מלחמת יום הכיפורים

מלחמת יום כיפור
מלחמה: הסכסוך הישראלי - הערבי
גשר מצרי על התעלה
גשר מצרי על התעלה
תאריך התחלה:6 באוקטובר 1973
תאריך סיום:24 באוקטובר 1973
משך הסכסוך:19 ימים
מלחמה לפני:מלחמת ההתשה
מלחמה אחרי:מלחמת לבנון הראשונה
מקום:רמת הגולן ודרום סוריה
חצי האי סיני, הגדה המערבית של תעלת סואץ
תוצאה:
הצדדים הלוחמים

ישראלישראל  ישראל

מצרים 1972מצרים 1972 מצרים
סוריה (1972-1980)סוריה (1972-1980) סוריה
חילות משלוח:
עיראק 1963עיראק 1963 עיראק
ירדןירדן  ירדן
לוב (1972-1977)לוב (1972-1977) לוב
מרוקומרוקו  מרוקו
ומדינות נוספות

ראשי מדינה
ישראלישראלגולדה מאיר, ראש הממשלה מצרים 1972מצרים 1972 אנואר סאדאת, נשיא מצרים
סוריה (1972-1980)סוריה (1972-1980)חאפז אל אסד, נשיא סוריה 
מפקדים

ישראלישראלמשה דיין, שר הביטחון
ישראלישראלדוד אלעזר (דדו), הרמטכ"ל

מצריםמצריםאיסמעיל עלי, שר ההגנה המצרי
מצריםמצריםסעד א-שאזלי, הרמטכ"ל המצרי
סוריה (1972-1980)סוריה (1972-1980)מוסטפא טלאס, שר ההגנה הסורי

כוחות

ישראלישראלישראל
373,000 חיילים
476 מטוסי קרב
2,100 טנקים
570 תותחים בקליבר 100 מ"מ ומעלה[1];

מצרים 1972מצרים 1972מצרים
350,000 חיילים
627 מטוסי קרב
2,000 טנקים
1,280 תותחים בקליבר 100 מ"מ ומעלה
סוריה (1972-1980)סוריה (1972-1980)סוריה
271,000 חיילים
354 מטוסי קרב
1,642 טנקים
675 תותחים בקליבר 100 מ"מ ומעלה
עיראק 1963עיראק 1963עיראק
95,000 חיילים
306 מטוסי קרב
1,200 טנקים
600 תותחים בקליבר 100 מ"מ ומעלה
ירדןירדןירדן
69,360 חיילים
55 מטוסי קרב
540 טנקים
130 תותחים בקליבר 100 מ"מ ומעלה.[2]

אבידות

ישראל:
2,222 הרוגים
7,251 פצועים
294 שבויים
102 מטוסים
1,063 טנקים פגועים מהם 407 אבודים
25 תותחים
סוללת טק"א[3]

מדינות ערב יחד:
כ-20,000 הרוגים
כ-35,000 פצועים
8811 שבויים
555 מטוסים
כ-2,250 טנקים
כ-570 תותחים
43 סוללות טק"א
18 ספינות

מלחמת יום הכיפורים

מלחמת יום הכיפורים (נקראת גם מלחמת יום כיפור; בערבית: حرب تشرين, תעתיק: חַרְבּ תִּשְרִין או حرب أكتوبر – חַרְב אכתובר: "מלחמת אוקטובר" וגם حرب رمضان – חַרְבּ רמצ'אן: "מלחמת רמדאן") פרצה ביום הכיפורים ה'תשל"ד, 6 באוקטובר 1973, בהתקפת קואליציה של צבאות מדינות ערביות כנגד ישראל, בהובלתן של סוריה ומצרים. המלחמה התרחשה בעיקר בסיני וברמת הגולן, ונמשכה עד 24 באוקטובר 1973, יום כניסת הפסקת האש לתוקף. חילופי אש נמשכו עד 26 באוקטובר בחזית המצרית בחצי האי סיני ועד 1974 בחזית הסורית ברמת הגולן.[4]

יזימת המלחמה על ידי מדינות ערב הפתיעה את אגף המודיעין של צה"ל, שלאחר הניצחון הגדול במלחמת ששת הימים ב-1967 לא צפה את פתיחתה, ולא את עוצמת המתקפה ומאפייני הלוחמה של צבאות ערב. עם זאת, עד סוף המלחמה הצליח צה"ל להפוך את הגלגל, להתאושש מההלם הראשוני ולנצח במלחמה. מלחמת יום הכיפורים התאפיינה בשימוש בטקטיקות ובטכנולוגיות לחימה חדשות וביטאה תפישׂה אסטרטגית ומערכתית חדשה ביחס להתמודדות צבאות ערב מול צה"ל, בייחוד מצד צבא מצרים. המלחמה הייתה גם לזירת עימות כחלק מהמלחמה הקרה, כאשר מדינות ערב נתמכו וחומשו על ידי ברית המועצות, בזמן שישראל נתמכה על ידי ארצות הברית.

למלחמה היו השפעות מדיניות ופוליטיות רבות; היא הייתה בין הגורמים העיקריים למהפך במערכת הפוליטית הישראלית וסללה את הדרך להסכם השלום בין ישראל למצרים.

הרקע לפרוץ המלחמה

ישראל, מצרים וסוריה

לאחר מלחמת ששת הימים שררה בישראל תחושת ביטחון לאור הפגנת כוחו ויכולתו של צבא ההגנה לישראל. ממשלת ישראל החמש עשרה בראשות גולדה מאיר סברה שלא כדאי לוותר על שטחים שנכבשו במהלך מלחמה זו. ביטוי לעמדה זו נמצא באמירותיו של שר הביטחון משה דיין: "עדיף שארם א-שייח' בלי שלום מאשר שלום בלי שארם א-שייח'".[5]

כישלון הצבא המצרי במלחמת ההתשה והתוצאות הטקטיות הטובות בחלק גדול מפעולות חיל האוויר הישראלי במלחמה זו, הגבירו את תחושת הביטחון בהנהגה הצבאית והמדינית של ישראל, וזו באה לידי ביטוי, בין היתר, במשפט שאמרה ראש ממשלת ישראל גולדה מאיר ימים ספורים לפני תחילת מלחמת יום הכיפורים: "מצבנו מעולם לא היה טוב יותר".

לעומת זאת, התבוסה ואובדן השטח פגעו קשות בכבוד מנהיגי ארצות ערב השכנות, שלא הסכימו לקיומה הלגיטימי של מדינת ישראל. הניסיונות לשחיקת הצבא והכלכלה הישראליים באמצעות מלחמת ההתשה והניסיונות המדיניים לקבל שטחים אלו, שלא צלחו, הביאו את מנהיגי מדינות ערב למסקנה כי יש לכבוש מחדש שטחים אלו במהלך של מלחמה כוללת.

בספטמבר 1970 מת נשיא מצרים גמאל עבד אל-נאצר ובמקומו התמנה אנואר סאדאת, שנתפשׂ בישראל כמנהיג אפרורי וחסר עוצמה, דבר שהגביר את תחושת הביטחון בישראל. בשנים 1972-1971 ניסה סאדאת ליזום, בגיבוי אמריקאי, שיחות והסדרי ביניים שיובילו למסירת סיני לריבונות מצרית, אולם ממשלת ישראל בראשות גולדה מאיר חשדה כי כוונת מצרים איננה למהלך של שלום אמת, לאור פעולותיה המלחמתיות וההתקפיות נגד ישראל בעבר. לפיכך, החליטה הממשלה לדחות את המשא ומתן ולהמשיך להחזיק בסיני. לפי דעה אחרת, סאדאת הוא שלא השיב להצעה אמריקאית להסדר ביניים שבסופו ישראל תסכים לריבונות מצרית על כל סיני עם נוכחות זמנית ביטחונית ישראלית במספר אתרים בסיני.[6][7][8] סאדאת היה נחוש לבצע מהלך צבאי להחזרת השטחים, והצליח לשכנע את הסורים להשתתף ביוזמה. הוא הורה למפקדי צבאו להכין תוכניות אופרטיביות לכיבוש סיני ("גרניט"[9]) או לפחות להניע מהלך צבאי מאסיבי בחלק מסיני, שיזעזע את ישראל.

מצרים וסוריה החלו להתחמש ולהתאמן בהתאם לכוונה זו. בעוד שבצד הסורי התוכנית הייתה לכבוש לפחות את כל רמת הגולן, אם לא מעבר לזה, אצל המצרים התגבשה התפיסה כי נוכח העליונות הישראלית בתחום האוויר והשריון, מגבלתו של הצבא המצרי בתמרונים גדולים, והקושי לנייד את מערכות הנ"מ לעומק סיני, יש לרכז את עיקר המאמץ בהיאחזות והתבצרות מזרחית לתעלת סואץ ברצועה שרוחבה יהיה עד כ-10 ק"מ, עם גיחות טקטיות למצרי ההרים.[10] תוכנית זו הוסתרה גם מבעלות בריתה של מצרים, ברית המועצות וסוריה, שהופתעו לראות בעיצומה של המלחמה שמצרים איננה פועלת לפי התוכניות המקוריות ואיננה חותרת לעומק סיני, כפי שעשתה סוריה בגולן.[11] הפתעה נוספת נכונה לסובייטים בסיום המלחמה, כאשר פנה סאדאת לארצות הברית כדי להשיג את יעדיו באמצעות מהלכים מדיניים.

מדינות ערב

הכישלון הצבאי הערבי במלחמת ששת הימים זעזע את העולם הערבי כולו. בעיקר לנוכח הציפיות ערב המלחמה להשמדתה של מדינת ישראל. לאחר מלחמת ההתשה, במסגרת ההכנות של מצרים וסוריה למלחמה, קיימו מדינאים ואנשי צבא מצרים וסורים סדרה של מפגשים עם עמיתיהם במדינות ערב ובקשו מהם סיוע כאשר תפרוץ מלחמה בינן לבין ישראל. חלק גדול ממדינות ערב נעתר לבקשת הסיוע והתחייב להעמיד לרשות מצרים או סוריה חילות משלוח מסוגים שונים ובגדלים שונים. חלק מהמדינות אף התחייבו להשתתף בעלות הכספית של המלחמה העתידית בישראל. בין המדינות שהתחייבו לשלוח כוחות צבאיים בעת מלחמה כנגד ישראל היו לוב, אלג'יריה, מרוקו, סודאן, תוניסיה, כווית ועוד. במקרים אחדים, מדינות ערב גם ביצעו עסקאות רכש אמל"ח תוך התייעצות עם עמיתיהם המצרים והסורים באשר לנשק הדרוש לאותה מלחמה עתידית בישראל.

בשונה מהנכונות הרבה שהפגינו מדינות ערב לעמוד לצד סוריה ומצרים, נקט חוסיין מלך ירדן עמדה הפוכה. חוסיין, שלמדינתו הגבול היבשתי הארוך ביותר עם ישראל, סבר כי לצבאות ערב יחד אין סיכוי לגבור על צה"ל וכי מלחמה יזומה עלולה להמיט על המדינות הערביות הלוחמות אסון. בהזדמנויות שונות הביע חוסיין התנגדות נחרצת לסייע למצרים וסוריה באמצעות פתיחות חזית שלישית ואף סירב לסייע בחילות משלוח על אף הלחץ הכבד שהפעילו עליו נשיא סוריה חאפז אל-אסד ונשיא מצרים סאדאת.

המעצמות

ישראל, מצרים וסוריה נסמכו במידה רבה מאוד על המעצמות בנות בריתן.

מלבד הסתמכותן של סוריה ומצרים על הסיוע של מדינות ערב, הסתמכו על תמיכת ברית המועצות, שהייתה אחת משתי מעצמות העל שפעלה להרחבת ההשפעה הסובייטית בתקופת שלטונו של לאוניד ברז'נייב. בשנים שבין המלחמות הייתה ברית המועצות ספקית הנשק הכמעט בלעדית של מדינות ערב, זאת בשל נכונותה למכור כמויות גדולות של נשק, בשל המחיר הזול יחסית של האמל"ח הסובייטי בהשוואה לחלופות המקבילות במערב ובשל תנאי האשראי המיוחדים שהעניקה לבנות בריתה. ברית המועצות נאותה להעניק לבנות בריתה גם סיוע בהדרכה בשימוש באמל"ח מתקדם ובדוקטרינה סובייטית לניהול מלחמה, בייעוץ שוטף ואף הוכיחה כי היא נכונה לשילוח של חיל משלוח במידת הצורך שיתערב לטובת בנות בריתן.

ישראל לעומת זאת נסמכה על צרפת כבת ברית, כספקית נשק עיקרית, וכשותפה לפרויקטים טכנולוגיים רבים עד שנת 1967. האמברגו הצרפתי על ישראל שהוטל ערב מלחמת ששת הימים סיים בדרמטיות מבחינתה של ישראל יחסים אלה. החל מסוף 1967 ועד למלחמת יום הכיפורים החלה ישראל לרקום יחסים מתהדקים והולכים עם ארצות הברית שבה כיהן ריצ'רד ניקסון כנשיא. עיקר האמל"ח שנרכש בתקופה זו היה אמריקאי. כן התפתחו שיתופי פעולה בין המדינות, הן במחקר ופיתוח והן בתחום המודיעין הצבאי. בתקופה זו גם הפגינה ארצות הברית נוכחות צבאית באזור דרום-מזרח הים התיכון באמצעות הצי השישי של ארצות הברית שהחזיק דרך קבע אוניות מלחמה בים התיכון. כמו הסובייטים, גם האמריקאים שעדיין לחמו בוייטנאם, לא היו מעוניינים בהסלמה נוספת של יחסיהם עם ברית המועצות. בנוסף לכך, ערב המלחמה הייתה לתקופת הדטאנט בין מעצמות העל ובשל כך שאפו לפעול בערוצים דיפלומטיים ככל שניתן.