יוליוס קיסר

גאיוס יוליוס קיסר
Gaius Iulius Caesar
Caesar-Altes-Museum-Berlin.jpg
יוליוס קיסר, פסל ברונזה במוזיאון החדש ברלין
שם מלאגאיוס יוליוס קיסר
מדינההרפובליקה הרומית
תאריך לידה13 ביולי 100 לפנה"ס
מקום לידהרומא
תאריך פטירה15 במרץ 44 לפנה"ס (בגיל 55)
מקום פטירהרומא
מקום קבורהרומא
עיסוקפוליטיקאי, סופר, אוגור, נואם, כותב זכרונות, קצין, שליט, היסטוריון, איש צבא עריכת הנתון בוויקינתונים
בת-זוג
שושלת היוליו-קלאודיים
תוארדיקטטור, קנסור לכל חייו, "אבי המולדת"
אבגאיוס יוליס קיסר
אםאורליה קוטה
צאצאים
דיקטטור, קנסור לכל חייו, "אבי המולדת"
הבאאוגוסטוס
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית

גאיוס יוליוס קיסרלטינית: Gaius Iulius Caesar‏;[1]13 ביולי 100 לפנה"ס15 במרץ 44 לפנה"ס) היה מנהיג צבאי ופוליטי ברפובליקה הרומית. הרחיב את גבולות הרפובליקה ואת תחום השפעתה של התרבות הרומית אל תוך גאליה. יזם מלחמת אזרחים וניצח בה – ניצחון שהותיר אותו כאדונו הבלתי מעורער של העולם הרומי – והחל ברפורמה מקיפה של הממשל והחברה ברומא. הוא הוכרז כדיקטטור לכל ימי חייו, וריכז את הכוח הפוליטי בידיו.

רציחתו הדרמטית באידו של מרץ (15 במרץ) זירזה מלחמת אזרחים נוספת, שציינה את קיצה של הרפובליקה הרומית ואת ראשיתה של הקיסרות הרומית. בסוף מלחמת האזרחים עלה לכס הקיסר בנו המאומץ אוגוסטוס קיסר כשליט יחיד של האימפריה הרומית.

ביוגרפיה

העתק דיוקנו של יוליוס קיסר בצעירותו – מוזיאון ארץ ישראל

ילדות, נעורים וקריירה מוקדמת

יוליוס קיסר נולד ברומא למשפחה פטריקית ידועה מ בית אב (Gens) היוליים אשר ייחסה את מוצאה לנסיך הטרויאני איניאס, שעל פי המיתולוגיה הרומית היה בנה של האלה ונוס. תאריך הלידה המדויק שלו שנוי מעט במחלוקת כי החלקים הראשונים בביוגרפיות של פלוטארכוס וסווטוניוס אודותיו אבדו. נטען כי נולד בשנת 102[2] או 101 לפנה"ס, אך טענה זו מיושנת, ובמחקרים מודרניים מקובל לציין במחקר את שנת 100 כשנת לידתו.[3] הוא נשא את שם אביו, גאיוס יוליוס קיסר, שהגיע למשרת פרוקונסול. אמו, אורליה, הייתה בת למשפחה פלבאית אצילה, משפחת קוטה, וסבו, לוקיוס אורליוס קוטה, הגיע לדרגת קונסול.

בתחילת חייו גר יוליוס קיסר במחוז סובורה בעיר רומא. לאחר שקיבל את משרת הכהונה, הוא עבר לגור בוויה סקרה (הדרך הקדושה).[4]

משפחתו של קיסר לא הייתה עשירה על פי הסטנדרטים של האצולה הרומית, אם כי אביו הצליח לבסס את מעמדה הכלכלי של המשפחה. דודתו מצד אביו, יוליה, נישאה לגאיוס מריוס, איש צבא ורפורמיסט מוכשר, מנהיג הסיעה הפופולרית, שהיה יריבו המר של לוקיוס קורנליוס סולה מנהיג סיעת האופטימאטים השמרנית. לקראת סוף חייו של מריוס, בשנת 86 לפנה"ס, הגיעו ענייני הפוליטיקה הפנימית ברומא למשבר. הסכסוך בין סיעתו של מריוס וסיעתו של סולה הוביל למלחמת אזרחים, שבה הפך סולה לדיקטטור. קיסר היה קשור לסיעתו של מריוס: לא רק שהיה אחיינה של אשתו של מריוס, אלא אף היה נשוי לקורנליה, בתו של לוקיוס קורנליוס קינה, שהיה תומכו הגדול ביותר של מריוס ואויבו המושבע של סולה. מטעמו של קינה מונה קיסר לכהונתו הציבורית הראשונה בהיותו בן 16 – כהונת פלמן יופיטר (Flamen Dialis).

כך, כאשר הסתבר כי סולה הוא המנצח במלחמת האזרחים והחל במסע טיהורים, היה קיסר בן ה-21 במצב עדין. סולה הורה לו להתגרש מקורנליה, אך קיסר סירב, התפטר מכהונתו, ועזב את רומא למקום מחבוא. כתוצאה מהתערבותם של קרובי משפחה עשירים, העניק סולה חנינה לקיסר. מסופר כי סולה התנבא במעמד זה, כי "בקיסר חבוי יותר ממריוס אחד". על אף החנינה החליט קיסר שלא לשוב לרומא, והחל בשירות צבאי באסיה הקטנה (היא טורקיה) ובקיליקיה (פרובינקיה שנמצאת בין טורקיה וסוריה של ימינו) בזמן מלחמת מיתרידטס השנייה. הוא הצטיין בשירותו הצבאי וזכה לעיטור הכתר האזרחי היוקרתי על גבורתו. בשנת 81 לפנה"ס נשלח לביתיניה (בצפון מערב טורקיה) על מנת לארגן שם את הצי. הצלחתו הובילה לגל של שמועות בדבר רומן הומוסקסואלי עם מלך ביתיניה, ניקומדס הרביעי. על פי ההיסטוריון סויטוניוס רומן זה היה לכתם מתמיד על שמו והביא לכינויים כגון "פילגש המלך" או "המסעד הפנימי של ערש המלך". עם זאת, במשך כל ימיו גילה תאווה למין הנשי והיה ראוי לכינוי שכינהו קוריו האב בסנאט "בעלן של כל הנשים ואשת כל הגברים", אולם פרשיות האהבים הרבות שלו לא פגעו בפופולריות של קיסר בקרב העם, ואף נחשבו בעיני העם כחלק מחינו.

קיסר שב לרומא עם מותו של סולה, בשנת 78 לפנה"ס. הוא החל בקריירה בבתי משפט, והיה ידוע בסגנונו הרטורי המשובח ויציאתו כנגד בעלי משרות מושחתים. במטרה להגיע לשלמות בשטח הרטוריקה, יצא קיסר לאי רודוס בשנת 75 לפנה"ס, על מנת להשתלם ברטוריקה ובפילוסופיה אצל הנואם המפורסם אפולוניוס מולו.

בדרכו נחטף קיסר על ידי פיראטים בים התיכון. כשאלה דרשו כופר של 20 כיכרות כסף, הורה להם קיסר לדרוש כופר של חמישים כיכרות. הם החזיקו בו במשך 38 ימים עד שהכופר נתקבל, ובמשך זמן זה כתב נאומים והתאמן בנאום אל מול שוביו. אם אלה לא אהבו את סגנונו, היה מאיים עליהם בבדיחות הדעת בצליבה. קיסר שוחרר לאחר ששולם הכופר, יצא בעזרת הצי הרומי בעקבות שוביו, ומשאלה נתפסו, עמד בדיבורו והענישם בצליבה. עם זאת, מאחר שבשביו הם התנהגו אליו כיאות, הורה לחתוך את גרונותיהם ולהורגם בטרם יתחיל עינוי תהליך הצליבה.

בשנת 69 לפנה"ס התאלמן קיסר מאשתו קורנליה שכרעה ללדת בטרם עת. באותה שנה מתה גם דודתו יוליה, אליה היה קרוב מאוד. במהלך הלוויות נשא קיסר הספדים מעל במת הנואמים הציבורית, הרוסטרה. הלווייתה של יוליה, אלמנתו של מריוס, הייתה בעלת הקשר פוליטי, וקיסר התעקש כי בלוויה יוצג צלמו של מריוס. הייתה זו התקפה ישירה ואמיצה על הפרוסקריפציות שערך סולה בעשור הקודם. עד כמה שהיה קיסר קשור לשתי הנשים, הוא ניצל היטב את מעמד ההלוויה כדי לקדם את שאיפותיו הפוליטיות לקראת בחירתו הקרבה לתפקיד הקוואיסטור.

תחילת דרכו הפוליטית

בשנת 69 לפנה"ס נבחר קיסר למשרת קוואיסטור, והוקצתה לו הקויסטורה של היספניה בייטיקה (בימינו באזור דרום ספרד ופורטוגל). את משרה זו עזב בטרם עת, שכן חש כי כישוריו מתבזבזים, עת ראה פסל של אלכסנדר הגדול, ונאנח כי בגילו כבר כבש אלכסנדר את כל העולם. עם זאת, כקוואיסטור, מונה באופן אוטומטי לחבר הסנאט הרומאי.

עם שובו לרומא המשיך בהתקדמותו במסלול המשרות, ונבחר לאיידיל בשנת 65 לפנה"ס. משרה זו קסמה לו במיוחד שכן היא כללה את ארגונם של המשחקים ההמוניים, שהיו חביבים על ההמונים והיו אמצעי לצבירת כוח והשפעה פוליטית.

כאיידיל היה קיסר ראוותני ונוצץ. הוא שיפץ את הפורום וקיים משחקים מפוארים, בהם זכה באהדת העם, אך בזבז עליהם מאות כיכרות זהב שרוששו אותו מבחינה כלכלית, בזמן זה נוצר הקשר הראשון של קיסר עם מרקוס ליקיניוס קראסוס שהלווה לו כספים שלהם נזקק באופן נואש. תחנתו הפוליטית הבאה הייתה משרת הפונטיפקס מקסימוס היוקרתית שבה זכה הודות לשיחוד הבוחרים.

משרה זו הביאה לו רווחה כלכלית, אך בעת ששימש בה, אירעה לו תקרית חמורה. אשתו החדשה, לה נישא לאחר מות קורנליה, הייתה פומפיה סולה, נכדתו של סולה הדיקטטור. כאשתו של הכהן הגדול, הייתה פומפיה ממונה על ארגון חגיגות ה בונה דיאה בחודש דצמבר. טקסים אלו נועדו לנשים בלבד ונחשבו לקדושים ביותר. עם זאת, אציל בשם פובליוס קלודיוס פולכר, שהיה מאהבה של פומפיה, הסתנן לאחד הטקסים שארגנה פומפיה כשהוא מחופש לאישה. היה זה חילול קודש שכמותו לא נודע עד אז, אולם כדי לא לפגוע בקשריו הפוליטיים עם פולכר, סירב קיסר להפלילו במשפטו, והתגרש מפומפיה כשהוא מנמק זאת בכך ש"אשת קיסר חייבת להיות מעל לכל חשד".

שנת 63 לפנה"ס הייתה שנה קשה הן לרפובליקה הרומית והן בחייו של קיסר. מרקוס טוליוס קיקרו היה הקונסול הבכיר באותה שנה, וקיסר נבחר לפראיטור. במהלך כהונתו גילה קיקרו קשר לרצוח את הקונסולים המכהנים ולכונן ברומא שלטון דיקטטורי, אותו ארגן לוקיוס סרגיוס קטילינה, אשר נכשל בבחירות לקונסולאט בהן נבחר קיקרו (קשר קטילינה). בעקבות גילוי הקשר הכריז קיקרו על מצב חירום ברומא, וערך דיון בסנאט, בו קרא להטלת עונש מוות ללא משפט על חמישה מראשי הקושרים, כדי למנוע מהם להצטרף לצבאות אשר המתינו להם מחוץ לרומא. קיסר מצא את עצמו בעמדה קשה. מצד אחד, היו שטענו שהוא היה אחד מהשותפים לקשר, ומלשינים אף נקבו בשמו, ולפיכך היה עליו לתמוך בראשי הסנאט בתקיפות ולדרוש להטיל עונש מקסימלי לקושרים. מאידך, זיהויו עם הסיעה האופטימאטית בסנאט, היה עשוי לפגוע בתדמיתו כלוחם למען האינטרסים של העם מול האוליגרכיה השלטת. בנאומו בפני הסנאט הצליח קיסר להימנע מנקיטת עמדה ברורה. הוא דיבר אמנם בחריפות נגד הקושרים, אך הביע התנגדות להוצאתם להורג ללא משפט. עמדתו לא התקבלה אמנם, ולאחר נאום מזהיר של קאטו הצעיר החליט הסנאט על הוצאת הקושרים להורג, אך שמו הטוב של קיסר והפופולריות שלו לא ניזוקו.

לאחר סיום כהונתו כפראיטור, התמנה קיסר למושל הפרובינקיה היספניה בייטיקה בשנת 61 לפנה"ס בסמכות של פרו-פראיטור.[5] בתפקיד זה הצליח לשלם מקצת מחובותיו המעיקים על ידי בזיזת הפרובינקיה, ולהתפנות לבחירות למשרת הקונסול בשנת 59 לפנה"ס.

הטריאומווירט הראשון ומלחמת גאליה

מסע הבחירות וכינון הטריאומווירט

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – הטריאומווירט הראשון

ערב הבחירות לקונסולט בשנת 59 לפנה"ס, עמד הסנאט הרומי, שהיה מורכב מאופטימאטים שמרנים, בפני תאוות השלטון של שלושה אנשים. קיסר היה הראשון שבהם. השני היה גנאיוס פומפיוס מגנוס, איש צבא פופולרי שחזר מכיבושים מרהיבים במזרח, והחל במערכה על מנת לקבל אדמות מדינה כדי לשכן בהם את חייליו המשוחררים. השלישי היה קונסול לשעבר, קראסוס, האיש העשיר ביותר ברומא, שהיה בסכסוך עם הסנאט כנציגו של מעמד שלם של בעלי חוזי חכירה למשרות ולאדמות, ששאפו להיטיב את תנאי החוזים לחכירת מסים באסיה. מולם עמד סנאט שמרני, תקיף, אך אדיש לסכנה הטמונה לרפובליקה משאיפותיהם האישיות של שלושה אישים אלה.

קונסול

בבחירות נבחר קיסר למשרת הקונסול ביחד עם סנטור בשם מרקוס קלפורניוס ביבולוס. מעשהו הראשון של ביבולוס במשרת הקונסול היה גם האחרון. הוא הודיע על פרישתו מעסקי הציבור על מנת לעקוב אחרי אותות שמימיים. כוונתו הייתה כפי הנראה לשתק את פעילותו של קיסר על פי חוק שאסר על פעילות פוליטית אם נתגלו בשמים סימנים רעים. בפועל הביא הדבר להשתלטות קיסר על שתי משרות הקונסול, עד כדי כך שהרומאים, שהיו מציינים את השנה בנקיבת שמות שני הקונסולים, קראו לשנת 59 בלעג לא שנת "ביבולוס וקיסר" כי אם שנת "יוליוס וקיסר".

בפועל שלט קיסר על פי ברית סודית עם פומפיוס וקראסוס שכונתה הטריאומווירט הראשון. סווטוניוס כותב כי לא נעשה דבר ברומא אלא אם כן שלושתם מסכימים לו,[6] אם כי זאת הגזמה. על מנת לחתום את הברית נישא פומפיוס לבתו היחידה של קיסר, יוליה. נשואיו של פומפיוס ליוליה היו מושתתים על אהבה, חרף פערי הגילים.[7] אהבתו של פומפיוס ליוליה היו אחד הגורמים החשובים שחיזקו את הברית הפוליטית בינו לבין יוליוס קיסר. למותה של יוליה בעת לידה היו השלכות הרסניות על ברית זו.

מלחמת גאליה

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – מלחמת גאליה
הרקע למלחמה

לאחר שכיהן בתפקידו כקונסול במשך שנה, ניתנה לקיסר השליטה על הפרובינקיה גאליה קיסאלפינה (צפון איטליה המודרנית) וכן על איליריקום (כיום בחוף דלמטיה) למשך חמש שנים עם צבא שכלל שלושה לגיונות. בנוסף לכך, סנאטוס קונסולטום העביר לשליטתו גם את גאליה טרנסאלפינה (אזור דרום צרפת של היום) עם הלגיון המוצב שם. קיסר, שראה בכך הזדמנות להגדיל את הפופולריות שלו ואת ויוקרתו הפוליטית, פתח במלחמה.[8] בתחילה תכנן קיסר מערכה נגד בורביסטה הדאקי, אך האירועים הובילו אותו להתחיל את המערכה בגאליה.[9]

הגאלים היו מחולקים לשבטים, שחיו בכפרים חקלאיים, ואף בנו ערים בצורות שקיסר קורא להם אופידה. הם נשלטו על ידי מעמד של בעלי קרקעות, שלחמו לעתים זה בזה. תרבותם של הגאלים הייתה מפותחת, והם היוו יריב קשה לצבא הרומאי בהנהגת יוליוס קיסר, אשר הכניעם רק לאחר מלחמה שארכה תשע שנים. קיסר החל את מסע המלחמה שלו בראש צבא שכלל 4 לגיונות, אך בשלבים המאוחרים של המלחמה בגאליה גדל צבאו עד לכדי 12 לגיונות. ברוב הקרבות נהנו הגאלים מעדיפות מספרית על הצבא הרומאי, אך יתרונם של הרומאים בטקטיקה קרבית, במשמעת, בציוד ובנשק ובכישרון הפיקוד של קיסר, הכריעו את הכף לטובתם.

הצלחות ראשונות

המלחמה נפתחה בצורה טובה מבחינתו של יוליוס קיסר. תחילה פנה קיסר נגד ההלווטים בשנת 58 לפנה"ס והביס אותם בשני קרבות: קרב אראר ובקרב ביבראקטה. התבוסה ההלווטית הייתה מוחצת. קיסר מוסר שמתוך 338,000 הלווטים שלקחו חלק בהגירה רק 130,000 שרדו את הקרבות[10] ומאלה רק 110,000 שבו למולדת.[11] בשנה הבאה פנה נגד הבלגים. הבלגים אספו צבא עצום – קיסר דיווח על כ-300,000 לוחמים שנכחו בקרב אקסונה,[12] אך צבא עצום זה לא יכול היה לכלכל את עצמו והתפזר אחרי זמן קצר. קיסר המשיך את תנופת הניצחון והסב תבוסה מוחצת לבלגים בקרב סאביס ומצור על האופידום של האדוואטוקים.

לאחר השלמת משימות אלה פנה בשנת 56 לפנה"ס לדרום גאליה ולמערבה. במערב הלגאטוס שלו דקימוס יוניוס ברוטוס אלבינוס הביס את הוונטים בקרב מפרץ קיברון ואילו פובליוס ליקיניוס קראסוס, בנו של מרקוס קראסוס, בעל בריתו הפוליטי של קיסר לטריאומווירט הראשון, כבש את גאליה אקווטיניה.

כמו כן, הפרוקוסולאט של קיסר הוארך בחמש שנים נוספות על ידי הסכמות שהתקבלו במהלך ועידת לוקה. בשנת 55 חצה את נהר הריין על מנת להטיל חיתתו על הגרמאנים על גבי גשר ראשון מסוגו שבנה מעל הנהר. יחסית לתקופה ולכלים שעמדו לרשותו נבנה הגשר בזמן קצר יחסית על ידי חייליו. חייליו חצו את הנהר לכיוון גרמאניה, ולאחר ששבו דרך הגשר חזרה לגאליה נהרס הגשר בהוראת קיסר. כמו כן, פלש פעמיים לאי הבריטי.

המרידות בגאליה ודיכויין

הצרות התחילו בחורף שנת 54 לפנה"ס לאחר סיום הפלישה השנייה לאי הבריטי. מנהיגי שבט האבורונים הבלגי קאטיבולקוס ואמביוריקס היו הראשונים למרוד. הם הצליחו לפתות את שני הלגאטים של קיסר: סבינוס ו קוטה לצאת מהמחנה המבוצר שלהם וטמנו להם מארב בקרב אטואטוקה. האבדות הרומיות היו כבדות: לגיון וחצי ועוד כוחות עזר, סך הכל כ-8,000 חיילים[13] המרד דוכא במהלך שנת 53 לפנה"ס.

בשנת 52 לפנה"ס פרץ מרד נוסף, הפעם גדול יותר שהקיף כמעט את כל שבטי גאליה תחת מנהיגותו של ורקינגטוריקס, האריסטוקרט הכריזמתי משבט הארוורנים. ורקינגטוריקס שהכיר בעליונות הטקטית של הצבא הרומי פנה לטקטיקות של מלחמת גרילה ואדמה חרוכה. קיסר הצליח להביס את המורדים באווריקום, אך ספג תבוסה בגרגוביה.

בסופו של דבר הצליח קיסר לדחוק את ורקינגטוריקס לפינה והטיל עליו מצור ב אלסיה באוקטובר אותו שנה. ורקינגטוריקס הזעיק תגבורות מכל רחבי גאליה, אך למרות יתרון מספרי גדול לגאלים – 180,000 לפי הערכות מודרניות[14] לעומת כ-35,000 עד 45,000 רומאים, קיסר יצא עם ידו על העליונה. בסופו של דבר נפל ורקינגטוריקס בשבי. הוא נלקח לרומא, הוצג לראווה בטריומף של קיסר בשנת 46 לפנה"ס, והוצא להורג לאחר מכן.

על פי פלוטארכוס במהלך המערכה של קיסר בגאליה נכבשו 800 ערים, 300 שבטים הוכנעו, מיליון גברים נמכרו לעבדות ושלושה מיליון נוספים נהרגו בקרבות, אם כי קשה לאמת מספרים אלה.[15]

סופו של הטריאומווירט הראשון

הצלחותיו הצבאיות של קיסר, אשר הגדילו את השטח שבשליטת האימפריה הרומית והעשירו את קופתה, לא התקבלו בעין יפה על ידי הסיעה השמרנית (ה"אופטימטים") בסנאט הרומאי, שחבריה חששו מהתחזקות כוחו של קיסר. בשנת 55 לפנה"ס הוארך המינוי המיוחד שלו כפרוקונסול בגאליה ל-5 שנים נוספות, ביוזמת שותפיו הפוליטיים פומפיוס וקראסוס, אשר שימשו כקונסולים באותה שנה. האחרונים כיבדו התחייבות שנתנו לקיסר במהלך פגישה משולשת של חברי הטריאומוורט, שנערכה בעיר לוקה בשנת 56 לפנה"ס. אולם הייתה זו הפעם האחרונה, ששלושת האישים שיתפו פעולה לשם השגת מטרה פוליטית.

בשנת 54 לפנה"ס מתה בתו של יוליוס קיסר, שהייתה נשואה לפומפיוס, במהלך לידה, ומותה פגע בקשרים הפוליטיים בין שני האישים. קראסוס, השותף השלישי, ששאף אף הוא לתהילה צבאית ולכיבושים, נהרג בשנת 53 לפנה"ס במסע מלחמה כושל נגד האימפריה הפרתית (קרב חרן). פומפיוס הפך בהדרגה ליריב פוליטי של קיסר, תוך שהוא מעביר את תמיכתו הפוליטית לסיעה האופטימאטית. עוד בהיותו בגאליה חש קיסר שתמיכתו של פומפיוס בו הולכת ונחלשת. הוא ניסה להציע לו לשאת לאישה את בת אחייניתו אוקטביה, אך פומפיוס בחר להתחתן עם בתו של מטלוס סקיפיו, שהיה אחד מאויביו של קיסר. נראה היה כי התרחבות הקרע בין שני האישים עתידה להפוך את השותפות ביניהם ליריבות.

מלחמת האזרחים

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – מלחמת האזרחים של יוליוס קיסר

מאבק נגד פומפיוס

בהיעדרו של קיסר חלו תמורות משמעותיות ברומא. פומפיוס הפך לאיש אמונם של הסנטורים השמרנים, האופטימאטים, ועשה עתה ככל יכולתו כדי להקטין את השפעתו של קיסר. הקונסול, עושה דברו של פומפיוס, מרקוס קלאודיוס מרקלוס, דרש את מינויו של ממלא מקום לקיסר כפרוקונסול בגאליה, עוד בטרם תמה תקופת כהונתו של קיסר, ופיזורו של צבא קיסר. קיסר ידע כי אם ייכנע לדרישות אלו, ישוב לרומא ללא צבאו, וייגרר למשפטים פומביים שיסתיימו באובדן הקריירה הפוליטית שלו, בהגלייתו או אף בגרוע מכך. מולו עמד סנאט שמרני, תקיף, חסר פשרות, המונהג על ידי פומפיוס שהיה עתה לגרוע שבאויביו. ניסיונו של קיסר להיבחר למשרת הקונסול, וכך לקבל חסינות מהעמדה לדין, הוכשל על ידי החוק שאסר על אדם הנמצא מחוץ לרומא להעמיד עצמו לבחירה כקונסול. קיסר עמד בפני הכרעה היסטורית.

הוא החליט לחצות את נהר הרוביקון (גבולה הקדוש של רומא, אשר הכנסת הצבא אל תחומיה הייתה בבחינת טאבו, אותו שבר קיסר), בהכריזו "Alea iacta est" – "נפל הפור!", ב-10 בינואר 49 לפנה"ס. מנהיגי האופטימטים נמלטו לדרום המדינה. קיסר רדף אחר פומפיוס עד לברינדיסיום, ומשם להיספניה שם הכה בו בשדה הקרב. פומפיוס הצליח להימלט ליוון, שם הוביל את צבאותיו, שעדיין היו מרובים בהרבה מצבאות קיסר. פומפיוס, ועמו חברי הסנאט, קיוו להפוך את החלק המזרחי של האימפריה למקור לכוחם, ולהקים צבא חדש. בקרב פארסלוס הוכו צבאותיו של פומפיוס באופן סופי. הוא עצמו נמלט לאלכסנדריה. קיסר שב לרומא שם מונה לדיקטטור. לאחר אחד עשר ימים פרש מן הדיקטטורה ומונה לקונסול. אז יצא קיסר לאלכסנדריה בעקבותיו של פומפיוס.

שהות באלכסנדריה

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – קיסר וקלאופטרה

קיסר הגיע לאלכסנדריה ב-2 באוקטובר 48 לפנה"ס.[16] עם הגיעו מצא כי תושבי המקום רצחו את פומפיוס על מנת לשאת חן בעיניו. מכיוון ששהה במקום עם צבאו מצא עצמו מעורב ב מלחמות השושלתיות על כס מלכות מצרים, והכריע לטובת קלאופטרה השביעית, עמה ניהל רומן שהביא ללידת בן בשם קיסריון.

מאבק נגד שרידי האופטימאטים

בתחילת יוני 47 לפנה"ס עזב את אלכסנדריה.[17] בדרכו חזרה לרומא ניהל את קרב זלה, מלחמה קצרה כנגד המלך פארנקס מפונטוס שהתקיים ב-2 באוגוסט 47 לפנה"ס.[17] הניצחון היה כה מהיר עד שקיסר מצא לסכם אותו במילים "Veni, vidi, vici" (באתי, ראיתי, ניצחתי) אשר היו לאמרה ידועה. הוא המשיך בלחימה בשנת 47 לפנה"ס כנגד כוחות הסנאט ובניו של פומפיוס, אשר נמלטו לצפון אפריקה ולאחר מכן להיספניה. המלחמה נמשכה עד לשנת 45 לפנה"ס, ובמהלכה נבחר קיסר שוב לקונסול פעמיים. ב-17 במרץ 45 לפנה"ס זכה קיסר בניצחון מכריע כנגד אחרוני תומכי פומפיוס בקרב מונדה, ובכך הסתיימה (לפחות זמנית) מלחמת האזרחים ברומא.

שלטונו כדיקטטור וההתנקשות בחייו

קיסר כשליט יחיד ברומא

מיד לאחר שובו מן המזרח, ובטרם צאתו לספרד להשמדת אחרוני אנשי פומפיוס, החל קיסר ברפורמות מרחיקות לכת בממשל הרומי ובחברה הרומית. הוא הסדיר את רכישת הדגן מן הממשלה, ואסר על רכישת דגן באופן פרטי מן האסמים הציבוריים. הוא הרחיב את האזרחות הרומאית לכל תושבי גאליה קיסאלפינה ולמעשה ניתנה האזרחות לכל תושבי חצי האי האיטלקי. הוא תכנן את חלוקת האדמות לוותיקי מלחמותיו וייסוד מושבות של ותיקי מלחמה בשטח האימפריה הרומית כולה. אחת מן הרפורמות המפורסמות שביצע הייתה תיקון הלוח הרומי. הוא ביטל את הלוח הירחי שהיה נהוג ברומא והנהיג שנה בת 365 יום, כאשר אחת לארבע שנים תהיה שנה מעוברת בת יום אחד נוסף. חידושים אלו, הקרויים על שמו הלוח היוליאני החזיקו מעמד עד לשנת 1582 עת ביצע האפיפיור גרגוריוס ה-13 את תיקון הלוח הגרגוריאני המקובל בימינו.

קיסר שב לרומא ממלחמותיו, והחל לקבל כיבודים יוצאי דופן מן הסנאט אשר לא ניתנו לאיש מלפניו. הוא קיבל את התואר " אבי המולדת" והורשה ללבוש בגדי שרד בכל עת. החודש החמישי למניין החודשים ממרץ (כפי שהיה נהוג למנות בתקופת הלוח היוליאני) נקרא על שמו "יולי", והוא מונה לדיקטטור עם הזכות להתמודד שוב למשרה בעשר השנים הבאות. לאחר אחד עשר ימים פרש מן הדיקטטורה ומונה לקונסול.

בשנת 44 לפנה"ס נבחר כקונסול בפעם החמישית, ולצדו מרקוס אנטוניוס. לאחר מכן מונה לדיקטטור לכל ימי חייו, והחל נועל מגפי ארגמן, בנוסח מלכי רומא הקדומה. בפברואר 44 ניסה מרקוס אנטוניוס להעניק לו את הדיאדמה רצועת פשתן לבנה הנענדת מסביב לראש כסימן למלכות במזרח. קיסר סירב לכך, אך עד היום קיים ויכוח היסטורי בשאלה האם נתכוון להתמנות למלך בסופו של דבר.

התנהגותו של קיסר בימיו האחרונים הייתה שחצנית ורברבנית. הוא קיבל בישיבה את נציגי הסנאט שבאו לפניו על מנת לעטרו באותות כבוד. היה זה עלבון בלתי נסלח. גל של שמועות החל לפיהן עומד קיסר להכריז על עצמו כמלך, להעביר את בירת האימפריה לאלכסנדריה, ביחד עם אוצרות הממלכה, ולרוקן את רומא מתושביה באמצעות גיוס כפוי לצבא.

רומא הייתה רפובליקה מאז ימי המלך האחרון לוקיוס טארקוויניס סופרבוס כארבע מאות וחמישים שנה לפני ימיו של קיסר. רעיון המלוכה היה שנוא כל כך על העם הרומאי, עד שדי היה ברמיזות כאילו קיסר מנסה להתמנות למלך על מנת להביא למשטמה עזה בקרב האצולה הרומית, אשר נפגעה ממילא מן הרפורמות שניסה קיסר להנהיג ויחסו המזלזל. רעיונות מלוכניים, ומוסד המלוכה לה נחשפו הרומים באזור המזרח, שם שלט המלך שלטון ללא מצרים בכוח זכות אלוהית, נראו זרים לרוחו של העם הרומי. הלשונות הרעות טענו כי לצורת שלטון כזו בדיוק חפץ קיסר להגיע.

ההתנקשות

וינצ'נזו קאמוצ'יני, "מותו של קיסר", 1798

לפי פלוטארכוס, הזהיר חוזה עתידות את יוליוס קיסר, מאשר יארע לו ביום זה:

רבים המספרים שרואה אחד יעץ ליוליוס קיסר להיזהר מפני סכנה הצפויה לו באידו של מרץ. הגיע היום, ובדרכו לישיבת הסינאט בירך קיסר את הרואה בדברי לגלוג: "הנה בא אידו של מרץ" אולם הרואה ענה לו חרש: "אכן, בא – אך טרם חלף".

חיי גדולי רומי, תרגום: ישראל אחידוב

בסופו של דבר, קיסר אכן נרצח באידו של מרץ. הרצח אירע בתיאטרון פומפיוס, המקום שבו התכנס הסנאט. כאשר הגיע קיסר לתיאטרון, התקיפה אותו קבוצת סנאטורים. בראשה של הקבוצה, עמדו מרקוס יוניוס ברוטוס וגאיוס קסיוס לונגינוס, שראו עצמם כמגיני העם הרומי מפני עריצותו של קיסר. בקבוצה זו היו בני המשפחות המכובדות ביותר ברומא, ורבים מהם היו אנשים שחבו לקיסר את קידומם ואת הקריירה שלהם. קיסר נדקר 23 פעמים, ונפל למרגלות פסלו של פומפיוס שהוצב בתיאטרון. מרקוס יוניוס ברוטוס, מראשי קושרי הקשר, היה איש שזכה לאמון ולביטחון רב מצדו של יוליוס קיסר. סווטוניוס מספר "שיש גם המוסרים, כי בראותו את מרקוס ברוטוס מתנפל עליו אמר ביוונית: הגם אתה בני?".[18] במחזה "יוליוס קיסר" של שייקספיר, הפך המשפט הזה למשפט המפורסם, "אט טו, ברוטה?" ("Et tu, Brute"),שבעברית פירושו "הגם אתה ברוטוס?" משפט המשמש עד היום כסמל לתגובתו של אדם, החווה בגידה קשה באמון שנתן בחברו הטוב.