מגן

מגינים מעץ עבה ומחוזק
מגן סקסוני עם בליטת מגן מימי הביניים
אולימפיה מנצ'יני אחייניתו של לואי הארבעה עשר, מלך צרפת אוחזת במגן

המגן הוא מעין לוח עבה העשוי מעץ או מתכת, המוחזק ביד ומיועד לבלום התקפות אויב, כגון מטר חצים ומכות חרב או גרזן. המגן נועד לשימוש הן על ידי לוחם משוריין והן על ידי לוחם לא משוריין. על הלוחם האוחז במגן היה לכוונו כך שיבלום את ההתקפה - מגן טוב יכול היה לבלום את רוב סוגי ההתקפות ברוב כלי הנשק. המגינים מגוונים בצורתם, גודלם ובחומרים מהם הם עשויים, והם השתנו ממקום למקום ובין תקופות שונות בהיסטוריה.

התפתחות המגן

המגנים הראשונים היו בנויים מעץ או מעור, ובהמשך נוספו להם פסי ארד לחיזוק. העם הראשון שהשתמש במגנים באופן נרחב הם השומרים. חייליהם סודרו במערך הפלנקס ולמגן היה תפקיד מפתח לשמירת המערך. כל החיילים הכבדים חומשו במגנים, בדרך כלל גדולים: עד גודל של מטר, על מנת שיוכלו לכסות בקלות על כל גופו של הלוחם.

בתקופת יוון הארכאית (המאה ה-8 לפנה"ס) המגנים קיבלו דחיפה נוספת. החיילים היוונים הכבדים ההופליטים השתמשו במגן על מנת לייצב את מערך הפלנקס, בדומה לשומר. המגן היה עשוי בדרך כלל מעץ עם חיזוקי ארד, אם כי אחוז המתכת עלה בהרבה יחסית לעת העתיקה יותר. בצבא הספרטני החייל היה מקבל עונש חמור על איבוד המגן לעומת עונש קל או העדר עונש כלל על איבוד חלק אחר משריונו, כי המגן נועד לשמור על מערך הפלנקס, ואילו פרטי שריון אחרים היו אמורים לשמור על חייו האישיים של הלוחם. גם בצבא הרומי למגנים היה תפקיד מפתח בשמירת המערך. החייל הרומי נהג להדוף את האויב בעזרת מגנו הגדול ולדקור אותו עם חרבו.

מגינים מהמאה ה-11 מתוארים בשטיח באייה.

לאחר נפילת האימפריה הרומית הייתה ירידה כללית בטכנולוגיה ונלוותה לה נסיגה גם באיכות המגנים. הייתה חזרה למגני עץ פשוטים בעלי טבעת מתכת מסביב. בהמשך בימי הביניים המגן זכה לפריחה מחודשת והיה לאחד מכלי הנשק החשובים ביותר של האביר. בימי הביניים נשאו הפרשים מגינים שצורתם כמעין אליפסה אנכית או מעוין. הצורה תוכננה בשביל לספק הגנה מרבית לפרש תוך מתן נוחות לתקיפה ותפעול הסוס. מאוחר יותר, החלק העליון של המגן הוסר (כנראה בשביל לשפר את הראות של הפרש) וכך נוצר דגם המגן האבירי המוכר לכולם ומשמש תבנית לסמלים של מדינות, ערים ובתי אצולה.

עם המצאת שריון הלוחות המלא, המגנים החלו לאבד מחשיבותם, אם כי השתמשו בהם עד המאות ה-16 וה-17 בעת סוף ימי הביניים ובתחילת העת החדשה. במאה ה-16, שריון הלוחות המלא היה מספיק כבד ועבה, כך שהמגן היה מיותר ורק הגביל את יכולתו של הלוחם לתקוף באמצעות חרב כבדה או נשק מוט דו-ידני. במאה ה-17, בעקבות גילוי אבק השריפה, המגן יצא לגמרי משימוש עקב חוסר יכולתו לבלום קליעי רובה.

למרות שיצאו משימוש קרבי, למגינים יש עדיין שימוש טקסי וסמלי. בימי הביניים הן באירופה והן באפריקה, מגיני הלוחמים היו מעוטרים בצבעים וסמלים שייצגו את הלוחם (את בית האצולה שלו או השבט שלו). סמלי המדינות והערים האירופאיות מבוססים על סמלי מגינים שכאלה ותבנית המגן החצי-מעויני משמשת כבסיס נפוץ לסמלים של מדינות (אפילו סמל מדינת ישראל), ערים ויחידות צבאיות.

כיום, מגינים העשויים פלסטיק משמשים בעיקר כוחות משטרה על מנת לטפל בהפרות סדר ולהגן על השוטרים מפני יידוי אבנים, בקבוקי תבערה וחפצים שונים הנזרקים עליהם על ידי מפגינים בעת הפגנות אלימות. כמו כן קיימים מגינים כבדים נגד כדורי רובה בשימוש יחידות מיוחדות.