמות שבאו להגן על המדפיסים מפני מתחרים לפרק זמן של כמה שנים. בשנת 1517 פרסם הקיסר מקסימיליאן והאפיפיור לאו העשירי איסור מסוג זה על הדפסת התנ"ך לפרק זמן של 4 שנים.[1]

ב-1518 נתנו רבני ונציה הסכמה לשלושה מספרי רבי אליהו בחור ואסרו את הדפסתם למשך 10 שנים. בנימוקיהם הם כותבים "כי ידענו האיש הזה ואת שיחו כי... חִבר החִבורים הנזכרים בטורח ובעמל ובאבוד זמנו ימים רבים... ובאולי יש שורש פורה ראש ולענה אשר ימלא לבו להדפיס גם הוא החבורים הנזכרים או כולם או אחת מהן בדפוס יותר נאה מזה, ונמצא זה הר' אליה והאחים הנזכרים זריזים ונפסדים...וכל המדפיס אותם, או הוא או שלוחו, יהא בכלל פורץ גדר וישכנו נח"ש. והקונה ממנו בידיעה והכרה אחרי שמעו גזרותינו, יהא באלה ובשמתא, וכל ישראל יהיו ברוכים".[2]

דיון הלכתי חשוב בשאלת זכותו של מדפיס למנוע מאחרים להדפיס מופיע בתשובתו של רבי משה איסרלש (הרמ"א) בשנת 1550, שעניינו הוא הפרשה הידועה בין מהר"ם מפאדובה ושותפו המדפיס הנוצרי אלויזי בראגאדין לבין המדפיס הנוצרי מרק אנטוניו יושטיניאן בעניין הדפסת משנה תורה לרמב"ם, שבו כתב בין היתר "דין הוא עם הגאון, שהוא ימכור ספריו ראשונה" ושיש איסור למדפיס השני למכור וכן לקנות ממנו. במקרים אלו פוסקי ההלכה, קצבו את האיסור לזמן מסוים (בין 10 שנים אצל רבי אליהו בחור, ל-25 שנים בפסק רמ"א) וחיזקו את האיסור בחרם על הקונים.[1]

התייחסות במשפט העברי לזכויות היוצרים בשלב זה אינה מצד נושא הקניין הרוחני, אלא מצד הפסד כספי מטעם של "הסגת גבול". עיקר דין זה של הסגת גבול מתייחס לאיסור על גזלת שטח קרקע באמצעות שינוי סימני הגבול, אך בחז"ל הורחב איסור זה גם לאיסור לקיפוח פרנסתו של אדם בחדירה לתחומי עיסוקו, והחל ממהפכת הדפוס לאיסור על הדפסת ספרים שאדם יצר לפרק זמן קצוב. היו גם דעות מנוגדות, כמו הרב מרדכי בנט אב בין הדין ניקלשבורג, שלא קיבלו את הטעם של "הסגת גבול", וטענו שהאיסור צריך להיות מושתת על טעמים אחרים.

חקיקת זכויות היוצרים הראשונה התקבלה בפרלמנט הבריטי בשנת 1709. החוק נקרא חוק המלכה אן, והוא נחשב לחוק זכות יוצרים המודרני הראשון בעולם. בארצות הברית נכנסו זכויות היוצרים לחוקה ביוזמתו של ג'יימס מדיסון. בחוקת ארצות הברית הוגבלו זכויות היוצרים ליצירות ספרותיות, ולזמן מוגבל. בחוק המלכה אן באנגליה, למשל, הוגבלה זכות היוצרים לארבע עשרה שנים בלבד, עם אפשרות להאריך את התקופה בעוד ארבע עשרה שנים. במשך השנים, הלכה תקופת ההגנה והתארכה עד שכיום היא משתרעת על כל חיי היוצר ועד שבעים שנה לאחר מותו.

בהכרזה לכל באי עולם בדבר זכויות האדם, אומצה על ידי העצרת הכללית של האו"ם ביום 10 בדצמבר 1948, ומתארת את זכויות האדם היסודיות שצריכות לחול בכל מדינות האו"ם, נכלל גם סעיף כז(2) שבו נאמר "כל אדם זכאי להגנת האינטרסים המוסריים והחומריים הכרוכים בכל יצירה מדעית, ספרותית, או אמנותית שהיא פרי רוחו".