מוזיקה מזרחית

Gnome-edit-clear.svgערך זה זקוק לעריכה: ייתכן שהערך סובל מפגמים טכניים כגון מיעוט קישורים פנימיים, סגנון טעון שיפור או צורך בהגהה, או שיש לעצב אותו.
אתם מוזמנים לסייע ולתקן את הבעיות, אך אנא אל תורידו את ההודעה כל עוד לא תוקן הדף. אם אתם סבורים כי אין בדף בעיה, ניתן לציין זאת בדף השיחה.
מוזיקה מזרחית/ ים תיכונית
מקורות סגנונייםמוזיקה ערבית, מוזיקה יוונית, מוזיקה טורקית, מוזיקת פופ, מוזיקה עברית, מוזיקה בלקנית
מקורות תרבותייםמזרחים, ישראל
כליםמערכת תופים, דרבוקה, גיטרה מזרחית, עוד, שליש, קסילופון, כינור, בגלמה, חלילית, מקלדת אלקטרונית
פופולריות מיינסטריםשנות השבעים, סוף שנות התשעים - העשור הראשון של המאה ה-21 בישראל
תת-סוגות
רוק מזרחי, מוזיקת דיכאון

המונח מוזיקה מזרחית, או מוזיקה ים תיכונית, או הזמר המזרחי הישראלי, הוא כינויה של סוגה מוזיקלית בזמר העברי שנוצר בישראל ומזוהה עם המסורת המוזיקלית של בני עדות המזרח. למרות הזיהוי עם מסורת עדות המזרח, זמר זה מושפע מהמוזיקה הערבית וכן ממוזיקה תימנית, יוונית, כורדית, בוכרית, טורקית, מרוקאית ומהמוזיקה הארצישראלית ההגמונית משנות ה-30 ועד שנות ה-50.

היסטוריה ומקורות

עוד מתקופת היישוב ובעשור הראשון לקיום המדינה, המוזיקה הישראלית הושפעה ממקורות שונים כולל ממקורות מוזיקליים ים תיכוניים ומזרח תיכוניים. בתקופה זו אחדים מהמקובלים שבזמרים הישראלים שרו בהדגשת ח' ו-ע' ובסלסולים תימניים או שנקראו בשמות יהודיים בני עדות המזרח (לדוגמה שושנה דמארי, פילפל אל-מסרי זוהר ארגוב וג'ו עמר). אולם, לקראת סוף שנות החמישים חלה התרחקות בין מוזיקאים בעלי השפעות ים תיכוניות או ערביות לבין הממסד ששלט בכל תחנות הרדיו והטלוויזיה. שיאה של ההתרחקות הזו היה בין הראיון שהעניק ניסים סרוסי לירון לונדון, בשנות השבעים, שבו הטיח לונדון בסרוסי כי רק ישראל השנייה מאזינה לו, לבין הצלחת השיר הפרח בגני של זוהר ארגוב, בשנות השמונים. בתקופה זו כמעט שלא נשמעה מוזיקה מזרחית, או לפחות מוזיקה עם השפעות מזרחיות בולטות באמצעי התקשורת הישראליים.

בתקופה זו התפתחה המוזיקה המזרחית בנפרד מהמוזיקה הישראלית הכללית וסופקה לקהל בכמה דרכים. דרך אחת הייתה החפלות – ערבי שירה שהמפורסמים ביניהם היו בכרם התימנים.

דרך שנייה הייתה מועדונים של רוקרים מזרחיים. מרבית המוזיקאים שם שאפו להיות רוקרים לכל דבר אך הם נודו מהרדיו בשל השפעות מזרחיות, לפעמים קלות ביותר, שהייתה על המוזיקה שלהם. בעקבות הנידוי הממסדי הם נאלצו לפנות דווקא למי שמחפש מוזיקה מזרחית והחלו להדגיש אלמנטים אלה ביצירותיהם. מרבית מהמועדונים האלה היו בארץ, אך חלק מהחשובים בהם היו בניו יורק והם קלטו אליהם אמנים שנטשו את הארץ בעקבות הנידוי, כמו גבי שושן. המועדונים בניו יורק היו גם מקום חובה לסיבוב הופעות לזמרים מזרחיים מהארץ. חלק מהאמנים הישראלים שנקלעו לניו יורק כגון שלומי שבת ואלון אולארצ'יק הפכו לזמרים עם השפעה מזרחית בולטת.

הדרך השלישית והמפורסמת ביותר הייתה דוכני הקלטות, בעיקר אלה שבתחנה המרכזית הישנה של תל אביב, כשזו הייתה התחנה המרכזית היחידה של העיר. עד מהרה נוצר שם מעין ממסד מוזיקה מזרחית שגם אליו היה קשה לפרוץ ואמן שרצה להציג שם את מרכולתו היה צריך להוכיח את עצמו. עבור זמר מזרחי, הפריצה לשם הייתה קשה כמו הפריצה של זמר לא מזרחי אל הרדיו.

הדרך הרביעית היא אולמי החתונות. בניגוד למוזיקאים ישראלים אחרים, עבור המוזיקאים המזרחיים, הופעה בחתונה אינה פחיתות כבוד ואינה סימן של סוף קריירה. זהבה בן הופיעה בחתונות במהלך כל הקריירה שלה, אצל זהר ארגוב הפסקת ההופעה בחתונות הייתה סימן של סוף קריירה ואילו אלי לוזון החל את הקריירה שלו באולמי החתונות.

זמרי החפלות של כרם התימנים

החל משנות ה-60, ילידי הארץ בני הדור השני של עולי ארצות האסלאם, או כאלה שעלו לישראל בילדותם, החלו לפתח סגנונות מוזיקליים חדשים. הסגנון הראשון התפתח בשכונת כרם התימנים, במסגרתו זמרים, בעיקר מקרב יוצאי תימן החלו ליצור תמהיל מוזיקלי ששילב מנגינות של פזמונים תימניים, פזמונים מרוקאים ופזמונים ערבים עם מילים עבריות גם של משוררים או גם מן המסורת היהודית ובמיוחד שירים של שלום שבזי. הרפרטואר כלל גם ביצוע של זמר עברי בסגנון מקומי. המוזיקה בוצעה במסגרות פרטיות, בחפלות, באירועים, מועדונים ועוד והלהקה שהתחילה את החפלות האלה הייתה "צלילי שבזי" (השובלים), שבה היו חברים שלמה מורי (דובל'ה), משה משומר, שלום שובלי (דודו של הזמר רון שובל), ושמעון ישראלי (שמעוני). הם שרו שירים גם מפזמונאות תימן וכן לקחו שירי משוררים (כגון חיים נחמן ביאליק ואלכסנדר פן) להם ביצעו עיבודים מזרחיים עם כלי נגינה כמו דרבוקה ועוּד (כלי פריטה ערבי).

בתחילת שנות ה-70 החלו להקליט את החפלות, והשירים הופצו בקלטות שמע פיראטיות בכמויות קטנות בשכונות העיר תל אביב. באביב וקיץ 1975 יצאו לאור שני אלבומים של שתי הלהקות החשובות ביותר של אותה תקופה, להקות שהשפיעו רבות על ה"מוזיקה המזרחית" - צלילי הכרם ו צלילי העוד. שני האלבומים יצאו בתחילה בפורמט של תקליטים ולאחר מכן בקלטות. היו אלה האלבומים הראשונים של "מוזיקת הקסטות" הישראלית. בצלילי הכרם היו חברים דקלון ו משה בן מוש, ובצלילי העוד היו חברים הסולן רמי דנוך, נגן הגיטרה החשמלית יהודה קיסר ונגן הקאנון דוד גזלה. שתי הלהקות הושפעו רבות אחת מהשנייה וחלק גדול מהרפרטואר שהגיע מן החפלות של כרם התימנים היה משותף לשתיהן. אף על פי כן, לצלילי העוד היה צליל עכשווי יותר בגלל הגיטרה החשמלית של קיסר וזאת בשילוב עם גוון ערבי של הקאנון, בעוד צלילי הכרם שמרו יותר על האותנטיות והצבע של הפזמונאות התימנית. בין השירים המפורסמים של אותה תקופה ניתן למצוא את "חנה'לה התבלבלה", "אני גדליה", "סורו ממני", "עת דודים כלה", "לנר ולבשמים", "בזוכרי ימים ימימה", "נעלה נעלה", "חסידה צחורה", "אשאל אלוהי" ועוד. שתי הלהקות הוציאו את התקליטים במסגרת שתי חברות הפקה, צלילי העוד ב"קוליפון" (האחים אזולאי), שיצא לאור באביב 1975 וצלילי הכרם ב"האחים ראובני" שיצא בקיץ 1975. שתי החברות היו, ונשארו, חברות דומיננטיות בשוק הזמר הישראלי-מזרחי.

המועדונים של "להקות הקצב"

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – רוק מזרחי

הערוץ השני - התפתח באמצע שנות ה-60 במועדונים ברמלה ובמתחם התחנה המרכזית הישנה של תל אביב. במסגרת המועדונים, כמו "כריש" ו"קליפסו" שברמלה, שרו הזמרים והלהקות רוק. בתחילת דרכן, הלהקות, "להקות הקצב" כפי שנקראו, שרו באנגלית. בין הלהקות ניתן למנות את "הכוכבים", "הגולדפינגרס", "האריות", "הנסיכים", "הצ'רצ'ילים", "הלורדים" ועוד. עם הזמן זמרים שהיו מחוץ לזרם המרכזי הופיעו עם הלהקות והחלו לשיר גם בעברית בסגנון איטלקי צרפתי וישראלי. במועדונים האלה התפרסמו, בין השאר, גם הזמרים גבי שושן, ניסים סרוסי, אבנר גדסי ושימי תבורי שנקראו אז זמרים מזרחיים או זמרי רוק מזרחי.