מלחמת ההתשה

מלחמת ההתשה
מלחמה: הסכסוך הישראלי ערבי
PikiWiki Israel 381 Firdan Bridge 1969 גשר פירדאן 1969.jpg

חיילים ישראליים על גשר פירדאן בתעלת סואץ, 1969
תאריך התחלה:8 במרץ 1969
תאריך סיום:8 באוגוסט 1970
משך הסכסוך:שנה ו-21 שבועות
מלחמה לפני:מלחמת ששת הימים
מלחמה אחרי:מלחמת יום הכיפורים
מקום:המזרח התיכון
תוצאה:ללא הכרעה
שינויים בטריטוריות:אין
הצדדים הלוחמים

ישראלישראל  ישראל

מצרים (1958-1972)מצרים (1958-1972)מצרים
ברית המועצותברית המועצות  ברית המועצות

ראשי מדינה
ישראלישראל גולדה מאיר מצרים (1958-1972)מצרים (1958-1972) גמאל עבד אל נאצר 
מפקדים

מצרים (1958-1972)מצרים (1958-1972)עבד אל-מונעם ריאד,
מצרים (1958-1972)מצרים (1958-1972) אחמד איסמאעיל עלי,
ברית המועצותברית המועצותאנדריי גרצ'קו

כוחות

275,000 (כולל חיילי מילואים)

200,000 חיילים מצריים, כ-32,000 חיילים סובייטים

אבידות

367 הרוגים ו-999 פצועים מתוך 968 הרוגים ו-3,730 פצועים בכל הזירות בתקופה הנ"ל[1]

מעל 10,000 הרוגים מצריים ולפחות 58 חיילים סובייטים הרוגים

Suez canal map he.jpg
מפת זירת הלחימה העיקרית

מלחמת ההתשהערבית: حرب الاستنزاف, חרב אל-אסתנזאף) הייתה מלחמה בין ישראל לבין מצרים, שהחלה ב-8 במרץ 1969[2] ונמשכה עד 7 באוגוסט 1970, מועד שבו הסכימו הצדדים על הפסקת אש שנכנסה לתוקף למחרת. המלחמה החלה כיוזמה מצרית להתשת ישראל תוך הפרת הסכם הפסקת האש שסיים את מלחמת ששת הימים: את השם "מלחמת ההתשה" ("חרב אל-אסתנזאף") העניק לה נשיא מצרים גמאל עבד אל נאצר,[3] והיא הסתיימה בהתשה של שני הצדדים.

המלחמה נמשכה כשנה וחמישה חודשים (ולפי גרסה אחרת: כשלוש שנים, ראו פירוט בהמשך) לאורך החזית המצרית, ובה ניהל צבא מצרים מלחמת התשה כנגד כוחות צה"ל על ידי הפגזות חוזרות ונשנות של המוצבים לאורך תעלת סואץ. בנוסף, נעשה ניסיון מצד המצרים להוביל באו"ם החלטה שתאלץ את ישראל לסגת מסיני. ישראל ניסתה לשמר את הישגיה במלחמת ששת הימים, ופעלה במלחמת ההתשה למניעת הישג קרקעי מצרי.

המלחמה התאפיינה בהפגזות כבדות של ארטילריה מצרית על עמדות צה"ל לאורך התעלה ופשיטות קומנדו מצריות. בתגובה הפעיל צה"ל את חיל האוויר שניסה לשתק את מקורות הירי לאורך התעלה ובשלב מאוחר יותר עבר לתקיפת מטרות רבות בעומק מצרים. בנוסף, יזמה ישראל פשיטות קומנדו ופשיטות משוריינות לשטח מצרים. תקיפות אלו, שאיתן לא יכלו המצרים להתמודד, גרמו להתערבות סובייטית ישירה במלחמה.

בסופו של דבר, המלחמה נגמרה בתיקו אסטרטגי. אף צד לא הצליח להדביר את הכוחות של היריב.

קודם למלחמה

מלחמת ששת הימים הסתיימה בתבוסה מצרית מוחצת, כשכוחות צה"ל מחזיקים בגדה המזרחית של תעלת סואץ. אנואר סאדאת, סגנו של נשיא מצרים, כתב באוטוביוגרפיה שלו: "אלה שהכירו את נאצר יבינו, כי לא ב-28 בספטמבר 1970 מת האיש, אלא ב-5 ביוני 1967, שעה אחת בדיוק לאחר שפרצה המלחמה".[4] מיד לאחר סיום המלחמה החלה מצרים לשקם את כוחה הצבאי. משלוחי נשק מסיביים מברית המועצות הביאו לכך שתוך כחצי שנה מסיום המלחמה סופקו למצרים כ-80% מאמצעי הלחימה שאיבדה. מצרים החלה ליזום תקריות אש, שהבולטת שבהן הייתה טיבוע אח"י אילת, ב-21 באוקטובר 1967. בתגובה לצעד זה החריב צה"ל, במבצע אבוקה, את בתי הזיקוק בעיר סואץ.[5]

ב-8 בספטמבר 1968 פתחו המצרים בהפגזה ארטילרית לאורך התעלה, ובה נהרגו עשרה חיילי צה"ל. ב-26 באוקטובר פתחו המצרים בהפגזה נוספת שלוותה בפשיטות קומנדו, והסבו לצה"ל חמישה עשר הרוגים. בתגובה ערך צה"ל, ב-31 באוקטובר, את "מבצע הלם", שבו פשטו כוחות צנחנים, מוטסים במסוקי "סופר פרלון", על שלושה יעדים בעומק מצרים (כ-350 קילומטר). פשיטה זו הביאה לרגיעה בחזית התעלה. בעקבות ההפגזות בנתה ישראל לאורך תעלת סואץ את קו המעוזים ("קו בר-לב"), שבו כ-30 מוצבים מבוצרים, עמידים בפני התקפות ארטילריה. בקו שני, "ציר החת"ם" ממזרח לקו התעלה, נבנו עוד כעשרה מוצבים.