מלחמת לבנון הראשונה

מלחמת לבנון הראשונה
מערכה: הסכסוך הישראלי-לבנוני
מלחמה: הסכסוך הישראלי-ערבי
Lebanese Army, Beirut, Lebanon 1982.jpg

חיילי צבא לבנון בביירות
תאריך התחלה:6 ביוני 1982
תאריך סיום:29 בספטמבר 1982
משך הסכסוך:16 שבועות ו-4 ימים
מלחמה לפני:מלחמת יום הכיפורים
מלחמה אחרי:מלחמת לבנון השנייה
מקום:לבנון
תוצאה:יצירת רצועת הביטחון בדרום לבנון, סילוק אש"ף מלבנון
הצדדים הלוחמים
מפקדים


PLO-logo.jpg יאסר ערפאת
סוריהסוריה חיכמת שיהאבי
סוריהסוריה אדיב אסמעיל[1]

כוחות

ישראל:
IDF new.png  צה"ל

  • 76,000 חיילים
  • 800 טנקים
  • 1,500 נגמ"שים
  • 634 מטוסים

החזית הלבנונית:

  • 17,700 חיילים

צבא דרום לבנון:

  • 5,000 חיילים
  • 97 טנקים

סוריה:

אש"ף:

אבידות

במהלך הקרבות נהרגו 654 אנשי מערכת הביטחון, ו-4 הוגדרו כנעדרים. 8 חיילים נפלו בשבי.

כ-18,000 נהרגו, כולל כ-10,000 חיילים סורים ומחבלים פלסטינים (הערכה), עד לשנת 1985. כ-6,000 מחבלים נשבו.

Lebanon1982.svg
נגמ"ש M-113 צה"לי בדרום לבנון, יוני 1982
האצטדיון בביירות ששימש מצבור תחמושת לאש"ף לאחר שהופצץ על ידי חיל האוויר הישראלי
יאסר ערפאת בביירות
מבצר הבופור, 1982
נסיעה דרומה לכיוון הבופור, 1982
משרדי אש"ף בצידון, 1982
הוצאת שבויים מבית החולים של צידון, אוטובוס של אגד גויס להובלת השבויים, 1982
אות מערכת שלום הגליל שהוענק לחיילי צה"ל ששירתו בין 5 ביוני 1982 ל-29 בספטמבר 1982
Flag of Israel.svg
Flag of Lebanon.svg
הסכסוך הישראלי-לבנוני
עימותים עיקריים:
מלחמת לבנון הראשונה (מבצע שלום הגליל)
מבצע דין וחשבון | מבצע ענבי זעם | מלחמת לבנון השנייה
הכוחות בסכסוך:
צה"ל | צבא דרום לבנון | הפלנגות הנוצריות
אש"ף | אמל | חזבאללה | סוריה | צבא לבנון
יוניפי"ל (כוח האו"ם בלבנון)
מושגים:
רצועת הביטחון | הגדר הטובה | מובלעת ג'זין | פתחלנד
חוות שבעא | דמוגרפיה של לבנון ו-מארונים
אישים ישראלים בולטים:
יורם המזרחי | בנימין בן אליעזר | אריאל שרון
רפאל איתן | אהוד ברק | אהוד אולמרט
אישים לבנונים נוצרים:
סעד חדאד | אנטואן לאחד | בשיר ג'ומאייל | אמין ג'ומאייל
אלי חובייקה | סמיר ג'עג'ע | אטיין סאקר
אישים לבנונים שיעים:
מוסא א-צדר | עבאס מוסאווי | חסן נסראללה
מוחמד חוסיין פדלאללה | נביה ברי
אישים לבנונים סונים:
פואד סניורה | רפיק אל-חרירי
אישים לבנונים דרוזים:
כמאל ג'ונבלאט | וליד ג'ונבלאט
אישים ערבים:
חאפז אל-אסד | יאסר ערפאת | אחמד ג'יבריל
רקע היסטורי:
מלחמת האזרחים בלבנון (1975-1990) | גדר הצפון
ראו גם: היסטוריה של ישראל והיסטוריה של לבנון

מלחמת לבנון הראשונה (שמה הרשמי בתחילתה: מבצע שלום הגליל, ובראשי תיבות: מבצע של"ג) התרחשה ברובה בשטח לבנון בין ישראל לסוריה ולארגוני טרור פלסטיניים שישבו בלבנון, וביצעו פיגועים בישראל ובמדינות נוספות.

מבצע שלום הגליל נערך בין 6 ביוני 1982 ל-29 בספטמבר 1982. לחיילים ששירתו בתקופה זו הוענק אות מערכת שלום הגליל.

על פי ההגדרה הבלתי רשמית והרחבה ביותר, כללה מלחמת לבנון את השלבים הבאים:

שלב הקרבות והלחימה הפעילה (מבצע שלום הגליל):

  • 4–5 ביוני 1982: הסלמה בגבול לבנון, בעקבות התנקשות בשגריר ישראל בממלכה המאוחדת, שלמה ארגוב.
  • 6–11 ביוני 1982: כניסת כוחות קרקעיים של צה"ל ללבנון ולחימה נגד כוחות סוריים ופלסטיניים עד להפסקת אש.
  • 12 ביוני 1982 - סוף אוגוסט 1982: זחילה ולחימה של צה"ל על כביש ביירות-דמשק, כיתור ולחימה בביירות, עד ליציאה מסודרת של כוחות פלסטיניים וסוריים מביירות.
  • 29 בספטמבר 1982: יציאת צה"ל מביירות, וסיום המלחמה באופן רשמי.

שהיית כוחות צה"ל בלבנון:

המלחמה הביאה להגליית מפקדות אש"ף לתוניס, ולחיסול רוב הכוח הצבאי של הארגונים הפלסטיניים, אולם לא הצליחה להוציא את צבא סוריה מלבנון. בעקבות המלחמה קם הארגון השיעי הקיצוני חזבאללה, שמילא את החלל שנוצר בדרום לבנון עם יציאת הכוחות הפלסטיניים, ונלחם בכוחות צה"ל שנותרו בדרום לבנון. 654 חיילי צה"ל נהרגו במהלך מלחמת לבנון. במקביל, נתקלה המלחמה ומהלכיה בביקורת פנימית קשה בישראל מצד גורמים שונים.

הרקע למלחמה

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – יחסי ישראל-לבנון
Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – מלחמת האזרחים בלבנון (1975–1990)

לאחר אירועי ספטמבר השחור ב-1970 התבססו ארגוני הטרור הפלסטינים בדרום לבנון, על רקע חולשת הממשלה הלבנונית, וביצעו התקפות ופיגועי טרור בגבול הצפוני של ישראל. אותם ארגונים גם נטלו חלק במלחמת האזרחים בלבנון, שפרצה בשנת 1975. סוריה, שכלכלתה נזקקה לגישה חופשית לבנקים ולנמל בעיר בירות, פלשה ללבנון כדי לעצור את הלחימה. הכוחות הסורים פעלו תחילה בעיקר נגד הפלסטינים שנחשבו למי שאיים על יציבות המשטר הלבנוני, אבל בהמשך, כדי לבסס את אחיזתם בשטח שכבשו, פנו נגד הנוצרים.

במבצע ליטני, בשנת 1978, בעקבות פיגוע רב-נפגעים ביצע כוח פלסטיני שהגיע בדרך הים מלבנון, כבשו כוחות צה"ל את דרום לבנון. בעקבות המבצע הוסכם על פרישׂת כוחות יוניפי"ל שיחצצו בין ארגוני הטרור וגבול ישראל וכוחות צה"ל הוסגו מלבנון. ארגוני הטרור הגיבו בהצטיידות בקטיושות ותותחי 130 מ"מ, בהם השתמשו לירי על אזרחים ישראליים. בקיץ 1981 הגיע הירי לשיא, כאשר במשך עשרה ימים נורו כ-1,230 רקטות ופגזים מלבנון לתוך ישראל וישראל הגיבה בהפצצות והפגזות שלא הצליחו לעצור את הירי. השליח האמריקני פיליפ חביב הצליח להביא להפסקת אש בין ישראל ואש"ף ב-24 ביולי 1981. כבר קודם לכן החל צה"ל, בהובלת ה-רמטכ"ל רפאל איתן ואלוף פיקוד הצפון אביגדור בן-גל ובתמיכת ראש הממשלה ושר הביטחון, מנחם בגין, בתכנון מבצע צבאי נרחב יותר לחיסול ארגוני הטרור בלבנון.

הסכם הפסקת-האש שניסח פיליפ חביב היה מעורפל: הפלסטינים פירשו אותו כהפסקת-אש רק בגבול ישראל-לבנון ולכן טענו שמותר להם להמשיך לתקוף את ישראל בכל דרך אחרת, השליח האמריקני חביב פירש אותו כאומר שאסור לפלסטינים לבצע שום פעולה נגד ישראל שמקורה בלבנון ואילו ישראל טענה שכיוון שהבסיסים הראשיים של הארגונים הפלסטינים מצויים כולם בלבנון, פירוש ההסכם הוא הפסקת-אש כוללת בין ישראל לבין הפלסטינים, שכן אחרת הפלסטינים יכולים להמשיך לתקוף את ישראל ואילו היא אינה יכולה להגיב. בשנה שחלפה מהפסקת-האש ועד סוף מאי 1982 ביצעו הפלסטינים כמעט 250 פיגועים נגד ישראל, רובם דרך ירדן, כמה מהם בחוץ-לארץ וכ-20 פיגועים בגבול ישראל-לבנון. בהתקפות פלסטיניות אלה נהרגו 16 ישראלים (2 בגבול ישראל-לבנון) ונפצעו כ-265.

הלקח המרכזי של צה"ל עשרת ימי חילופי האש בקיץ 1981 היה שלא ניתן לעצור ירי ארטילרי מלבנון לתוך ישראל באמצעות מטוסים ותותחים בלבד. נדרש מהלך יבשתי שלכל הפחות יכבוש את השטח שממנו הם נורים. יתר על כן, ההערכה הייתה שהדרך היחידה לעצור באופן כמעט מוחלט את ההתקפות הפלסטיניות משטח לבנון הוא על ידי ייצוב המשטר הלבנוני הנוצרי שם. לפי-כך, הציע ראש אגף התכנון, אהוד ברק, במסמך פנימי, שבמקרה של קריסת הפסקת האש, מטרת המלחמה של ישראל תהיה "שינוי בר קיימא במבנה המשטר בלבנון" והשלטת הגמוניה נוצרית, תוך קיבוע עליונות ישראלית מול הסורים[2]. זאת מתוך הנחה שמשטר נוצרי יציב ישאף למנוע פעילות חבלנית נגד ישראל משטחו.

בכיר "המוסד" נחיק נבות כתב על מתווה המלחמה כפי שתואר בידי שר הביטחון, אריאל שרון, בפגישה בארמונה של משפחת ג'ומאייל בלבנון ב-12 בינואר 1982 (זה היה ביקורו "הרשמי" הראשון של שרון בלבנון בתפקיד שר הביטחון, ונבות התלווה אליו כנציג "המוסד"):

"צה"ל מתכנן פעולה רבתי בלבנון, כאשר המאמץ העיקרי מכוון נגד ביירות." בתיאום עם הנוצרים, הסביר שרון, צה"ל יפתח במהלך מהיר של 72 שעות לאורך ציר החוף, עד לכיבוש מערב הבירה, מעוז אש"ף וכמטווחי קשת ממעוזי הנוצרים בצפונה של העיר ובמזרחה[3].

ב-3 באפריל 1982 נרצח בפריז עובד שגרירות ישראל יעקב ברסימן טוב[4] על ידי מחבלת שירתה בראשו.[5] באפריל 1982 ושוב במאי 1982 הגיבה ישראל לפיגועים נגדה בהפצצת מחנות ומחסנים של הכוחות הפלסטינים בלבנון. בכל פעם הגיבו הפלסטינים בירי עשרות רקטות לצפון ישראל. ישראל איימה להגיב במבצעים צבאיים מורחבים וכוחות של צה"ל קודמו לגבול, אבל בכל פעם החליטה ממשלת ישראל שלא לפעול והכוחות הוסגו. ב-3 ביוני 1982 התנקשו מחבלים פלסטינים, מארגונו של אבו נידאל, בשגריר ישראל בבריטניה, שלמה ארגוב. ב-4 ביוני הגיבה ישראל להתנקשות בהפצצה של תשעה מתקנים של אש"ף בלבנון. אש"ף הגיב בהפגזה כבדה של כ-500 רקטות על יישובי צפון ישראל, והשתמש בכוחות השריון הקטנים של הארגון לתקיפת גבול ישראל. ישראל הגיבה להפגזות הללו בהפצצת מטרות נוספות של אש"ף ו-אש"ף הגיב בירי נוסף. ישראלי אחד נהרג ו-11 נפצעו. בצהרי ה-5 ביוני הורתה ממשלת ישראל ל-צה"ל להיערך לאפשרות של מבצע קרקעי נרחב בלבנון והחל גיוס של כוחות מילואים. בבוקר ה-6 ביוני 1982 הוחלט סופית שיש לצאת למבצע שכונה מבצע 'שלום הגליל'.

הרכב האוכלוסייה בדרום לבנון

בדרום לבנון התגוררו[6] כ-520 אלף מוסלמים שיעים כולל אלה שהתגוררו בערים צור וצידון, כ-110 אלף מוסלמים סונים, כ-80 אלף פלסטינים חיו במחנות הפליטים, כ-200 אלף נוצרים וכ-55 אלף דרוזים.