מוזיאון הלובר

מוזיאון הלובר
Musée du Louvre
אגף רישלייה במוזיאון הלובר
מידע
סוגמוזיאון אומנות
שנת ההקמה1793
תאריך פתיחה רשמי1793 עריכת הנתון בוויקינתונים
כתובתPalais Royal, Musée du Louvre, Paris 75001
מנהלז'אן-לוק מרטינז עריכת הנתון בוויקינתונים
אוצר ראשימארי-לור דה רושברון עריכת הנתון בוויקינתונים
מבקרים בשנה7,400,000 (נכון ל־2016) עריכת הנתון בוויקינתונים
קואורדינטות48°51′40″N 2°20′09″E / 48°51′40″N 2°20′09″E / 48.861088888889; 2.33575 
http://www.louvre.fr
(למפת פריז רגילה)
Paris department land cover location map.svg
 
הלובר
הלובר
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית
המונה ליזה מאת לאונרדו דה וינצ'י, מוצגת בלובר
מוזיאון הלובר בלילה

מוזיאון הלוברצרפתית: Musée du Louvre) בפריז שבצרפת הוא אחד המוזיאונים הוותיקים, הגדולים והמפורסמים ביותר בעולם. ההיסטוריה של המבנה החלה כמעט לפני אלף שנה, והמבנה הנוכחי התפתח מארמון שהחל להיבנות במאה השש-עשרה. מוזיאון הלובר ממוקם במרכז פריז, בגדה הימנית שברובע הראשון של העיר בין נהר הסן לרחוב ריבולי, ובין גני טווילרי לכנסיית סן-ז'רמן ל'אוקסרואה.

הלובר, ששמו נגזר מהמילה הפרנקית leovar או leower, אשר מציינת מקום מבוצר, על-פי ההיסטוריון הצרפתי אנרי סובל (Henri Sauval 1623-1676), היה מקום מושבו של הריבון בצרפת, עד העברת המושב המלכותי לוורסאי בשנת 1682 על ידי לואי הארבעה-עשר. הלובר נותר מקום המושב של הממשל עד סוף ימי המשטר הישן.

הלובר הוא המוזיאון הגדול ביותר בפריז, ושטחו 100,160 מטרים רבועים, מהם 58,470 מוקדשים לתצוגות. ללובר היסטוריה אמנותית, אדריכלית ופוליטית ארוכת שנים, שראשיתה בשושלת הקאפטינגית. ציוני דרך רבים בהיסטוריה של פריז משיקים להיסטוריה של הלובר. מבנה המוזיאון היה בעבר ארמון מלכותי, והוא משכנן של יצירות אמנות מהמפורסמות והיפות בעולם, בינן המונה ליזה, המדונה והילד עם אנה הקדושה והמדונה של הסלעים של לאונרדו דה וינצ'י, החירות מובילה את העם של אז'ן דלקרואה, שבועת האחים ההוראטים מאת ז'אק לואי דוד, ונוס ממילו של אלכסנדרוס מאנטיוכיה וניקה מסמותרקיה. פסל הפרש של לואי הארבעה עשר נחשב כנקודת המוצא של האקס היסטוריק, ואולם הארמון אינו שוכן בתוואי הציר.

עם שיא של 9.3 מיליון מבקרים בשנת 2013, הלובר מוביל כמוזיאון האמנות המבוקר ביותר בעולם.[1] זהו גם המונומנט המבוקר ביותר בפריז.

בנייה ואדריכלות

מצודת הלובר הראשונה הוקמה בידי פיליפ אוגוסט בשנת 1190, במקום שהיה, בזמנו, הקצה המערבי של פריז, כארמון מלכותי מבוצר להגנת מערב פריז מול מתקפות ויקינגים. האוצר המלכותי עבר לשכון בלובר בשנת 1317, והמבנה התרחב תחת שארל החמישי.



בשנת 1528 נהרסה "המצודה הגדולה" על ידי פרנסואה הראשון ובשנת 1546 החלה הפיכת המבצר לארמון מגורים מלכותי מפואר. האדריכל פייר לסקו (Pierre Lescot), הממונה על עבודת הבנייה, הביא לפריז את שפת העיצוב החדשה של הרנסאנס, שהחלה להתפתח בטירות עמק הלואר. העבודה המשיכה בזמן שלטונם של אנרי השני ושל שארל התשיעי.

אנרי הרביעי (1589-1610) החליט לאחד את ארמון הלובר עם ארמון טווילרי, שנבנה על ידי קטרינה דה מדיצ'י. היה זה "העיצוב הגדול" של הלובר, שהשלב הראשון בו היה בניית הגלריה הגדולה. אנרי הרביעי, תומך נלהב באמנויות, הזמין מאות אמנים ובעלי מקצוע לגור ולעבוד על הקומות הנמוכות של המבנה. תוספת עצומה זו נבנתה לאורך גדות נהר הסן ובזמנו היא הייתה המבנה הארוך ביותר בעולם.

לואי השלושה עשר (1610-1643) השלים את אגף דנון, שאת בנייתו החלו בתקופתה של קטרינה דה מדיצ'י בשנת 1560. הוא גם בנה את אגף רישלייה, ששימשה בעבר את משרד הכלכלה הצרפתי. בימינו שופצו האגפים, כחלק מתוכנית השיפוץ הגדולה של הלובר; משרד הכלכלה הועבר והאגף הפך לגלריה יפהפייה שנחנכה בשנת 1993, שנת יובל המאתיים לפתיחת חלקים מהארמון לציבור כמוזיאון ב-8 בנובמבר 1793, בזמן המהפכה הצרפתית.

בזמנם של לואי השלושה עשר ושל לואי הארבעה עשר נוספה גם החצר המרובעת, תחת פיקוחם של האדריכלים ז'אק למרסייה (Lemercier) ואחריו ויולה לה דוק, שרבעו את מידת החצר הרנסאנסית הישנה. עיטורי ופיתוחי הארמון הופקדו בידיהם של ציירים כניקולה פוסן, ג'ובני פרנצ'סקו רמנלי ושארל לה ברון. אך כל אלו הופסקו באחת כאשר החליט לואי הארבעה עשר להפוך את ורסאי למרכז הכוח ולמקום המשכן המלכותי בשנת 1678. הלובר נותר, אם כן, זמן רב כמות שהוא. רק במאה ה-19 חודשו מבצעי הבנייה, בעיקר בידי אנז'-ז'אק גבריאל (Gabriel) ו ז'אק-ז'רמן סופלו (Soufflot), והושלם "העיצוב הגדול".

נפוליאון הראשון הורה על הקמת שער ניצחון ("שער הניצחון של קרוסל") בשנת 1806, לזכר ניצחונותיו בגני קרוסל. באותם הזמנים היה גן זה הכניסה לארמון טווילרי.

ללובר נוספו חלקים גם בתקופת שלטונו של נפוליאון השלישי. האגף החדש של השנים 1852-1857, שתוכנן בידי האדריכלים ויסקונטי (Visconti) והקטור לפואה (Lefuel), מדגים את המראה ה נאו-בארוקי של עדין הקיסרות השנייה, המלא בפרטים ועמוס בפסלים. העבודות נמשכו עד שנת 1876.