מגילת העצמאות

מגילת העצמאות

מגילת העצמאות היא המסמך המכריז על הקמתה של מדינת ישראל. "מגילת העצמאות" הוא אמנם שמה המקובל, אך שמה הרשמי הוא "הכרזה על הקמת מדינת ישראל", ובשם זה פורסמה בעיתון הרשמי (ע"ר 14.5.48, עמ' 1). את המגילה הקריא דוד בן-גוריון בטקס הכרזת העצמאות שנערך במוזיאון תל אביב הישן (שדרות רוטשילד 16, תל אביב), ביום שישי, ה' באייר תש"ח, 14 במאי 1948, בשעה 16:00, 8 שעות לפני סיום המנדט הבריטי על ארץ ישראל.

מגילת העצמאות כוללת חמישה חלקים:

  • סקירה היסטורית של זכותו של העם היהודי על ארץ ישראל, ושל הדרך שהובילה להכרזת המדינה. פרישת הבסיס ההיסטורי, המוסרי והמשפטי להקמת המדינה.
  • הכרזה על הקמתה של מדינת ישראל.
  • עקרונותיה של המדינה החדשה.
  • פנייה אל גורמים שונים והצהרת כוונות.
  • חתימות.

תוכן המגילה

זכותו הלאומית של עם ישראל

כמחצית ממגילת העצמאות מוקדשת להצגת הבסיס ההיסטורי, המוסרי והמשפטי לחידוש העצמאות היהודית בארץ ישראל ולהקמתה של מדינת ישראל. להלן העובדות ההיסטוריות מהעבר הרחוק והקרוב, שעמדו ביסוד המגילה לתפיסתם של יוצריה, ונסקרו בחלק זה של המגילה:

  • ארץ-ישראל היא המקום בו קם העם היהודי, בה עוצבה דמותו הרוחנית, הדתית והמדינית ובה קיים ממלכה עשירה בתרבות. על אדמת ארץ-ישראל גובש ונכתב "ספר הספרים הנצחי" (כלשון ההכרזה) – התנ"ך. לפיכך לעם היהודי קשר הדוק אל כברת ארץ זו.
  • העם היהודי הוגלה מארצו בכוח הזרוע לאחר תקופת בית שני, בניגוד מוחלט לרצונו. גם לאחר הגליה זו והתפזרותו של העם היהודי בתפוצות השונות, לא שכח את שייכותו לארץ ישראל ולא חדל מלהתפלל ומלקוות לשוב אליה ולחדש בתוכה את חירותו המדינית, במשך אלפיים שנה.
  • בדורות האחרונים התרחשה שיבה המונית של יהודים אל ארץ ישראל, בגלי עלייה שהתגברו מאז המאה ה-18 ועוד יותר משלהי המאה ה-19 מהעלייה הראשונה ואילך, במסגרתן באו לארץ עולים, חלוצים ומעפילים. הם הפריחו שממות ובנו כפרים וערים, והחיו את השפה העברית, יישוב גדל ומנהל את משקו ותרבותו. היישוב חידש למעשה את הקיום היהודי החברתי, התרבותי והלאומי בארץ-ישראל. ההתיישבות היהודית המחודשת הביאה את ברכת הקידמה לכל תושבי הארץ, והיא שוחרת שלום. בניין הבית הלאומי היהודי בארץ-ישראל הוא עובדה קיימת, שאינה ניתנת לביטול.
  • בשנת תרנ"ז (1897) התכנס הקונגרס הציוני בעקבות קריאתו של בנימין זאב הרצל, והכריז על זכותו של העם היהודי לתקומה לאומית מדינית בארץ ישראל. תוכנית בזל הציבה תוקף משפטי מודרני לזכות זו, וכן היוותה הצהרת כוונות.
  • זכותו ההיסטורית של עם ישראל בארץ ישראל הוכרה בהצהרת בלפור מתאריך 2 בנובמבר 1917, ואושרה בכתב המנדט מטעם חבר הלאומים, אשר נתן במיוחד תוקף בינלאומי לקשר ההיסטורי שבין העם היהודי לבין ארץ ישראל ולזכות העם היהודי להקים מחדש את ביתו הלאומי.
  • השואה, בה נרצחו מיליונים מיהודי אירופה, הוכיחה מחדש בעליל את ההכרח בפתרון בעיית העם היהודי מחוסר הארץ והעצמאות המדינית על ידי חידוש המדינה היהודית בארץ ישראל. מגילת העצמאות קובעת כי על מדינה זו להיות פתוחה בפני כל יהודי ולהעניק לעם היהודי מעמד של אומה שוות זכויות בתוך משפחת העמים.
  • במלחמת העולם השנייה תרם היישוב העברי בארץ את מלוא חלקו למאבק האומות שוחרות השלום כנגד הנאצים, התגייסותו ומאמציו בתקופת המלחמה נזקפה לזכותו לקחת חלק בייסודה של ברית האומות המאוחדות.
  • תוכנית החלוקה שהתקבלה בכ"ט בנובמבר 1947, חייבה את הקמתה של מדינה יהודית בארץ ישראל. הכרה זו בזכות העם היהודי להקים את מדינתו, אינה ניתנת להפקעה. החלטת האו"ם אינה מקור הזכות אלא הכרה בזכות הקיימת ממילא[1].

זכותו של העם היהודי למדינה, מוצגת בהכרזת העצמאות כזכותו הטבעית של העם היהודי, להיות ככל עם ועם, עומד ברשות עצמו במדינתו הריבונית. זכות זו אינה מנומקת. לעומת זאת, קביעת ארץ ישראל דווקא כמקום בו זכאי העם היהודי לממש את זכותו, זוכה להנמקה נרחבת, הן של עצם הקשר ההדוק של העם לארץ ישראל והן לגבי מניעת טענת "התיישנות" של הקשר ההיסטורי.

הכרזה על הקמת המדינה

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – הכרזת העצמאות
ההכרזה על הקמת מדינת ישראל
קהל בשדרות רוטשילד בעת הקראת המגילה

החלק השני של מגילת העצמאות הוא ההכרזה "על הקמת מדינה יהודית בארץ-ישראל, היא מדינת ישראל." חלק זה הוא המשך ישיר של החלק הראשון: לאחר שהובא הבסיס ההיסטורי, המוסרי והמשפטי להקמת המדינה בארץ ישראל, מכריזה מועצת העם על הקמת המדינה ונקבע שמה של המדינה – "מדינת ישראל".

כמו כן, נקבע בהכרזה כי בלילה שלאחר ההכרזה, עת סיום המנדט הבריטי על ארץ ישראל, יוקמו הרשות המחוקקת והרשות המבצעת של המדינה החדשה. בכך ייקבעו למדינה החדשה שני מוסדות מרכזיים המאפיינים מדינה עצמאית וריבונית והיישוב היהודי יהפוך למעשה למדינה. אין התייחסות במגילה למאפיינים אחרים של מדינה עצמאית, כמו הרשות השופטת או גבולות המדינה (פרט לכך שהיא בארץ ישראל). בן-גוריון התנגד להכרזה על גבולות המדינה וטען כי גם בהכרזת העצמאות של ארצות הברית לא נאמר דבר על גבולות.[2] המגילה אינה מתייחסת לירושלים ואינה קובעת את בירתה של המדינה.

בחלק השני מוצגת גם תוכנית ביצועית: נקבע כי "החל מרגע סיום המנדט ועד להקמת השלטונות הנבחרים והסדירים של המדינה בהתאם לחוקה שתיקבע על ידי האספה המכוננת הנבחרת לא יאוחר מ-1 באוקטובר 1948 – תפעל מועצת העם כמועצת מדינה זמנית, ומוסד הביצוע שלה, מנהלת העם, תהווה את הממשלה הזמנית של המדינה היהודית, אשר תיקרא בשם י ש ר א ל".[3]

עקרונות המדינה החדשה

עקרונות המדינה החדשה מצויים בחלק השלישי שלה. חלק זה מפרט את עקרונות היסוד שלאורם תפעל מדינת ישראל:

עקרונות אלה מבססים את הגדרת אופיה של מדינת ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית.

בחלק הרביעי שיובא להלן (הצהרת כוונות) ישנה התחיבות מוגדרת וספציפית יותר ביחס לערביי ישראל.

הצהרת כוונות בפני אומות העולם

  • האומות המאוחדות, בבקשה למתן יד לעם היהודי בבניין מדינתו ולקבלת מדינת ישראל לתוך משפחת העמים.
  • הערבים תושבי מדינת ישראל, בבקשה לשמירה על השלום וללקיחת חלק בבניין המדינה על בסיס אזרחות מלאה ושווה ונציגות במוסדות השלטון.
  • המדינות השכנות ועמיהן, בקריאה לשיתוף פעולה ועזרה הדדית עם העם היהודי העצמאי בארצו.
  • העם היהודי בתפוצות, בקריאה לעלות למדינת ישראל, לתרום לבניינה ולעמוד לימינה תמיד.