יהדות נאולוגית

חזית בית הכנסת הנאולוגי הגדול בבודפשט, הרביעי בגודלו בעולם.

נאולוגיםהונגרית:‏ neológ irányzat, "הפלג הנאולוגי") הוא הכינוי השגור לחברי אחד משני ארגוני הקהילות הגדולים ביהדות הונגריה. ציבור זה התאפיין בעיקר בשאיפה להשתלבות וטמיעה מיטבית בחברה ההונגרית הכללית, והכיל את האגף המודרניסטי והליברלי של יהודי הארץ, לרוב בני מעמד הביניים עירוניים. הרַבָּנוּת הנאולוגית, שמעמדה בקרב הציבור היה חלש יחסית, הושפעה מהאסכולה הפוזיטיבית-היסטורית, שגם היהדות הקונסרבטיבית רואה עצמה כממשיכת דרכה. המחלוקת בינם לאורתודוקסים האדוקים והשמרנים יותר התמסדה ב-1871, ושני הציבורים פנו להקים גופים ארציים נפרדים. הנאולוגים נותרו כסיעה עצמאית גם בשטחים שהועברו לאוסטריה, יוגוסלביה, צ'כוסלובקיה ורומניה ב-1920, ועודם המגזר הגדול ביותר בין יהודי הונגריה עצמה.

התפתחות

כבכל מרכז אירופה, התפוררה החברה היהודית הישנה בממלכת הונגריה תחת לחץ השינויים שהתחוללו מסוף המאה ה-18. כתב הסובלנות של הקיסר יוזף השני הגביל את האוטונומיה המשפטית של הקהילות, כפה מערכת חינוך ציבורית ואפשר התערות הדרגתית בחיי הכלכלה. תהליכי העיור והפיתוח שעברו על הונגריה בעשורים הבאים לא פסחו על אוכלוסייתה היהודית, ורבים פנו להשתלבות בחברה הכללית תוך זניחת אורח החיים המסורתי ושמירת המצוות.[1] נוצר ניכור בין השמרנים לליברלים, שיוביל שני דורות מאוחר יותר לפילוג רשמי.[2] כמו כן, עוד בשנות ה-30 קראו בחוגים הלאומיים ליהודים לערוך רפורמה מקיפה בנושאים כמו דיני הכשרות שתאפשר להם להתמזג בחברה כתנאי לאמנציפציה. מתַּקנים מכל הגוונים דחו דרישה זאת בתוקף וטענו כי השינויים צריכים להיערך מהיותם ראויים כשלעצמם.[3]

קריאות ראשונות לעריכת שינויים בדת כדי להתאימה לעולם המודרני נשמעו בהונגריה בעיקר מצד הרב אהרן חורין מאראד, אף כי השפעתו הייתה קטנה בארצו. לבסוף היה נוסח וינה למאפיין העיקרי שקבע את מסלולה של הנאולוגיה מבחינת סדרי בית-הכנסת.[4] הכינוי "נאולוגים" התקבע בשיח האורתודוקסי רק בשנות ה-60, בהשאלה מרש"ר הירש.[5] מניין בסגנון זה קם ב-1827 בבירה פשט, שקהילתה היהודית הגדולה והנטמעת הייתה עתידה להפוך למרכזו של ציבור זה. הנוסח עוצב על ידי יצחק מנהיימר ונועד לקלוע לטעמו של הדור הצעיר והמודרני תוך התרחקות מסוגיות עקרוניות. מנהיימר התמקד בשינויים כמו נשיאת הדרשה בשפת המדינה, הצבת הבימה באופן הדומה לכנסייה - בקדמת המבנה ולא במרכזו, עריכת חופה בפנים ותפילה מאופקת יותר.

מי שנחשב לרב הנאולוגי הראשון הוא ליב שוואב, שהגיע לכהן בפשט ב-1836. כתלמידו של הרב חיים דייטשמן, היה שוואב נציג בולט של תנועת ההשכלה במוראביה: הוא היה הראשון בחבל להנהיג דרשה בגרמנית במקום ביידיש ועודד לימודי חול, דבר שקומם עליו את ההנהגה השמרנית. כשהתקבל בפשט קבע כי לא יסכים לסידור שהתקיים בווינה, בה ניצב רב מסורתי שהיה אמון על ענייני הלכה בצלו של מנהיימר הדרשן, אלא ייטול על עצמו את שני התפקידים גם יחד: הוא נשא דרשות בגרמנית צחה ב'חסד נעורים' לצד מסירת הפלפול הדו-שנתי ביידיש בבית-הכנסת הישן, פיקח על הכשרות והטהרה וגם על בית-הספר. את דוגמתו חיקו ממשיכיו ביתר הארץ. שניים מתלמידיו במוראביה, הרבנים לאופולד לעף וצבי הירש פאסל, התקבלו אף הם בקהילות מודרניות יחסית, סגד ונג'קניז'ה. באמצע המאה היו בממלכה עשר עדות שאימצו את מנהג וינה, בערים הגדולות.

אף כי בהונגריה היו רבנים אינטלקטואלים שעסקו בחכמת ישראל ובניתוח ביקורתי של הדת, ולעף בראשם, משקלם היה נמוך; הציבור הנאולוגי הובל על ידי פרנסים שלא התעניינו בכך.[6] מיכאל מאיר כתב כי אפילו בשנות ה-60, "הנושאים הבוערים של ה'רפורמה' (הגרשיים במקור) בהונגריה" נגעו לעניינים אסתטיים כמו מיקום הבימה והחופה, "שהפסיקו מזמן לעורר דיון בגרמניה ואומצו שם על ידי האורתודוקסים המודרניים."[7] השפעת חלוצי היהדות הרפורמית בגרמניה, בראשות אברהם גייגר, הייתה מועטה ביותר. אפילו לעף ראה בזכריה פרנקל ובשלמה יהודה רפפורט את מוריו, ויצא נגד האסיפות שהוביל גייגר בשנות ה-40. בוגרי בית המדרש לרבנים בברסלאו, מוקד האסכולה הפוזיטיבית-היסטורית בראשותו של פרנקל, היו מבוקשים מאוד בקרב הקהילות ההונגריות הליברליות יותר. עיקר מאמציהם של הנאולוגים בתחום הדתי כוונו לכונן מוסד ברוח דומה בארצם.[6] הרב הנאולוגי חנוך יהודה קאהוט היה לימים אחד ממייסדי בית המדרש לרבנים באמריקה, ממנו צמחה היהדות הקונסרבטיבית המזהה את עצמה אף היא עם הקו של ברסלאו; שיעור ניכר מהחברים בדור הראשון של 'בתי הכנסת המאוחדים', אגף הקהילות של בית המדרש שם, כיהנו אף הם קודם בעדות נאולוגיות בהונגריה.[8]

בימי מהפכת 1848 פעלו במספר ערים בממלכה רפורמים קיצוניים בראשות יצחק איינהורן (אדא הורן), שהושפע משמואל הולדהיים. הרב מסגד וחותנו-פטרונו, ליב שוואב אב"ד פשט, רדפו אותם.[9] ב-1850, לאחר דיכוי המרד ההונגרי, ביקש הממשל האוסטרי מהציבור היהודי לגבש הצעה להקמת ארגון מייצג. בספטמבר 1851 התכנסה ועדה שמנתה את לעף, שוואב ומקורבים אליהם וערכה חוקה לציבור היהודי, שלא התקבלה לבסוף. הנציגים התנגדו לשינויים בתחומים כמו כשרות, דיני אישות ושבת ותבעו את סגירת האגודה של איינהורן; השלטונות נעתרו להם. במקביל תמכו בהחלת השינויים האסתטיים בכלל הארץ ושאפו להקים סמינר מודרני כמוסד היחיד שבו ניתן יהיה להסמיך רבנים. היוזמה האחרונה נתפשה על ידי השמרנים כאיום חמור. מאפיין נוסף, כתב יעקב כ"ץ, היה "הוויתור על ניסיון לכפות את קיומן של המצוות – אם בכפייה פיזית באמצעות השלטונות, אם בכפייה חברתית." באותה שעה ביקש הרב מאיר איזנשטטר, נציג האורתודוקסים, כי הממשלה תחזיר לרבנים חלק מהסמכויות שהיו להם בעבר לטפל ב"גורמים כפרניים."[10]

בנוסף ליריבותם עם יורשי החת"ם סופר בפרשבורג, התנגדו לעף ומחנהו גם לעזריאל הילדסהיימר הנאו-אורתודוקסי, שמונה לרבה של אייזנשטט ב-1851. בעוד שסברו כי הראשונים לא הציעו דבר לציבור העירוני והמשכיל, הילדסהיימר היה מקרה אחר. הם האשימו אותו כי אימוצו את המודרנה שטחי בלבד וכי המוסד שהקים באייזנשטט, בו שולבו לימודי חול, הוא למעשה "ישיבה פולנית בתחפושת." ב-1858 פרסם הרב מסגד ביקורת צינית על איכות ההוראה שם ותיאר אותו כנחות מברסלאו.

המתח בין הפוזיטיבים-היסטוריים לנאו-אורתודוקסים בגרמניה התפוצץ עם פרסום "דרכי המשנה" של זכריה פרנקל, בו הביע את דעתו כי בהלכה למשה מסיני הכוונה היא למנהגים עתיקים שהתקבלו ככאלה. רש"ר הירש הוקיע את פרנקל ככופר בתורה מן השמים. הילדסהיימר, לעף ותומכיהם נטלו חלק בפולמוס שהתעורר.[11] ספיחי העימות הגיעו לשיאם בהונגריה ב-1863, כשהיינריך גרץ, איש אסכולת ברסלאו, פרסם מאמר בו פירש את ישעיהו נ"ג כהתייחסות לעם ישראל הנגאל ככלל, ולאו דווקא למשיח מסוים. הכנסייה הקתולית תבעה אותו בבית משפט בווינה באשמת כפירה. הילדסהיימר, שהביע תדיר חשש מכך שדעת הקהל לא רואה הבדל בין שתי הקבוצות בכל הקשור לשמירת מצוות, ניצל את ההזדמנות להפגין שוב כי ישנם הבדלים דוגמטיים מכריעים ביניהן וארגן עצומה נגד ההיסטוריון שגינה אותו ככופר באמונה במשיח ובאמיתות המקורות (הוא תקף גם את רבה האורתודוקסי של וינה, אלעזר הלוי איש הורוויץ, כשזה סירב להצטרף למסע נגד גרץ והעיד לטובתו). בני חוגו של לעף, שלגלגו מזה שנים על נסיונותיו של הילדסהיימר לבסס לעצמו מוניטין אקדמיים בתחום חכמת ישראל, עטו אף הם על הפרשה והציגו אותו כ"פונדמנטליסט" המתנגד למחקר מדעי בכתבי הקודש.[11] מתוך כ-350 רבנים שכיהנו אז בהונגריה, בערך 70 ניצבו מחוץ למחנה האורתודוקסי.[12] אז כמקודם, משקלם של הרבנים היה שולי יחסית והפרנסים הוסיפו לקבוע את הטון. הסכסוכים בתוך הקהילות בין שמרנים לדוגלים בהתערות והעימותים האינטלקטואליים בין הרבנים הביאו את יהודי הונגריה למצב של מלחמת תרבות במהלך שנות ה-60.[12][11]

Other Languages