ישעיהו ליבוביץ

ישעיהו ליבוביץ
Yeshayahu Leibowitz por.jpg
לידה29 בינואר 1903
ריגה, האימפריה הרוסית עריכת הנתון בוויקינתונים
פטירה18 באוגוסט 1994 (בגיל 91)
ירושלים, ישראל עריכת הנתון בוויקינתונים
זרםניאו קאנטיאנים
תחומי ענייןביוכימיה, כימיה אורגנית, נוירופיזיולוגיה, רפואה, היסטוריה של המדע, פילוסופיה של המדע, תורת ההכרה, פילוסופיה של הנפש, פילוסופיה של המוסר, פילוסופיה יהודית ועוד
הושפע מהרמב"ם, עמנואל קאנט, קארל פופר, לודוויג ויטגנשטיין
השפיע עלאסא כשר, אליעזר גולדמן, דוד הרטמן, אביעזר רביצקי, אבי שגיא, צבי מזא"ה, שלום רוזנברג ועוד
ארצות מגוריםישראל עריכת הנתון בוויקינתונים
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית

ישעיהו ליבוביץ (נהגה: לֶיְבּוֹבִיץ'; 29 בינואר 1903, ריגה18 באוגוסט 1994, ירושלים) היה מדען והוגה דעות. שימש עורך האנציקלופדיה העברית והיה פרופסור לביוכימיה, כימיה אורגנית ונוירופיזיולוגיה באוניברסיטה העברית בירושלים. נודע כמבקר חריף של ממשלות ישראל, וזכה לכינוי "נביא הזעם של החברה הישראלית".[1][2]

ליבוביץ פרסם ספרים ומאמרים רבים, שבהם פירט את משנתו הפילוסופית, הדתית והפוליטית. בהגותו הפילוסופית ניכרים יסודות קאנטיאניים מובהקים; יסודות אלה ניכרים גם בגישתו של ליבוביץ לפילוסופיה של המדע, בעיקר בכך שהוא ראה את השיטה המדעית ככפויה על הכרת האדם, ובכך שהוא ראה חלקים ניכרים של ענפי הפסיכולוגיה כעומדים מחוץ לתחום המדע.[3] בהגותו הדתית גרס ליבוביץ כי עיקרה של היהדות הוא המצוות המעשיות, ולא האמונה. הוא התנגד בחריפות לתפיסה הדתית-לאומית, שקידשה ערכים כגון אדמה ולאום. מבחינה פוליטית זוהה ליבוביץ עם השמאל, וכמו כן תמך בהפרדת הדת מהמדינה.

ליבוביץ נודע בסגנון התבטאותו, ובכלל זה בהתבטאויות קיצוניות ופרובוקטיביות, כגון טענתו שבמדינת ישראל ישנם "יהודונאצים". עמדותיו עוררו עניין בקרב חוגים רחבים, גם בקרב מי שהתנגדו להן.

קורות חייו

ליבוביץ בשנות ה-30

ליבוביץ נולד בריגה שבאימפריה הרוסית (כיום בירת לטביה) ב-29 בינואר 1903, לסוחר העצים מרדכי קלמן ולפריידה (לבית נימצוביץ) ליבוביץ.[4] הוריו היו אמידים והמשפחה הייתה דתית וציונית. אחותו הצעירה ממנו בשנתיים, נחמה ליבוביץ, הייתה לימים לפרשנית מקרא נודעת. בילדותם, למדו ישעיהו ונחמה אצל מורים פרטיים ולא ביקרו בבית-ספר יסודי. כילד שיחק ליבוביץ שחמט עם בן-דודו, אהרון נימצוביץ', שהיה לימים רב אמן ואחד משחקני השחמט הטובים בעולם. אולם הוריו, שחששו שיתפקר, מנעו ממנו להתפתח בכיוון זה.[5]

בשנת 1919 נמלטה משפחתו מריגה לברלין בעקבות מלחמת האזרחים ברוסיה. בגרמניה היה ליבוביץ פעיל בתנועת "צעירי המזרחי". בגיל 16 עמד בבחינות הבגרות מבלי שביקר בבית ספר, ובגיל 18 החל ללמוד כימיה ופילוסופיה באוניברסיטת פרידריך וילהלם, ובין מוריו היו חתני פרס נובל אוטו מאיירהוף, אוטו היינריך ורבורג ופריץ האבר. בשנת 1923, לאחר שנבחן בהצלחה אצל פריץ האבר, הציע לו האבר לעבוד עמו, אך הדבר לא יצא אל הפועל, כיוון שליבוביץ נמנע מעבודה בשבת. ליבוביץ קיבל תואר דוקטור בשנת 1924. בשנה זו יצא לאור ספר שכתב יחד עם מנחהו, הנס פְּרִינְגְסְהיים (Hans Pringsheim), שעסק בכימיה של הסוכרים, והיה מראשוני ספרי הלימוד בתחום זה. ב-1927 הצטרף ל מכון הקייזר וילהלם בברלין, ועסק בחקר הסוכרים. ב-1928 עבר לאוניברסיטת קלן, שם מונה לאסיסטנט של ברונו קיש (Bruno Kisch) ועסק בחקר פעולת הלב והמוח. בקלן הכיר את רעייתו גרֶטה וינטר. הוא המשיך ללמוד ביוכימיה ורפואה, אך לא התכוון לעסוק בטיפול רפואי. לאחר שהגסטאפו חיפש אחר ליבוביץ בבית הוריה של גרטה בבון, עברו בני הזוג ליבוביץ לבזל, וליבוביץ סיים את הדוקטורט ברפואה באוניברסיטת בזל בשנת 1934.

בשנת 1935 עלה ליבוביץ לארץ ישראל. שנה מאוחר יותר, ב־1936, החל ללמד ולחקור באוניברסיטה העברית, ובמקביל לימד בתיכון ליד האוניברסיטה. ב־1955 הועלה לדרגת פרופסור חבר לכימיה אורגנית.[6] בשנת 1961 התמנה לפרופסור מן המניין לכימיה אורגנית וביולוגית ונוירופיזיולוגיה. מחקריו בכימיה עסקו בסוכרים ואנזימים, ומחקריו בפיזיולוגיה עסקו במערכת העצבים של הלב. בשנת 1970 פרש לגמלאות, אך המשיך ללמד היסטוריה של המדע, פילוסופיה של המדע ולימודים כלליים.

במלחמת העצמאות השתתף בהגנה על ירושלים, והיה מפקד מחלקה בעיר העתיקה. בראשית ימי המדינה עסק בפעילות פוליטית, במסגרת סיעת "העובד הדתי" בהסתדרות.

בראשית שנות ה-50 היה פעיל בשורת המתנדבים, במסגרתו פרסם האשמות בשחיתות כלפי פוליטיקאים. בשנת 1957, לאחר שהצעה שלו ושל יצחק שלו להקים מפלגה של שורת המתנדבים נדחתה, התרחק מפעילות בשורת המתנדבים.[7]

ליבוביץ היה מהבולטים שבהוגי הדעות היהודים במאה ה-20. הוא עסק בשאלות פילוסופיות כלליות, כמו גם בשאלות יהודיות-הלכתיות ובנושאים פוליטיים. הוא שימש עורך מחלקת מדעי הטבע של הכרכים א'-כ' והעורך הראשי של הכרכים ט"ז-כ' ומילואים א' באנציקלופדיה העברית, וכתב ערכים רבים באנציקלופדיה.[8] הוא פרסם ספרים ומאמרים בנושאי מדע ופילוסופיה של המדע. הוא עסק רבות בבעיית גוף-נפש, בייחודם של החיים ובפילוסופיה של המוסר. כמו כן פרסם ספרי הגות והרבה לעסוק בהגותו של הרמב"ם.[9] הוא פרסם מאמרים רבים שבהם עסק בשאלת משמעותה הדתית של מדינת ישראל ליהודי שומר-מצוות בדורנו. ליבוביץ שלט בשבע שפות – עברית, יידיש, רוסית, גרמנית, אנגלית, צרפתית ולטינית.[10]

ישעיהו ליבוביץ עם תלמידיו בתיכון בית הכרם (כיום התיכון ליד האוניברסיטה)

בכל הנושאים האלה הרבה ליבוביץ לצאת מתחומי האקדמיה ולפנות לציבור הרחב, והיה, בין השאר, מרצה פופולרי בסדרת "אוניברסיטה משודרת" של גלי צה"ל. למעשה, חלק ניכר ממפעלו היה פופולריזציה של תחומים בפילוסופיה יהודית, בפילוסופיה מערבית, ובפילוסופיה של המדע, שלא היו די נגישים בזמנו לציבור דובר העברית. פנייתו אל הציבור הרחב ניכרת גם בכך שהִרבה לענות למכתבים שנשלחו אליו. במכתבים, שחלקם קובצו לספר לאחר מותו ("רציתי לשאול אותך, פרופ' ליבוביץ..."), עולות בקשות להבהרות בנושאים שעסק בהם במאמריו, אבל גם בקשות לייעוץ אישי. לרוב המכתבים ענה ליבוביץ בפירוט, ובהם הוא התנסח בסגנון עדין בהרבה מזה שניכר במאמריו ובהרצאותיו.

פרופ' ישעיהו ליבוביץ מרצה בכימיה אורגנית באוניברסיטה העברית (1964)

ביתו הצנוע ברחוב אוסישקין בשכונת רחביה בירושלים שימש מוקד 'עלייה לרגל' לצעירים, שראו בליבוביץ מורה וסמכות פילוסופית-מדעית.

ליבוביץ נפטר בגיל 91 בירושלים ב־18 באוגוסט 1994 (י"א באלול תשנ"ד), ונקבר בהר המנוחות.

משפחתו

אחותו הייתה פרופ' נחמה ליבוביץ, מומחית לפרשנות המקרא. יהושע ליבוביץ, שלמה לבב ורנה לייבוביץ היו בני דודיו.

אשתו הייתה ד"ר גרטה ליבוביץ, מתמטיקאית. לזוג ליבוביץ נולדו שישה ילדים, שניים מהם נפטרו בחייו.

פרשת פרס ישראל

בשנת 1992 התקבלה החלטה פה אחד על ידי ועדת שופטים ציבורית, באישורה של שרת החינוך דאז שולמית אלוני, להעניק לליבוביץ את פרס ישראל על "מפעל חיים - תרומה מיוחדת לחברה ולמדינה".

באספה מטעם "המועצה לשלום ישראלי-פלסטיני" שהתקיימה באולם "צוותא" בתל אביב השמיע ליבוביץ התנגדות חריפה לגירוש פעילי חמאס והג'יהאד האסלאמי ללבנון שעליו הורה ראש הממשלה יצחק רבין כחודש לפני כן, וכן גינה את פעולת יחידות המסתערבים של צה"ל, והצהיר "המסתערבים הם החמאס שלנו". התבטאותו זו של ליבוביץ פורסמה בהרחבה בראש מהדורות החדשות באותו ערב. הדבר הוביל לסערה ציבורית ולדרישות לשלול ממנו את פרס ישראל, תוך אזכור התייחסותו של ליבוביץ למדיניות ממשלת ישראל, בייחוד כפי שבאה לידי ביטוי בכינוי "יהודונאצים" (ראו להלן), וקריאתו הגלויה לסרבנות. משה דרזי, אביו השכול של המסתערב דורון דניאל דרזי הגיש תביעה לבית המשפט בגין הוצאת דיבה. רבין הודיע שאם ההחלטה על הענקת הפרס "לאיש הזה" לא תבוטל, הוא לא יבוא לטקס הממלכתי.

בתגובה טען ליבוביץ כי הביטוי "יהודונאצים" מתייחס למנטליות בחוגים מסוימים, וכי מלכתחילה הוא העדיף שלא יוצע לו הפרס אבל לא סירב לקבלו מכיוון שיש בכך יהירות.[11] לאחר מספר ימים הודיע ליבוביץ על החלטתו לוותר על הפרס.