ירושה

המונח "ירושה" או "הורשה", בהגדרתו הרחבה, מתייחס לכל העברה של מאפיין כלשהו מאדם לאדם, כגון תפקיד או תכונות גופניות במשפחה, בלא קשר למותו של האדם המוריש. לעתים אין ההפרדה בין סוגי הירושות ברורה ומוחלטת. למעשה, מבטא ביסוס הירושה בחוק ממד עמוק יותר של דפוס התנהגות זה, המכונה זכות הירושה. משמעות זכות הירושה היא שאדם אשר צבר כוח חברתי מסוים בחייו (נכסים, הון, תפקיד, תואר וכו'), מעביר את כוחו לאדם אחר, לרוב לצאצאיו.

זכות הירושה מפורשת בתרבויות שונות באופנים שונים, ותפקידיה משתנים מחברה לחברה. בכל המקרים, קשורה זכות הירושה במנגנוני שימור הכוח ויצירתו בחברה, שכן היא מאפשרת צבירת כוח באופן ישיר לאורך דורות על ידי קבוצת השתייכות מסוימת, משפחית או אחרת (קשרי מעמד, קשרי קירבה עדתית וכו').

הדוגמה הבולטת ביותר במהלך ההיסטוריה לזכות הירושה היא האצולה - מכלול של יחסים חברתיים (בעלות על קרקעות, כבוד ויוקרה, סמכות חוקית, הסכם אריסות וכו') מועבר באופן גורף מהורה לילדיו.

זכויות נוספות שהועברו בירושה במהלך ההיסטוריה הן לאום, כהונה, מונרכיה, בעלות על קרקע, ממון ונכסי-דניידי, בעלות על ארגונים, מקצוע, והון.

יש המשייכים אף גורמי זהות כגון עדה, גזע, דת וכו' לירושה.

כמו כן, ניתן לייחס העברה בירושה, על-פי הגדרתה הרחבה, גם תכונות אישיות - המכונה תורשה - כגון: כישרונות, תסביכים נפשיים, מאפייני גוף ונפש, דעות, מוסר וכו'.

זכות הירושה במשפט העברי

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – ירושה (משפט עברי)

הירושה מושרשת היטב במשפט העברי. כבר בספר בראשית, פרק ט"ו, פסוק ג' מופיע פסוק על הירושה: "וַיֹאמֶר אַבְרָם הֵן לִי לֹא נָתַתָה זָרַע וְהִנֵה בֶן בֵיתִי יוֹרֵשׁ אֹתִי". דינים מפורטים יותר מופיעים בפרשת פינחס ובפרשת כי תצא. אצל חז"ל, דיני הירושה נדונים בעיקרם במסכת בבא בתרא (בחלקו הראשון של הפרק השמיני ובפרק התשיעי), וכן במסכת כתובות - בעיקר בהקשר של זכויות בן/בת-הזוג.

כשירות להוריש

במסגרת המשפט העברי, לא כל אדם יכול להוריש. למשל: חז"ל פירשו בתורה, שאדם יכול להוריש רק כאשר יש לו קרובים המיוחסים לו לפי כללי היוחסין; לכן (למשל): אדם שמת כיהודי ללא צאצאים חיים ושאביו לא היה יהודי כשהרה את האדם - אינו יכול להוריש לאף אחד - ולכן נכסיו הפקר, ולמעשה - כך גם כל "מי שמת סוף משפחתו" (כמצוין בסוף מסכת שביעית שבתלמוד ירושלמי). בתוספתא (של מסכת שבת) מצוין גם כי נפל אינו מוריש לאף אחד. מדברי רמב"ם עולה - שגוי חסר צאצאים חיים אינו מוריש לאף אחד (מדין תורה).

כשירות לרשת

במסגרת המשפט העברי, לא כל אדם יכול לרשת. למשל: חז"ל פירשו בתורה, שאדם יכול לרשת רק כאשר יש כאלה אשר הוא קרובם המיוחס להם לפי כללי היוחסין; לכן (למשל): גֵּר שמת ללא צאצאים חיים - ובכלל כל "מי שמת סוף משפחתו" - אינו יכול לרשת מאף אחד (מדין תורה). בתוספתא (של מסכת שבת) מצוין גם כי נפל אינו יורש, ומחלוקת תַּנָּאִים ופוסקים היא - האם עובר יורש - אם כי גם השוללים ירושה מהעובר מסכימים שהוא יירש-בדיעבד לכשיוולד (על אף שטרם נולד במות המוריש), בעוד שלגבי מומר נפסק להלכה (בעקבות מחלוקת גאונים) - כי עקרונית הוא אמנם יורש - אם כי לבית הדין ניתנת סמכות להחליט האם לקונסו שלא יירש (כשכל מקרה נידון לגופו).

כשירות להיות מוּרָשׁ

במסגרת המשפט העברי, לא את כל הנכסים ניתן להוריש. למשל: מבואר בתלמוד שלא ניתן להוריש - אמה עבריה, וגם לא - עבד עברי שלאדוניו אין בנים. עוד מבואר בתלמוד, שלא ניתן להוריש נכסים, שלגביהם ציוה המוריש (הגוסס) עוד קודם לכן לתיתם אחרי מותו - לאדם זר - כ"מתנה" (שעליה חל דין שונה מזה של ירושה). עוד נפסק להלכה שלא ניתן להוריש "דבר שאין בו ממש", כגון טובת הנאה, או אויר (כגון אויר של דירה שנמכרה על ידי המוריש לפני מותו מבלי שהוא מכר את אוירה).

ירושה על פי דין

לפי דין תורה (ספר דברים, פרק כ"א, פסוקים ט"ו-י"ז), הבכור (החי) נוטל מנכסי אביו המת פי שנים ממה שנוטל כל בן (חי) אחר של האב; חז"ל הוסיפו לבאר בתורה, שזכות-יתר זו של הבכור חלה רק על הנכסים שהיו ברשות האב ברגע מותו.

דיני הירושה המפורטים יותר, מופיעים בפרשת בנותיו של צלפחד אשר לא היו לו בנים (במדבר כ"ז ח-י"א), ובה נקבע - במידה ולמוריש (בדומה לצלפחד) אין בן - סדר הקדימוּת לרשת: בת (חיה), קודמת לאח (חי), שקודם לאח (חי) של האב, שקודם ל"שארו הקרוב אליו ממשפחתו". אמנם: בפרשה זו לא מצוין מי יורש - אם המוריש הנו (שלא כמו צלפחד) בעל-בנים-ובנות: האם הבנים קודמים, או הבנות קודמות, או כולם יורשים בשווה (או שמא אף אחד מהם אינו יורש); אך חז"ל נסמכו על רמז מפסוק אחר - אשר דן בהנחלת עבדים כנענים - ואשר מופיע בחומש אחר (ויקרא כ"ה מ"ו), וכך הכריעו כי - בן (חי) קודם לבת (חיה) - ואף בירושת כל נכס. עוד פירשו חז"ל, שכאשר התורה הציגה - בפרשת בנות צלפחד - את הסדר הנ"ל, היא התייחסה רק ל"עץ-משפחתי" הזהה לזה של צלפחד - דהיינו כשלמוריש אין אחיות ואין אב חי וגם אבי-האב אינו חי; אחרת: בת (חיה), קודמת לאב (חי), שקודם לאח (חי), שקודם לאחות (חיה), שקודמת לאב (חי) של האב, שקודם לאח (חי) של האב. עוד פירשו חז"ל בתורה, שיבם קודם לכולם בירושת אחיו המת. באשר לירושה המועברת לבעלה של המורישה: אמנם מוסכם שהוא קודם לכולם בירושה זו, אך חז"ל - ובעקבותיהם הפוסקים - נחלקו האם מקורה מהתורה; אם כי גם אלו הסבורים שמקורה מהתורה, מסכימים שהבעל יורש את אשתו רק כשהוא חי ורק את הנכסים שהיו ברשותה ברגע מותה.

עוד פירשו חז"ל בתורה, כי בכל דיני ירושה, כל קרוב-משפחה הנו בהכרח קרוב "מיוחס" של המוריש. משמעות הדבר מושפעת בין השאר מכך, שאמנם גם בן-ממזר - נחשב מיוחס להוריו - אם הם הרו אותו בהיות שניהם יהודים, אך למשל אדם אשר נהרה מגוי ונולד מיהודייה נחשב מיוחס - רק לאמו אך - לא לאביו, בעוד אשר גֵּר - אינו נחשב מיוחס להוריו כלל.

עוד פירשו חז"ל בתורה, כי בכל דיני ירושה, כל שושלת רצופה - שמסופה נולד המוריש ושבה תלויה-גנאלוגית קרבתם המשפחתית (הלא-בהכרח דו-צדדית) של יורשיו אליו - כוללת רק גברים יהודים שאליהם הוא מיוחס. משמעות הדבר היא בין השאר בכך, שלמשל - ה"אח" המצוין בתורה כיורש - הנו אמנם בהכרח בן-האב אך לא בהכרח בן-האם, ושלמשל - שום אדם אינו מוריש להוריו אם אביו גוי.

עוד פירשו חז"ל בתורה, שאמנם גם אדם מת יכול עקרונית לרשת (בתהליך המכונה בתלמוד: "מישמוש" הירושה "בקבר", וגם: ירושה "בראוי"), אך בן שמת [ואין לו צאצאים חיים] אינו יורש מאמו בקברו להוריש ממנה לבנים של אביו המת ושל אֵם אחרת.

לנוכח כל פירושי חז"ל אלו לנוסח (המקוצר יחסית) של סדר הירושה שבתורה, הוצג (לפחות עבור המצבים השימושיים הרוֹוחים) על ידי הפוסקים הקלאסיים (כגון "היד החזקה" ו"שולחן ערוך") - אלגוריתם חד-משמעי (אם כי מורכב למדי בניסוחו) הקובע את סדר הירושה הסופי.

ירושה על פי צוואה

מיסודות דיני הצוואה במשפט העברי, שאם היא מנוגדת אל סדר-הירושה-על-פי-דין - היא אינה תקפה - לפחות כל עוד שהיא מנוסחת בלשון של הורשת "ירושה" (ולא בלשון של הענקת "מתנה"); אלא אם כן: הן הצוואה ניתנה על ידי אדם גוסס, הן היא אינה מקפחת את המגיע לבנו הבכור על-פי-דין (כשהמוריש איש), והן אף מוטב שלה אינו ממוקם - לפי הסדר-שעל-פי-דין - נמוך יותר מקרובי-המוריש שהיו אמורים ליורשו לולי ניתנה; או-אז היא תקפה גם אם היא מנוסחת בלשון "ירושה", אם כי גם נקבע בתלמוד (במסכת בבא בתרא) שסטטוס הצוואה (שניתנה בכפוף לסייגים הנ"ל) הוא כסטטוס-המתנה (שלגביה כבר נפסק הסייג שהיא תקפה רק לגבי הנכסים שהיו ברשות הנותן בעת מתן המתנה), ועוד נקבע שם כי - "אין דעת חכמים נוחה" מצוואה שכזו - כשהיא מקפחת חלק מקרובי המוריש שמסודרים-על-פי-דין בדרגתו של מוטב הצוואה.

ירושה מדרבנן

לפי תקנת חז"ל, גֵּר יורש את אביו הגוי (למרות היעדר היוחסין). באשר לירושה המועברת לבעלה של המורישה, חז"ל - ובעקבותיהם הפוסקים - נחלקו האם מקורה מהתורה או רק מדרבנן, אך גם אלו הסבורים שמקורה מדרבנן - מסכימים שהבעל קודם לכולם בירושה זו. לגבי זכויות בת-הזוג - מוסכם, שהיא אינה יורשת את בעלה - אפילו לא מדרבנן, בעוד אשר נכסי הכתובה הנזקפים לזכות האשה במות בעלה כפופים - לא לדיני "ירושה" אלא - לדיני "חוב" של הבעל כלפי אשתו. בדומה למעמד הכתובה, תיקנו עוד חז"ל (למרות הפסוק המפורש בויקרא כ"ה מ"ו), שכאשר יהודי מת ונכסיו מועטים אז - בנותיו מקבלות מבניו את כל הירושה - ובניו נותרים "לחזר על הפתחים", בעוד שכאשר נכסיו מרובים אז - בנותיו מקבלות מבניו את החלק המספיק לפירנוסן (וגם כעשירית מהירושה לצורך נדוניותיהן אם טרם נישאו) - ולבניו נותרת שאר-הירושה (כל תקנות חז"ל אלו שלטובת הבנות, מוגדרות-הילכתית - לא כ"ירושה" אלא - כ"חוב" של הבנים כלפי אחיותיהם).