מבשרי הציונות

מְבַשְׂרֵי הציונות הם הוגי הדעות אשר יצרו את עולם הרעיונות והמונחים של ההגות הציונית ממחצית המאה ה-19, והציגו אותו בחיבוריהם, שהתפרסמו כמאמרים בעיתונות ובספרים, כתפיסות עולם ותוכניות להקמת בית לאומי לעם היהודי בארץ ישראל. לדעת חלק מההיסטוריונים שחקרו את תופעת 'מבשרי הציונות', העיקריים שבהם פעלו בשנים 1860-1874, בטרם ההכנות לעלייה הראשונה בתרמ"ב (1881), והופעת הציונות המדינית (1896) והציונות המעשית.

הגדרה וזהות

היסטוריונים חלוקים בשאלת הגדרתם וזהותם של "מבשרי הציונות". חלקם, המרחיבים, ראו כמבשרים, כל מי שרעיונותיו או הצעותיו צורפו אל מארג הרעיונות הציוני לאחר מכן, מאז תנועת "חיבת ציון" ואילך. ואילו, המצמצמים, טענו, כי אף אם קדמו לתנועת "חיבת ציון" הוגים ויזמים, באותם מסלולים שהציונות נעה בהם לאחריהם, הרי שהתואר "מבשר ציונות" הולם רק את ההוגים שהשפיעו באופן ניכר על הציבור. ההיסטוריונים חלוקים גם בשאלה: האם "מבשרי הציונות" באשר הם, הושפעו, מרעיון הלאומיות המודרנית שפשט באירופה במהלך מאה ה-19, אם לאו. במחצית המאה ה-20 היה החוקר דב ויינריב מבין הטוענים לראשונה, כי מחקר תולדות הציונות, ובכלל זה העיסוק בשאלה מי הם "המבשרים", הושפעו במידה רבה מעמדותיהם של עורכי המחקרים, רובם ככולם ציונים בהשקפתם.[1]

בין "מבשרי הציונות" המוסכמים על ההיסטוריונים נמנים:

בהיסטוריוגרפיה של הציונות הוזכרו בשל תרומתם לרעיון הציוני מספר הוגי דעות ויזמים נוספים, יהודים ושאינם יהודים, כמבשרי הציונות, שהופיעו בטרם שהייתה לתנועה המונית; נחום סוקולוב, כתב על משה מונטיפיורי, אדולף כרמיה, אליעזר בן יהודה, בעל השל"ה, מנשה בן ישראל, ואף משיח השקר שבתי צבי שעלילותיו טלטלו את היהדות בעשור השביעי של המאה ה-17 ומאז נטבע בזיכרון הלאומי הקיבוצי. אדולף ביהם הציע בספרו את מרדכי עמנואל נח, בעל תוכנית "אררט", אשר פעל במחצית הראשונה של המאה ה-19, ועד פרץ סמולנסקין שנפטר ב-1885, ומבין הלא-יהודים זיהה כ"מבשרים" מבחר הוגי דעות ויזמים, כגון ג'ורג' אליוט ולורנס אוליפאנט.