חזבאללה

חזבאללה
‮حزب الله‬
Flag of Hezbollah.svg
דגל הארגון ובו הסיסמה הלקוחה מפסוק בקוראן: "רק עדת אללה הם המנצחים". הלוגו מבוסס על דגל משמרות המהפכה האסלאמית. הכותרת התחתונה: "(ארגון) ההתנגדות האסלאמית בלבנון"
 
שנות פעילות1982-היום
אידאולוגיהאסלאמיזם שיעי, אסלאם פונדמנטליסטי, אנטישמיות ואנטי-ציונות
מנהיגיםמוחמד חוסיין פדלאללה
סובחי טופיילי
עבאס מוסאווי
חסן נסראללה (נוכחי)
אזורי פעילותלבנון, סוריה
חברים65,000-80,000 חמושים
בעלי בריתאיראןאיראן איראן
סוריהסוריה סוריה
חות'ים החות'ים
חמאסחמאס חמאס
Flag of the Islamic Jihad Movement in Palestine.svg הג'יהאד האסלאמי הפלסטיני
Logo va.jpg ועדות ההתנגדות העממית
מתנגדיםישראלישראל ישראל
ארצות הבריתארצות הברית ארצות הברית
אוסטרליהאוסטרליה אוסטרליה
האיחוד האירופיהאיחוד האירופי האיחוד האירופי
קנדהקנדה קנדה
הצבא הסורי החופשי הצבא הסורי החופשי
אל-קאעידהאל-קאעידה אל-קאעידה
המדינה האסלאמיתהמדינה האסלאמית המדינה האסלאמית
קרבותמלחמת לבנון הראשונה
הלחימה ברצועת הביטחון
מלחמת לבנון השנייה
מלחמת האזרחים בסוריה
www.almoqawama.org
Flag of Israel.svg
Flag of Lebanon.svg
הסכסוך הישראלי-לבנוני
עימותים עיקריים:
מבצע ליטני | מלחמת לבנון הראשונה (מבצע שלום הגליל)
מבצע דין וחשבון | מבצע ענבי זעם | מלחמת לבנון השנייה
הכוחות בסכסוך:
צה"ל | צבא דרום לבנון | הפלנגות הנוצריות
אש"ף | חזבאללה | סוריה | צבא לבנון
יוניפי"ל (כוח האו"ם בלבנון)
מושגים:
רצועת הביטחון | הגדר הטובה | מובלעת ג'זין | פתחלנד
חוות שבעא | דמוגרפיה של לבנון ו-מארונים
אישים ישראלים בולטים:
יורם המזרחי | בנימין בן אליעזר | אריאל שרון
רפאל איתן | אהוד ברק | אהוד אולמרט
אישים לבנונים נוצרים:
סעד חדאד | אנטואן לאחד | בשיר ג'ומאייל | אמין ג'ומאייל
אלי חובייקה | סמיר ג'עג'ע | אטיין סאקר
אישים לבנונים שיעים:
מוסא א-צדר | עבאס מוסאווי | חסן נסראללה
מוחמד חוסיין פדלאללה | נביה ברי
אישים לבנונים סונים:
פואד סניורה | רפיק אל-חרירי
אישים לבנונים דרוזים:
כמאל ג'ונבלאט | וליד ג'ונבלאט
אישים ערבים:
חאפז אל-אסד | יאסר ערפאת | אחמד ג'יבריל
רקע היסטורי:
מלחמת האזרחים בלבנון (1975-1990) | גדר הצפון
ראו גם: היסטוריה של ישראל והיסטוריה של לבנון

חִזְבְּאַללַּה (בתעתיק מדויק: חזב אללה, בערבית: ‮حزب الله‬ - "אנשי האל" או "מפלגת האל") היא מיליציה שיעית אסלאמיסטית פוליטית בלבנון. המפלגה הפרלמנטרית שהוקמה על ידי חזבאללה נחשבת כנציגה בולטת של בני העדה השיעית בלבנון. פעילותו הצבאית של הארגון באה לידי ביטוי בפעולות גרילה וטרור נגד מטרות ישראליות, פנים-לבנוניות, סוריות, ואף בינלאומיות. אוסטרליה, ארצות הברית, האיחוד האירופי, ישראל, מדינות המפרץ, הליגה הערבית וקנדה מגדירות אותו (או את הזרוע הצבאית שלו) כארגון טרור. אנשי הארגון עצמו וגורמים אסלאמיים אחרים נוהגים לכנותו "אל-מוקַאוַמַה" (בערבית: "ההתנגדות").

חזבאללה הוקם כמיליציה ב-1982 (באופן רשמי ב-1984). קיימות עדויות רבות לכך שאיראן בנתה, מימנה וציידה את חזבאללה, ולכך שפעולות הטרור של הארגון נעשות בשיתוף פעולה מלא עם המשטר האיראני ובהוראתו.[1] בנוסף, איראן עזרה לחזבאללה להקים מנגנון פוליטי שמטרתו להפוך את לבנון למדינה שיעית פונדמנטליסטית. מיום הקמתו רואה הארגון במדינת ישראל אויב ועוסק בפעילות עוינת נגדה. בהודעות רשמיות של הארגון לא מכונה ישראל בשמה אלא "פלסטין הכבושה" או "האויב הציוני". במהלך מלחמת האזרחים בסוריה נטל חזבאללה חלק פעיל לצד המשטר הסורי, ואיבד מאות מלוחמיו.

חזבאללה מחזיק בתפיסת הפעלה ייחודית, ורואה עצמו הן כארגון צבאי והן כארגון גרילה, בו-זמנית.

מזכ"ל הארגון משנת 1992 הוא שייח' חסן נסראללה.

היסטוריה

ייסוד

אספה המונית של תומכי חזבאללה בבירות ב-10 בדצמבר 2006

ב-21 ביוני 1982 פרשה קבוצה דתית שיעית מאמל והקימה בראשות חוסיין מוסאווי את תנועת "אמל האסלאמי". הרקע לפילוג היה סירוב הקבוצה להשתלב בוועדת ההצלה הלאומית שבראשות הנשיא אליאס סרכיס. בספטמבר 1984, במלאת שנתיים לטבח בסברה ושאתילה, הוקם חזבאללה בשמו זה והצליח להעביר אליו צעירים רבים מאמל, הן בשל התלהבותו והן בשל השכר הגבוה יותר שקיבלו לוחמיו.

חזבאללה הוקם בעקבות רצון השלטונות האיראנים אחר כוח שיעי חלופי לתנועת אמ"ל ששינתה את דרכיה ולא שימשה עוד שופר למנהיגות האיראנית. לכן, פנו השלטונות האיראנים לשייח' סייד מוחמד חוסיין פדלאללה אשר היה איש דת מוכר ובעל השפעה בקרב העדה השיעית בלבנון. השלטונות האיראנים שלחו, לצורך הקמת התנועה, 1500 אנשי משמרות המהפכה האיראניים, שעזרו לפדלאללה ולתומכיו להקים את הארגון בעיר בעלבכ.[2] פדלאללה מצדו לא שייך עצמו באופן מופגן לארגון, מפני שפחד מפילוג בעדה ורצה לשמור את קולות תומכיו משני הצדדים - זה של חזבאללה וזה של אמ"ל.[3] אחד מהיוזמים המרכזיים היה שגריר איראן בדמשק, עלי-אכבר מוחתשמי-פור.[4] מקור שמו של הארגון, שתרגומו המילולי הוא "עדת האל" (ובערבית מודרנית גם "מפלגת האל") בקוראן, סורת אלמאידה (פרשת השולחן), פסוק ס"א: "ومن يتول الله ورسوله والذين آمنوا فإن حزب الله هم الغالبون" - "וַאֲשֶר יִתְחַבֵּר אֶל אֱלֹהִים וְאֶל שְׁלִיחוֹ וְאֶל הַמַאֲמִינִים אֵלֶּה הֵם מִפְלַגַּת אֱלֹהִים וְהֵם יִגְבָּרוּ".[5] הסיפא של הפסוק מופיע על סמל הארגון (ראו תמונה בצד שמאל של עמוד זה).

המזכיר הכללי (תוארו של העומד בראש הארגון) הראשון היה סובחי טופיילי, מקורבו של האיתוללה ח'ומייני. בשנת 1991, בשל התנגדות טופיילי להשתתפות בבחירות בלבנון, הוא סולק מהנהגת הארגון[6] והוחלף בעבאס מוסאווי. להקמת הארגון סייעו לוחמי משמרות המהפכה האיראניים בהובלת חוסיין דהקאן, שעברו דרך סוריה לאזור הבקאע. לאחר חיסולו של מוסאווי בלבנון ב-16 בפברואר 1992 על ידי מסוקי חיל האוויר הישראלי[7] מונה לראשות התנועה השייח חסן נסראללה. בתקופתו של נסראללה הקצינה התנועה את עמדותיה הדתיות והלאומניות, בעיקר משום עידודם של חברי "משמרות המהפכה", ונעשתה ארגון טרור לכל דבר, המתכנן פיגועים נגד מרכזי יהדות בתפוצות ונגד תושבי ישראל.

בהשראה איראנית ובהשגחה סורית היה חזבאללה לאחד מאויביה המרים של ישראל, ואף שכלפי חוץ הצהיר הארגון שמטרתו היא סילוק הכובש מאדמת לבנון ברוח הג'יהאד, נאבקים לוחמיו מתוך אמונה כי יוכלו למנוע את קיומה של ישראל, "היישות הציונית" בלשונם.

סקירה היסטורית

ראשיתו של חזבאללה בארגוני טרור שיעיים שפעלו בלבנון תחת שמות רבים, בהם: "הארגון להגנת המשוחררים", "המאבק לחופש", "הג'יהאד האסלאמי" ו"המדוכאים עלי אדמות". ארגונים אלו ביצעו פעולות טרור נגד זרים, שכללו חטיפות ורציחות של עיתונאים ודיפלומטים זרים, פיצוץ השגרירות האמריקנית, הריגת אנשי המארינס האמריקנים, אסון צור השני נגד ישראל, ואף טרור בינלאומי ובו חטיפת מטוסים, בהם חטיפת טיסה 847 של TWA. בין השנים 1988–1991 החל שלב המיסוד וההתבססות בלבנון בעיקר בלחימה וניצחון נגד ארגון אמל השיעי, עד לחתימת "הסכם דמשק השני", שבו הובררה עליונותו של חזבאללה על אמל.

שנות השמונים

לאחר כניסת ישראל ללבנון ביוני 1982, שלחה איראן, דרך סוריה, כמה מאות קציני משמרות המהפכה לאזור הבקאע שבמזרח לבנון, כדי לארגן תנועות מהפכה שמטרתן לבצע ג'יהאד נגד הכוחות הישראליים ולהקים רפובליקה אסלאמית בלבנון.

כוחות אלו שכנעו את סייד מוחמד חוסיין פדלאללה, איש דת שיעי ידוע בלבנון, לעמוד בראש ההתארגנות החדשה. במהלך כל שנות קיומו קיבל הארגון סיוע חומרי, ארגוני ודתי-אידאולוגי מאיראן. הארגון החדש היווה מטרייה לקבוצה המורכבת מקצינים מיליטנטיים פרו־איראניים וחייליהם. במהלך שנות ה-80 עלי-רזה עסגרי היה בראש הקשר בין משמרות המהפכה לבין חזבאללה.

מרבית ההתקפות נגד חיילי צה"ל בלבנון בין השנים 19821984 בוצעו על ידי ארגון בשם "הארגון המהפכני לצדק". בשנת 1985, הודיע חזבאללה ("מפלגת האל") באופן רשמי על קיומו במכתב לעיתונות הלבנונית. הארגון קם במטרה מוצהרת להילחם נגד הנוכחות הישראלית בלבנון.

לאחר נסיגת ישראל בשנת 1985 ממרבית השטח הכבוש בלבנון והקמת רצועת הביטחון בדרום המדינה, הפך חזבאללה לאויב העיקרי של צה"ל וצד"ל בלבנון. הארגון החל להפעיל את נשק הקטיושות נגד יישובי צפון ישראל.

בשנת 1987 הצליחו כוחות חזבאללה בפיקודו של חסן נסראללה להרחיק את כוחות אמל ממספר אזורים בפרברי ביירות, אולם סוריה התערבה וכפתה על הצדדים הפסקת אש. בינואר 1987 היה עימות אלים בין סוריה לחזבאללה בביירות, לאחר שהארגון חטף 14 חיילים סורים ואילו הסורים שפעלו במערב ביירות הרגו 23 אנשי חזבאללה. תוצאת עימות זה הייתה שימת קץ למעשי החטיפות של חזבאללה והפניית חזבאללה לעימות עם ישראל. בשנת 1989 התחדשה הלחימה בין חזבאללה לאמל. באביב 1990 הקים חזבאללה צבא סדיר שבראשו עמד נסראללה.

שנות התשעים

אזורי השליטה העיקריים של החזבאללה בדרום לבנון ובבקאע

שנות התשעים מאופיינות במאבק נגד הציונות ובשחרור לאומי של דרום לבנון מידי הכיבוש הישראלי, כהגדרתו. לאחר התבססות השלטון המרכזי בלבנון בחסות סורית, ולאחר פירוק המיליציות העדתיות מנשקן, ובשל שאיפתו ללגיטימיות בינלאומית, הפסיק חזבאללה את פעילותו בתוך לבנון ומחוץ לה, ותיעל את עצמו להמשך המלחמה בישראל, בעיקר בתחומי לבנון אך גם בפגיעה במוסדות ישראלים ברחבי העולם, בעיקר כפיגועי נקמה.

בשנת 1992 החל חזבאללה בפעילות פוליטית בלבנון, ונציגיו נבחרו לפרלמנט הלבנוני. במהלך שנות התשעים גרם חזבאללה לשני עימותים גדולים למול ישראל:

המבצע הופסק בשל לחץ בינלאומי בשל פגז שגרם לכמאה הרוגים בכפר קאנא, וישראל, לבנון וסוריה הגיעו להסכם שכונה "הבנות ענבי זעם". עיקרו של ההסכם היה אי-פגיעה באזרחים ובתשתית משני צדי הגבול, מה שאיפשר לחזבאללה להמשיך לתקוף את כוחות צה"ל מבלי להפר את ההסכם. המאבק בישראל כוון לנוכחות צה"ל ברצועת הביטחון והתמקד במטעני צד, תקיפות ראווה של מוצבים וניסיונות חיסול של בכירים בצה"ל, במטרה לגרום לישראל לסגת מדרום לבנון.

חזבאללה ניסה גם להחדיר לישראל את המחבל חוסיין מקדאד, ואת סטיבן סמירק הגרמני, לאיסוף מידע וביצוע פיגועים.

מחוץ לישראל

בעזרת שלוחותיו מחוץ ללבנון, בסיוע משמרות המהפכה האיראניים, ביצע חזבאללה פיגועים ביעדים יהודיים אזרחיים מחוץ לישראל כנקמה על פעולותיה של ישראל בדרום לבנון. בין הפעולות הידועות, פיגוע בשגרירות ישראל בבואנוס איירס, בירת ארגנטינה, ב-17 במרץ 1992, לאחר שצה"ל חיסל בדרום לבנון את מזכ"ל חזבאללה דאז עבאס מוסאווי. פיצוץ מרכז הקהילה היהודית בבואנוס איירס בארגנטינה ב-18 ביולי 1994, וניסיון נפל לפוצץ את שגרירות ישראל בממלכה המאוחדת (שמונה ימים לאחר מכן ב-26 ביולי) שאירעו לאחר התקפה ישראלית על מחנה אימונים של חזבאללה, וחטיפתו של מוסטפא דיראני.

לאחר נסיגת צה"ל לגבול הבינלאומי

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – סכסוך ישראל-חזבאללה מהנסיגה מרצועת הביטחון עד מלחמת לבנון השנייה

לאחר נסיגת צה"ל מדרום לבנון בשנת 2000 נטל חזבאללה את השליטה באזור זה. אנשיו התפרסו בשטח, הקימו מוצבים, ופרסו בסיוען של איראן וסוריה, אלפי רקטות בדרום לבנון המאיימות על צפון ישראל. מצב זה יצר מאזן אימה שנמשך עד מחצית 2006, ושיתק את ישראל מלפעול בצורה נחרצת כלפי התגרויותיו של החזבאללה.

אזור הר דב היווה בתקופה זו את זירת הלחימה העיקרית בין חזבאללה לישראל. במורדותיו של ההר מצוי האזור המכונה "חוות שבעא". אזור זה נכבש על ידי ישראל במלחמת ששת הימים ואולם, בעת נסיגת צה"ל לגבול הבינלאומי, טענה ישראל כי אזור זה נכבש מידי סוריה ולכן הוא אינו רלוונטי כלל לנסיגה מרצועת הביטחון, אלא למשא ומתן עתידי עם סוריה. האו"ם קיבל באופן רשמי את עמדתה של ישראל וקבע כי היא השלימה את נסיגתה מלבנון, ואולם חזבאללה לא קיבל עמדה זו, והמשיך לראות בחוות שבעא שטח לבנוני כבוש, שכנגדו רשאי הארגון לפעול.

מוצב חזבאללה שהוקם מטרים ספורים מגדר הגבול, בקרבת היישוב הישראלי דובב. הדגל השחור מונף מכיוון שהתמונה צולמה בימי העשוראא.

במסגרת כללי משחק אלה, ביצעו לוחמי חזבאללה התקפות טילי נ"ט מפעם לפעם, בעיקר באזור חוות שבעא. בין פעולותיהם החמורות בתקופה זו: חטיפתם, ב-7 באוקטובר 2000, של שלושת חיילי צה"ל: עדי אביטן, בני אברהם ועומר סואעד, באזור הר דב; וחטיפת אלחנן טננבוים כשבוע אחר כך. טננבוים, וגופותיהם של שלושת החיילים, שכנראה נהרגו במהלך החטיפה, הוחזרו ב-29 בינואר 2004 לאחר משא ומתן ממושך, בתמורה לשחרור מאות אסירים, רובם פלסטינים, על ידי ישראל. בנובמבר 2005 יצא לפועל מבצע חטיפה שסוכל עקב הצבת מארב של צה"ל.

פעמים רבות פתחו לוחמי החזבאללה בירי נ"מ קני, בתגובה לטיסות סיור של מטוסי חיל האוויר הישראלי בשמי דרום לבנון. לא פעם טענת הפרת הריבונות היוותה כיסוי לשימוש בתותחי הנ"מ לירי ארטילרי שפגע ביישובים בישראל. פעמים אחדות פתחו לוחמי חזבאללה באש לעבר חיילי צה"ל וגרמו להרוגים. כמו כן, הטמינו אנשי חזבאללה זירות מטענים לאורך הגבול עם ישראל ולעתים אף בתוך שטח ישראל, במטרה לערער את הביטחון בגבול ישראל.

עוד לפני האינתיפאדה השנייה החל חזבאללה לסייע לארגוני הטרור הפלסטיניים באמצעות אספקת אמצעי לחימה והחדרת מומחי טרור, מאמץ שהוגבר בשנים האחרונות. חזבאללה פעיל בעיקר בקרב חוליות תנזים וגדודי חללי אל-אקצא ביהודה ושומרון, חוליות שאף גייסו נשים וילדים לביצוע פיגועי התאבדות. חלק מפעולות אלו סוכלו על ידי צה"ל.

שמו של החזבאללה נקשר בעבר גם לביצוע פיגועים בחו"ל. ראש הזרוע הצבאית עימאד מוע'ניה (וכך גם סגנו, טלאל חמיה) נחשד כמתכנן פיגועי חו"ל של הארגון (ביניהם הפיגוע בבואנוס-איירס), והיה (עד לחיסולו ב -12 בפברואר 2008) מצוי ברשימת 26 הטרוריסטים המבוקשים ביותר על ידי ממשלת ארצות הברית, ביחד עם ראשי אל קאעידה. פרס של חמישה מיליון דולר הובטח למי שימסור מידע שיוביל לתפיסתו ולהעמדתו לדין.[דרוש מקור]

מלחמת לבנון השנייה

אחת ההפתעות הגדולות של המלחמה היו הבונקרים המוסווים שנבנו על ידי החזבאללה בשטחים פתוחים וכונו בצה"ל "שמורות טבע".[8] בתמונה: כוחות הנדסה חושפים בונקר של החזבאללה סמוך לגבול.
Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – מלחמת לבנון השנייה

ב-12 ביולי 2006 חטף חזבאללה שני חיילי צה"ל והרג עוד שמונה בהתגלגלות האירועים. צה"ל הגיב בהפצצת מטרות חזבאללה ותשתית בלבנון. חזבאללה החל בהפגזה כבדה ומדורגת של רקטות ארטילריות מסוגים שונים על יישובי הצפון והצליח להגיע עד חיפה, נצרת, טבריה, ואף סביבות עפולה וחדרה.

במהלך 33 ימי לחימה, הארגון שיגר לעבר צפון מדינת ישראל כ-3,970 רקטות,[9] כאשר הוא משתק את צפון ישראל וזורע הרס רב, בעיקר בקריית שמונה, נהריה, מעלות-תרשיחא וביערות הצפון שעלו באש. צה"ל תקף בעיקר את אזור ביירות (במיוחד רובע העוני השיעי הדאחייה), דרום לבנון והבקעא באמצעות אלפי הפצצות ממטוסים, ממסוקים ומסטי"לים, והפגיז את דרום לבנון באמצעות תומ"תים בכמאה וחמישים אלף פגזי ארטילריה. פעילות שגרמה לכמיליון פליטים לבנונים עד סוף המלחמה ולכאלף הרוגים. במסגרת כ-11,000 גיחות, צה"ל פגע קשות בתשתיות לאומיות כמו גשרים, תחנות כוח, מאגרי דלק ונמל התעופה של ביירות, כדי שיהוו מנוף ללחץ על חזבאללה מצד אוכלוסיית לבנון. בשלב מתקדם של הלחימה, צה"ל הכניס כוחות קרקעיים לדרום לבנון, שניהלו קרבות קשים עם לוחמי חזבאללה בכפרים שונים. צה"ל הצליח לפגוע בתשתיות חזבאללה שונות, בהן מפקדות רבות, לפגוע ברקטות לטווח הרחוק, להרוס את קו הביצורים הקרוב לגבול, להרוג כ-700 אנשי חזבאללה, בהם מספר מפקדי שטח, לפצוע כאלף נוספים ולתפוס נשק רב. חזבאללה הרג 121 חיילים ו-44 אזרחים ישראלים, השבית את צפון מדינת ישראל וגרם לכ-300,000 פליטים, פגע בסטי"ל, במסוק תובלה מדגם יסעור ובכ-50 טנקי מרכבה ונגמ"שים.

עד להפסקת האש, שאותה ביקשה לבנון, בתמיכת החזבאללה, הארגון גילה יכולת עמידה ולא נשבר. צה"ל לא הצליח להפסיק את ירי הרקטות, לשחרר את החיילים החטופים, לפרק את חזבאללה מנשקו, לשבור את מערך הפיקוד והשליטה שלו, ואף לא לגרום לו לעלות צפונית לנהר הליטני. עם זאת, מנהיגיו היו במחתרת כל זמן הלחימה, ואחריה צבא לבנון התפרס באזורים שהיו סגורים בפניו עד כה: דרום לבנון,[10] ורובע הדאחייה בביירות[11] בעוד חזבאללה קיבל על עצמו להצניע את נשקו וכוח רב-לאומי חמוש שמונה 15,000 חיילים, נפרס ביחד עם צבא לבנון לכפות אמברגו נשק על חזבאללה. בעוד שדעת הקהל העולמית בהשפעת התקשורת התייצבה ברובה נגד פעולות ישראל, נוצרה לראשונה קואליציה בין מדינות ערב המתונות ובין מדינות מפתח באירופה וארצות הברית, שיצאו נגד חזבאללה ופטרוניו, והתקבלו החלטות בפורומים בינלאומיים שונים לרבות האו"ם שלמעשה מגנות את החזבאללה, כובלות את ידיו ומצמצמות את מרחב פעילותו. בלבנון מצד אחד חלק מהשיעים חיזקו את תמיכתם בארגון, אך גורמים אחרים, כמו הנוצרים והדרוזים בעיקר, הביעו התנגדות גלויה לחזבאללה ולסוריה. ביקורת נגד הארגון נשמעה גם ברשתות תקשורת ערביות, ונראה שחלה החלשות מסוימת במעמדו בלבנון בעקבות העימות, נסיבות שגרמו לנאסראללה להתפתל, להצטדק ולהתחשבן עם גורמים לבנוניים ברשתות הטלוויזיה הערביות. בתום העימות הכריז הארגון על ג'יהאד של בנייה, במטרה לשקם את ההרס ואת מעמדו הציבורי.

בעקבות העימות התברר כי לחזבאללה יש יכולות מבצעיות נרחבות, מוטיבציה ויכולת שרידות גבוהות, כלי נשק מגוונים ומתקדמים ובהם טילים מהמתקדמים בעולם, ומערכת ביצורים איתנים, וכי הוא חורג מעבר להגדרה של ארגון טרור או מיליציה צבאית, ולמעשה הוא מהווה כוח צבאי של ממש, הזוכה לתמיכה מאסיבית מאיראן וסוריה. ממחקר שנערך ב-2008 בעבור צבא ארצות הברית, עולה כי חזבאללה לחם בצורה יעילה יותר מכל צבאות ערב שאיתם התמודדה ישראל עד כה.[12]

עם זאת, לאחר המלחמה נרתע הארגון מתקיפה של ישראל בגבולה הצפוני, כפי שנהג לעשות בשש השנים שלאחר הנסיגה מלבנון, וגם לאחר ההתנקשות בעימאד מוע'ניה, העדיף להפנות את מרצו כלפי פנים בלבנון עצמה.

המהומות ב-2008 והסכם קטר

לאחר כשנה של עימותים בין חזבאללה לכוחות התומכים בממשל, ב-27 בינואר 2008 פרצו מהומות בשכונת הדאחיה. צבא לבנון שנערך מראש פתח באש והרג שבעה אנשים בהם חמושי חזבאללה ואמל. באירוע נפצעו 29 איש.[13] ראש הממשלה הכריז על יום אבל לאומי. ב-7 במאי 2008 פתח חזבאללה במהומות דמים, בהם נהרגו לפחות 81 איש ונפצעו 250. העילה הייתה איסור הממשלה על רשת תקשורת פרטית שפרס חזבאללה ברחבי המדינה בתמיכה איראנית, שמקושרת לסוריה ואיראן, ופיטורי הגנרל ופיק שקייר, איש חזבאללה, שתחת חסותו הוברחו חומרי לחימה לחזבאללה, מתפקיד אחראי האבטחה בנמל התעופה של ביירות.[14] במהומות אלו, שהתחילו כהפגנות תמימות והשבתה של נמל התעופה, פעלו כוחות חזבאללה, חמושים בטילים, במקלעים ובנק"ל, בביירות ובערים נוספות כמו טריפולי,[15] והשתלטו על חלקים נרחבים מהם. הכוחות הטילו סגר על נמל התעופה והנמל הימי, שרפו אולפנים של מערכות תקשורת המזוהים עם הממשלה כמו מערכת העיתון אל-מוסתקבל, וצרו על מבני ציבור ובהם מבנה הממשלה ובתים של אישים אנטי סוריים. בניגוד למהומות שהיו בתחילת השנה, הפעם צבא לבנון נצר את נשקו ועמד מנגד, ולא פעל נגד חזבאללה.

פואד סניורה, שהתבצר במעונו תחת משמר של כוחות צבא, התבטא בחריפות נגד חזבאללה.[16] אישים המזוהים עם החזית הפרו-מערבית דיברו על הפיכה צבאית, ועל הפרת הבטחה של חזבאללה שלא להפנות את נשקו כלפי פנים.[17] חזבאללה הצליח, באמצעות נשקו, לפרק את הפלגים היריבים (כדוגמת הדרוזים) מנשקם, ומנהיג הדרוזים, ואליד ג'ונבלאט, שיצא בעבר בהצהרות לוחמניות כלפי חזבאללה וסוריה, לאחר תקיפות שנעשו כלפי הר הדרוזים בהן נהרגו מאות מאנשי החזבאללה שני הצדדים הגיעו להודנה (מרבית הדרוזים לא היו חמושים).[18] ב-14 במאי נכנעה הממשלה לתכתיבי החזבאללה, וביטלה את החלטותיה על הוצאת רשת התקשורת הפרטית מחוץ לחוק ועל פיטורי אחראי האבטחה בנמל התעופה של ביירות.[19][20] ב-21 במאי 2008 נחתם הסכם בקטר בין הממשלה לחזבאללה, שבו בין היתר סוכם כי שליש מהשרים בממשלת אחדות לאומית יהיו אנשי חזבאללה, דבר שיכול להקנות להם זכות וטו. שיטת הבחירות שונתה, והיא תבטיח ייצוג רב יותר לשיעים. הסכם זה סיים את המתיחות הגדולה של השנה וחצי שלפניו, וחיזק את מעמד הארגון בגוף השלטוני ובלבנון.[21] לצד ההישג של חזבאללה נוצרה כלפיו התנגדות רבה בעולם הסוני. פובליציסטים ערבים שמשקפים דעות שלטוניות כינו את חזבאללה "מפלגת שנאת אחים" (פתנה), "האויב האמיתי", ו"מפלגה בריונית שלקחה את לבנון בשבי", ופקפקו לראשונה ב"התנגדות" לישראל (מוקַאוַּמַה) שנחשבה למושג מקודש שלא נוגעים בו.[22]

הבחירות ב-2009

בבחירות לפרלמנט הלבנוני שהתקיימו בתחילת יוני 2009 גוש תומכי חזבאללה זכו ב-57 מושבים לעומת מחנה ה-14 במרץ - הגוש האנטי סורי שזכו ב-71 מושבים.[23] אנשי החזבאללה המופתעים קיבלו את הפסדם בשקט, אך איימו לבל יעז השלטון לפרק אותם מנשקם.

התעצמות צבאית

ארגון חזבאללה המשיך להתעצם בשנים שלאחר מלחמת לבנון השנייה. והכפיל ושילש את כמות הרקטות והטילים. ב-2010 הוערך בישראל כי כמות הרקטות והטילים מגיעה לכ-45 אלף.[24] באפריל 2010 הכריז שר הביטחון אהוד ברק בארצות הברית כי סוריה העבירה טילי סקאד לחזבאללה, ובכך הפרה את האיזון באזור.[25] הפרה זו גרמה למתיחות בין ישראל לשכנותיה הצפוניות. רוברט גייטס, שר ההגנה האמריקני, גיבה את עמדת ישראל ואמר כי לחזבאללה יש יותר טילים מלרוב ממשלות העולם.[26]

התחזקות פוליטית

בחלוף חמש שנים מתום מלחמת לבנון השנייה, התחזק חזבאללה גם מבחינה פוליטית. הוא הצליח להפיל את ממשלתו של סעד חרירי, והיווה חלק בלתי נפרד מממשלת נג'יב מיקאתי אשר נשלטת על ידי "מחנה ה-8 במרץ" של החזבאללה, המונה 18 מתוך 30 השרים בממשלה זו. ד"ר עמרי ניר, מהאוניברסיטה העברית בירושלים, הנחשב למומחה בנושא לבנון, קובע כי "חזבאללה הוא הממשלה ולכן במצב מלחמה, לישראל יהיה הרבה יותר קל ליצור אפקט הרתעתי בהרס של תחנות כוח, כבישים, שדות תעופה אזרחיים וכולי".

חזבאללה הצליח גם לחדור עמוק יותר לצבא לבנון וליתר כוחות הביטחון במדינה. הוא הצליח לחדור גם למערכות השלטון השונות ולהפוך לגוף ממסדי. הוא מתקרב להשתלטות מלאה על לבנון ולמימוש החזון של שליטת השיעים בממסד. כתוצאה מכך, המדיניות הלבנונית הרשמית הפכה לזהה כמעט למדיניות של חזבאללה. עם זאת, בשנים האחרונות נתקל חזבאללה גם בתושבים בדרום לבנון שמסרבים לאפשר לאנשיו להחדיר ולהסתיר נשק ותחמושת בכפריהם. פרופ' קייס פירו, מהחוג להיסטוריה של המזרח התיכון באוניברסיטת חיפה, מציין כי בניגוד לעבר, כיום אנשי המחנה של חרירי "לא מוכנים לקבל את התעצמותו הצבאית של חזבאללה, שכן הם יודעים שהוא יפנה לעברם את הנשק, כפי שאירע ב-2008".[27]

ניסיונות נקמה

בעקבות ההתנקשות בעימאד מוע'ניה בפברואר 2008, ראשי הארגון הצהירו כי ינקמו בישראל שנחשדה על ידם בכך. פורסם כי מספר פיגועים בשליחות החזבאללה סוכלו. בשנת 2008 נעצרו שני שליחי חזבאללה על ניסיון לפגוע בשגרירות ישראל בבאקו.[28] באפריל 2009 נחשף במצרים תא טרור של החזבאללה שמנה 49 בני אדם. על פי המצרים, ביקשו אנשי התא לבצע פיגועים בסיני, ובאזור תעלת סואץ.[29] בדצמבר 2009 כוחות הביטחון הטורקיים חשפו תא טרור של החזבאללה שביקש לפגוע בישראליים.[30] ובתחילת ינואר 2012 נעצר בתאילנד פעיל חזבאללה בחשד לביצוע פיגוע. ב-24 בינואר 2012 סוכל פיגוע נוסף באזרבייג'ן בשליחי חב"ד. כוחות הביטחון של אזרבייג'ן עצרו 3 מחבלים שאומנו, מומנו וצוידו על ידי איראן[31] על פי הרשויות הבולגריות, עקבות מבצעי הפיגוע באוטובוס בנמל התעופה בורגס, שבו קיפחו את חייהם שישה אנשים, הובילו לחזבאללה.[32] על פי ישראל, מדובר בשיתוף פעולה בין איראן לחזבאללה.

תמיכה בבשאר אסד בהתקוממות בסוריה

איראן היא תומכת עיקרית בחזבאללה במובנים שונים וסוריה היא העורף הלוגיסטי העיקרי של חזבאללה ובעלת ברית חשובה של איראן (בין היתר, בשל גישה לים התיכון[33]), ועל כן לחזבאללה יש אינטרס לשמר את המשטר הקיים בסוריה ומסיבה זו החל להתערב במלחמת האזרחים בסוריה (אנ').

בזמן מלחמת האזרחים בסוריה נשלחו אלפי לוחמי חזבאללה לסייע לנשיא סוריה, בשאר אסד.[34] חזבאללה שמר על קשר הדוק עם המשטר הסורי, ייעץ לבכיריו, החזיק בבסיסים ובמחסני נשק בשטח סוריה, ואף השתתף בפועל בלחימה לצד חייליו של אסד.[35] במחצית הראשונה של שנת 2013 התנהלו מספר קרבות בחומס ובקוסייר בהם השתתפו לוחמי חזבאללה בגלוי, ואף ספגו אבדות כבדות (כמאתיים הרוגים), בהם מספר בכירים מהארגון, ובראשם: עלי שביב, ראש אגף המבצעים בארגון (מחליפו של עימאד מוע'ניה).[36][37] המורדים תקפו בתגובה את רובע הדאחיה בביירות בשתי רקטות.[38] ואף איימו על חזבאללה שאם לא ייסוג מסוריה, הם יתקפו אותו בלבנון.[39] ביוני 2013 היו מספר עימותים בין תומכי סוריה לתומכי חזבאללה בלבנון. העימות הגדול שבהם התרחש בצידון. מיליציה סונית בהנהגתו של השייח אחמד אל אסיר תקפה את חיילי צבא לבנון ובעימות שהתפתח נהרגו עשרות אנשים משני הצדדים.[40] המורדים גם תקפו את חזבאללה ומפעיליו בשרשרת של פיגועי תופת. בין יולי 2013 לינואר 2014 התרחשו חמישה פיגועי טרור שגבו קורבנות בנפש, ארבעה באזור הדאחיה ואחד נגד שגרירות איראן בביירות, שבו נהרגו 25 בני אדם, בהם נספח התרבות של שגרירות איראן.[41] כמו כן, נורה למוות בכיר חזבאללה, חסן אל־לקיס. בעקבות ההתרחשויות הללו הוציא חזבאללה את בכיריו מאזור הדאחיה.

בספטמבר 2013, כשארצות הברית התכוננה לתקוף את משטרו של בשאר אסד ואת חזבאללה שסייע לו, עקב השימוש בנשק כימי (ובסוף לא תקפה), יוסוף אל-קרדאווי, בכיר פוסקי האסלאם הסוני, תמך בהם ואמר: "סוף סוף אנו יכולים בכל אופן להודות לאמריקה, ואנו מצפים ממנה ליותר, אנו מצפים שהיא תתייצב בעוז. חזבאללה היא מפלגת השטן! מפלגת הרוע! מפלגת העריצים!".

במהלך מלחמת האזרחים בסוריה בוצעו מספר תקיפות אוויריות שיוחסו לישראל נגד משלוחי נשק מסוריה שיועדו לחזבאללה ונגד בכירים בארגון ששהו בסוריה, בהן תקיפת שיירת הנשק הסורית במחוז ריף דמשק בינואר 2013, תקיפות משלוחי הנשק האיראניים לחזבאללה בדמשק במאי אותה שנה, תקיפת שיירת הנשק הסורית לחזבאללה בבעלבכ בפברואר 2014, ותקיפה אווירית בגבול ישראל-סוריה בינואר 2015 שבה נהרגו הגנרל האיראני עלי אללה דאדי וג'יהאד מוע'ניה, בנו של עימאד מוע'ניה. בתגובה לתקיפה האחרונה ירה חזבאללה טילי נ"ט על שיירת כלי רכב של צה"ל סמוך לכפר ע'ג'ר. מהירי נהרגו שני חיילים מחטיבת גבעתי ו-7 נפצעו.[42] בנאום שנשא מזכ"ל חזבאללה, חסן נסראללה, הוא התייחס בהרחבה לתקיפה הישראלית ולתגובת חזבאללה.[43]

במהלך הלחימה בסוריה איבד שם חזבאללה מאות מלוחמיו (לפי ההערכות: כ-1,600-1,700 הרוגים וכ-6,000-7,000 פצועים).[44][45]

ב-13 במאי 2016 מוסטפא באדר א-דין, מפקד הזרוע הצבאית של חזבאללה אשר לפי משרד האוצר האמריקאי היה אחראי על פעילות חזבאללה בסוריה, נהרג בפיצוץ במתקן של חזבאללה באזור דמשק.[46]