כלי קשת

כלי קשת הם כלי מיתר שהנגינה בהם מתבצעת בעיקר בעזרת קשת

כלי הקשת הם כלי נגינה ממשפחת הכלים הקורדופוניים או כלי המיתר שבהם הנגינה מתבצעת בעיקר בעזרת קשת. כלי הקשת העממיים בתרבויות שונות וכלי הקשת העתיקים שהיוו שלבים בהתפתחות כלי הקשת המודרניים נקראים בשפה האנגלית בשם הכוללני "פידל" (fiddle ברבים fiddles).

את הצליל בכלי הקשת מפיקים בעיקר בעזרת קשת, ולעתים באמצעות פריטה באצבעות (פיציקטו). הקשת, שאותה מעבירים על המיתרים, גורמת לרטט במיתרים אשר מתבטא בצליל, המועצם בדרך כלל על ידי תיבת תהודה.

כלי הקשת העיקריים במוזיקה המערבית הם קונטרבס, צ'לו, ויולה וכינור (מסודרים מהגדול לקטן).

מבנה כלי הקשת

מבנה כלי הקשת

לכל כלי הקשת המערביים אותו מבנה מלבד הקונטרבס, שבמבנהו יש שינויים קלים. מבנה כלי הקשת מודגם בתמונה: כל כלי הקשת מורכבים מצמרת, צוואר (הנקרא גם שחיף) וגוף (שעיקרו תיבת התהודה). לאורך חלקי כלי הקשת מתוחים מיתרים.

הצמרת - למרבית כלי הקשת יש בצמרת מפתחות כיוון, בעזרתם מותחים את המיתרים על מנת לשנות את גובה הצליל ההתחלתי המופק מהם. בכינור, ויולה וצ'לו - מפתחות אלה לא מחוברים לצמרת הכלי (כמו בגיטרה, למשל), אלא תפוסים לצמרת הכלי בעזרת לחץ. גודל המפתחות תלוי באורך המיתר ובגודל הכלי. בעת סיבוב המפתח, יש לדחוף אותו כלפי פנים, כדי שייתפס חזק בחורו. כדי להגביר את החיכוך בין היד למפתח, במפתחות עצמם ישנם שקעים. במפתחות הכיוון יש חור, ובו מושחלים המיתרים. מפתחות אלו, מחוברים למוט, שעליו מלופף המיתר. כאשר מסובבים את המפתחות, המוט מסתובב ומביא למתיחת המיתר ולהרפייתו. כך ניתן לשלוט על גובה הצליל. על מנת לכוון את הצליל בקלות, משתמשים בבורגי הכיוון הקטנים הנמצאים בתחתית הכלי. בעזרתם ניתן לכוון את צלילי המיתרים ביתר דיוק. בקונטרבס מפתחות הכיוון עשויים מתכת, והם מחוברים אל צמרת הכלי, בדומה לגיטרה, ולכן מאוד קל לסובב אותם.

צמרת הכלי בכלי הקשת המערביים מסתיימת לרוב בצורה של "שבלול".

מתחת למפתחות הכיוון נמצא הצוואר, ועליו יש שחיף "שחיף" הצוואר עשוי מחתיכה ארוכה של עץ, המעוגלת ברוחבה. השחיף (הצבוע בשחור) ממשיך אל גוף הכלי. את המיתרים לוחצים כנגד השחיף בעזרת אחת מארבע האצבעות, כשמאחוריו מניחים את האגודל. קיצור המיתרים, הנגרם כתוצאה מהלחיצה משנה את גובה הצליל.

על גבי השחיף מתוחים המיתרים. המיתרים עשויים ממתכת מלופפת (בעבר היו עשויים ממעי או גיד), המיתרים המפיקים צלילים נמוכים יותר עבים מהמיתרים המפיקים את הצלילים הגבוהים. המיתרים קשים, וצריך ללחוץ עליהם בעוצמה מרובה (בצ'לו יותר, בכינור פחות) בשביל להפיק צליל ערב. כתוצאה מכך כריות אצבעות יד שמאל של נגני כלי הקשת הופכות קשות. הלחיצה על המיתר עלולה להכאיב לנגנים מתלמדים, עד שהם מתרגלים, וכריות אצבעותיהם נעשות קשות. ישנם גם תרגילים לפיתוח חוזק שרירי האצבעות, ההופכים את הלחיצה לקלה יותר. בכלי הקשת המערביים אין סריגים (סימונים על גבי השחיף המורים למנגן על מיקום הנחת האצבע, כמו למשל בגיטרה), ישנן "פוזיציות" ששמן נקבע על-פי המיקום של היד על גבי השחיף, והנגנים נדרשים לקלוע למיקום המדויק על גבי השחיף שיתן את הצליל הרצוי. לעומת זאת ישנם כלי קשת כדוגמת ה יילי טנבור הטורקי שבהם יש סריגים.

הגוף- בקצה הצוואר ישנה בליטה בחלקו האחורי של הצוואר. הנגנים מנצלים אותה במעברי הפוזיציות. מתחת לצוואר, מתחילה תיבת התהודה, שתפקידה להגביר את הצליל ולהוסיף נפח בצליל. בכינור, למשל, תיבת התהודה קטנה ולכן הצליל המופק פחות עמוק, ולעומת זאת לקונטרבס יש תיבת תהודה גדולה מאד, ולכן צלילו רם יותר, ישנן עוד תוספות לכלים שמאזנות הבדל זה. לתיבת התהודה יש שוליים הבולטים החוצה לכל אורך תיבת התהודה, ומחזקים את הכלי שלא יתפרק.
גב הכלי והדפנות עשויים עץ אדר, (מייפל) או עצים אחרים ובטן הכלי עשויה מעץ אשוח. הגב ובטן הכלי קמורים בדרך כלל, כדי להוסיף עוד נפח לתיבת התהודה.

לצד המחובר לצוואר של תיבת התהודה קוראים גם כתפיים. בכינור, ויולה וצ'לו הכתפיים ישרות, ואז מתעגלות כלפי מטה, ואילו בקונטרבס הכתפיים "שמוטות". בצידי תיבת התהודה של כלי קשת ישנם שקעים התורמים לכך שכאשר מנגנים עם הקשת על המיתרים החיצוניים (בכינור- מי וסול, בצ'לו- דו ולה), היא לא תתנגש בגוף הכלי. הצ'לנים נעזרים בשקעים אלו כדי לתפוס את הכלי בעזרת ברכיהם ולייצב אותו.

בסמוך לשקעים, ישנם שני חתכים המקבילים זה לזה הדומים לצורת S או f. החתכים גורמים לכך שהצליל יצא מתיבת התהודה אל חלל החדר. חתכים אלה נמצאים בכל כלי הקשת, והם הפכו לסימן היכר המאפיין את כלי הקשת. צורתם של החתכים השתנתה מעט לאורך ההיסטוריה.

בין שני החתכים, נמצא הגשר, עליו מונחים המיתרים. הגשר גבוה, ומעוגל (שלא כמו בגיטרה, בה הגשר שטוח), כדי שהנגן יוכל לנגן על כל מיתר בנפרד. הגשר בעל צורה קבועה בכל כלי הקשת המערביים, והוא לא מודבק לכלי, אלא מוחזק באמצעות הלחץ הרב של המיתרים המתוחים - כ-50 ק"ג בכינור, ובצ'לו כ-140 ק"ג. הגשר עשוי עץ ומונח בצורה אנכית לכלי. את הגשר לא מורחים בלכה, כמו את שאר הכלי, משום שתפקידו הנוסף של הגשר הוא להעביר רטט לגוף הכלי, ולכן הוא צריך להיות מונח כשכל בסיסו בא במגע עם הכלי. משום שאינו מצופה לכה, הגשר מתבלה מהר יותר משאר הכלי ולכן לעתים מחליפים אותו. על הגשר ישנם ארבעה חתכים דקים שעליהם משעינים את המיתרים. החתכים מקבעים את המיתרים למקומם. מיקומו של הגשר קבוע, על תיבת התהודה ישנם שני "חצים" קטנים, ביניהם יש לשים את הגשר. לשם הדיוק שבהפקת הצליל, חשוב שהגשר ימוקם במרכז הכלי.

מתחת לרגל השמאלית של הגשר, יש חלק הנקרא נשמה, ולו תפקיד מרכזי בכלי. הנשמה היא מקל עץ ישר הנמצא בין הבטן לגב הכלי, ולה כמה תפקידים, האחד הוא לשמור שבטן הכלי לא תשקע מהלחץ המופעל על הגשר, והשני הוא לקבוע את גוון הצליל ('צבע' הצליל). הנשמה קובעת את כל גוון הצליל של הכלי, וכל תזוזה קטנה של הנשמה תשנה את אופי הכלי - אם יהיה חריף, עדִין, מתוק, וכו'... בוני כלי הקשת משחקים עם הנשמה בהתחלה כדי לבדוק מה הנקודה שבה הכלי מצלצל הכי טוב, בדומה למגבר שבו מגבירים את הבס, או את הטרבל. מאחר שהבטן וגב הכלי קמורים, גם הנשמה בקצוותיה בנויה לפי הקימור של הבטן והגב, ולכן יש כמה סוגי נשמות לפי מיקום הנשמה (שזז במילימטרים).

המיתרים מסתיימים בחלק הנקרא מִשְחָל, שהוא תוספת לכלי הקשת, המתוח בעזרת פלסטיק אל תחתית הכלי. חלק זה צר בתחתיתו, והולך ומתרחב, ובמעלה ישנם ארבעה ברגים, 'בורגי כיוון' עליהם מלופפים המיתרים. ברגים אלה עוזרים לכיוון המדויק של הצליל, בחלקיקי-הטון. יש הסבורים כי המשחל משפר את הצליל המופק מכלי הקשת, ויש החולקים עליהם וטוענים כי המשחל פוגע בצליל. פעם משחל זה לא היה קיים, וכיוונו את כלי הקשת רק בעזרת המפתחות. בכינור, לא נוהגים לשים בורגי כיוון בכל המיתרים, אלא רק במיתרים הגבוהים: במיתר מי, ולעתים גם במיתר לה, ואילו בצ'לו נוהגים לשים בכל המיתרים את בורגי הכיוון מאחר שההשפעה על הצליל קטנה יותר. בקונטרבס אין בורגי כיוון, מאחר שהוא מתכוון בקלות בעזרת מפתחות המתכת (בניגוד למפתחות העץ בכלי הקשת האחרים).

הקשתות של הכינור, הויולה, הצ'לו והקונטרבס דומות אחת לשנייה מאוד, ובכולן מנגנים באותה שיטה, אך בכל זאת ישנם כמה הבדלים בין הקשתות. הקשת של כינור ארוכה יחסית לקשתות של קונטרבס וצ'לו. שערותיה של קשת של כינור יותר "צרות" כאשר הן נמתחות, ואילו שערותיה של קשת הקונטרבס יותר "רחבות". זאת משום שבכינור, בזמן הנגינה נהוג להזיז את הקשת מהר יותר יחסית לקונטרבס, משום שהזזה מהירה של הקשת נותנת צליל יותר פתוח (ישנם קטעים ביצירות בהם מזיזים את הקשת פחות מהר, אך עדיין לא לאט כמו בקונטרבס). בקונטרבס נוהגים לנגן עם קשת יותר מתוחה מאשר בכינור. קשת מתוחה מאפשרת הפעלת משקל רב יותר על הקשת, הדרוש לנגינה בקונטרבס משום שהמיתרים בקונטרבס יותר עבים וארוכים ממיתרי הכלים האחרים.

במהלך ההיסטוריה, השתנה המבנה של כלי הקשת. שינויים אלה נעשו בניסיון ליצור צליל יפה יותר. בעבר, הקשת הייתה דומה לחץ וקשת של פעם, אך במהלך הזמן השתנתה. גם היום בוני הכינורות עושים כל מיני ניסויים כדי להשיג צליל יפה יותר. בימי קדם, המיתרים היו עשויים ממעיים של כבש (הנקראים מיתרי גידים), כיום הם עשויים ממתכת, המשיגה צליל יותר מבריק וחזק. ניתן לראות את ההבדלים בין הויולה דה גמבה (כלי קדום הדומה לקונטרבס), לבין כלי הקשת של היום. מלבד הכלים עצמם, גם הקשת השתנתה, וגם אופן הכיוון של כלי הקשת השתנה (ראו להלן, כיוון כלי הקשת).