מלחמת ששת הימים

מלחמת ששת הימים
מלחמה: הסכסוך הישראלי-ערבי
מימין לשמאל: הרמטכ"ל יצחק רבין, שר הביטחון משה דיין ואלוף פיקוד המרכז עוזי נרקיס נכנסים לעיר העתיקה בירושלים דרך שער האריות לאחר הקרב על ירושלים (מאחורי דיין ונרקיס, עם הפנים מופנים לאחור, אלוף רחבעם זאבי)
יצחק רבין, משה דיין ועוזי נרקיס נכנסים לעיר העתיקה בירושלים לאחר כיבושה
תאריך התחלה:5 ביוני 1967
תאריך סיום:10 ביוני 1967
משך הסכסוך:6 ימים
מלחמה לפני:מלחמת סיני
מלחמה אחרי:מלחמת ההתשה
מקום:המזרח התיכון
תוצאה:ניצחון ישראלי
שינויים בטריטוריות:ישראל כבשה את רצועת עזה ואת סיני ממצרים, את יהודה ושומרון (כולל מזרח ירושלים) (הכותל והר הבית) מירדן ואת רמת הגולן מסוריה
הצדדים הלוחמים

ישראלישראל  ישראל

הרפובליקה הערבית הסוריתהרפובליקה הערבית הסורית סוריה
מצרים (1958-1972)מצרים (1958-1972) מצרים
ירדןירדן  ירדן
משלחות צבאיות מטעם ארצות ערב:
עיראק 1963עיראק 1963 עיראק
ערב הסעודיתערב הסעודית  ערב הסעודית
מרוקומרוקו  מרוקו
אלג'יריהאלג'יריה  אלג'יריה
לוב (1951-1969)לוב (1951-1969) לוב
תוניסיהתוניסיה  תוניסיה
סודאן 1956סודאן 1956 סודאן

ראשי מדינה
ישראלישראל לוי אשכול, ראש הממשלה מצרים (1958-1972)מצרים (1958-1972) גמאל עבד אל נאצר
ירדןירדן חוסיין, מלך ירדן
הרפובליקה הערבית הסוריתהרפובליקה הערבית הסורית סלאח ג'דיד 
מפקדים

ישראלישראלמשה דיין, שר הביטחון
ישראלישראליצחק רבין, רמטכ"ל
ישראלישראלחיים בר-לב, סגן הרמטכ"ל
ישראלישראלעזר ויצמן, ראש אג"ם
ישראלישראלדוד אלעזר, מפקד פיקוד הצפון
ישראלישראלעוזי נרקיס, מפקד פיקוד המרכז
ישראלישראלישעיהו גביש, מפקד פיקוד הדרום
ישראלישראלישראל טל, מפקד גייסות השריון
ישראלישראלמרדכי הוד, מפקד חיל האוויר
ישראלישראלשלמה אראל, מפקד חיל הים
ישראלישראלאהרן יריב, ראש אמ"ן

מצרים:
מצרים (1958-1972)מצרים (1958-1972) עבד אל-חכים עאמר
מצרים (1958-1972)מצרים (1958-1972)מוחמד פאוזי
מצרים (1958-1972)מצרים (1958-1972)עבד אל-מונעם ריאד
מצרים (1958-1972)מצרים (1958-1972)מוחמד סידקי מחמוד
סוריה:
הרפובליקה הערבית הסוריתהרפובליקה הערבית הסוריתחאפז אל-אסד, שר ההגנה ומפקד חיל-האוויר
הרפובליקה הערבית הסוריתהרפובליקה הערבית הסוריתאחמד סוידאני, רמטכ"ל
הרפובליקה הערבית הסוריתהרפובליקה הערבית הסורית אחמד אל-מיר, מפקד הכוחות ברמת הגולן

כוחות

264,000 חיילים, (כולל 214,000 חיילי מילואים); 196 מטוסי קרב, 800 טנקים.

  • מצרים (1958-1972)מצרים (1958-1972) מצרים 240,000 חיילים
  • הרפובליקה הערבית הסוריתהרפובליקה הערבית הסורית סוריה, ירדןירדן ירדן, ועיראק 1963עיראק 1963 עיראק - 307,000 חיילים, 957 מטוסי קרב, 2,504 טנקים.
אבידות

779 נהרגו,
2,593 נפצעו,
15 שבויים
46 מטוסי קרב ומטוסים אחרים (נתונים רשמיים).

21,500 נהרגו,
45,000 נפצעו,
6,000 שבויים
451 מטוסי קרב (נתונים רשמיים).

מלחמת ששת הימים הייתה מלחמה שנערכה מבוקר 5 ביוני עד ליל 10 ביוני 1967 (כ"ו באייר - ב' בסיוון ה'תשכ"ז), בין ישראל לבין מצרים, ירדן וסוריה, שנעזרו במדינות ערביות נוספות: עיראק, ערב הסעודית, לוב, סודאן, תוניסיה, מרוקו ואלג'יריה.

המלחמה החלה במכה מקדימה ישראלית על חיל האוויר המצרי, לאחר תקופת המתנה מתוחה, שבה נעשו ניסיונות להימנע ממלחמה. במהלך המלחמה כבשה מדינת ישראל שטחים נרחבים בסיני, רצועת עזה, רמת הגולן, יהודה ושומרון ומזרח ירושלים. השטח הכולל שנכבש גדול פי שלושה משטחה של מדינת ישראל לפני המלחמה.

השלכות המלחמה בתחומי הפוליטיקה הפנימית של המדינות שהשתתפו בה, הגאוגרפיה המדינית, הכלכלה האזורית, הגאופוליטיקה ומהלך המלחמה הקרה היו מרחיקות לכת וממושכות.

הרקע למלחמה

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – הרקע למלחמת ששת הימים

מצרים ושותפותיה הערביות עשו צעדים רבים שאיימו על ביטחונה וכלכלתה של ישראל. הן גירשו את כוח החירום של האומות המאוחדות מסיני, חסמו את מצרי טיראן לשיט ישראלי, הכפיפו לפיקוד צבאי מצרי את צבאות סוריה וירדן וחילות משלוח עיראקים וסעודים. מצרים הזרימה יחידות צבא רבות לחצי האי סיני, וריכוז הצבא המצרי בחצי האי סיני יצר איום, שאילץ את ישראל לגייס את כוחות המילואים שלה, תוך פגיעה קשה בפעילות המשקית. כניסת כוחות עיראקיים לירדן, בדרכם לגדה המערבית, יצרה איום לחלוקת שטחה של ישראל לשניים על ידי תקיפת "מותניה הצרות" – רצועת החוף באזור נתניה שחיברה את צפונה עם דרומה.

המצב הפנימי במדינות ערב

הפגנה של המוני עם מצרים המתנגדים לפרישת הנשיא נאצר מכהונתו

מלחמת סיני הסתיימה בתבוסה של הכוחות המצריים, אך ברית המועצות וארצות הברית הפעילו לחץ כבד על ישראל לסגת מחצי האי סיני. ראש ממשלת ישראל, דוד בן-גוריון, הסכים, בעקבות הלחץ של שתי המעצמות, לפנות את חצי האי סיני ורצועת עזה בתהליך שהסתיים במרץ 1957, אך הודיע שסגירה של מצרי טיראן לשיט ישראלי תהווה עילה למלחמה. ארצות הברית התחייבה לדאוג להבטחת חופש המעבר של ישראל במצרי טיראן[1]. כוח חירום בינלאומי של האו"ם הוצב בצד המצרי של הגבול עם ישראל ובשארם א-שייח וכתוצאה מכך נשאר נתיב השיט במפרץ אילת פתוח לשיט הישראלי.

בשנות ה-60 חלה התדרדרות ביחסי ישראל עם שכנותיה הערביות. בינואר 1964 התכנסה ועידת פסגה ערבית והתקבלו בה שלוש החלטות חשובות:

בספטמבר 1962 הודח מוחמד אל-בדר, המלך הטרי[2] של צפון תימן בהפיכה צבאית יזומה על ידי מהפכנים, שראו את הדגם שלהם במהפכת הקצינים החופשיים המצרית, והחלה מלחמת האזרחים של צפון תימן בין תומכי המלך, שזכו לעזרת ערב הסעודית, ירדן ובריטניה ובין תומכי ההפיכה. מצרים תמכה במהפכנים ושלחה יחידות מצבאה לסייע להם. הימצאות חלק מהצבא המצרי בתימן הרחוקה חיזק בישראל את הביטחון שמצרים לא עומדת לצאת למלחמה נגדה, למרות הנאומים המתלהמים של מנהיגיה. כדי שהכוחות המצריים (כמעט שליש מהצבא המצרי) ישארו רתוקים בתימן, גם ישראל סייעה למלוכנים בהצנחת אספקה (מבצע רוטב).

מהלכים מוקדמים

ב-23 בפברואר 1966 תפס את השלטון בסוריה פלג של קצינים סורים צעירים וקיצוניים בראשותו של סלאח ג'דיד, וכונן את משטר הנאו-בעת׳. המשטר החדש פנה לכיוון ברית המועצות וחיפש תמיכה וסיוע במצרים. ח׳אלד בקדש, המנהיג הגולה של המפלגה הקומוניסטית הסורית, שב לארצו, ולממשלה צורף, על בסיס אישי, שר קומוניסטי. המשטר החדש הזדהה עם הפלג הסיני בעולם הקומוניסטי ושאף להיות "קובה של המזרח התיכון".

מצרים, שבזיכרון מנהיגיה עדיין היה טרי פירוק רע"ם, לא נחפזה להושיט סיוע לסוריה. יתר על כן, סוריה ומצרים היו חלוקות בגישתן לדרך ההתמודדות מול ישראל. מצרים טענה שצריך לבנות כוח ערבי מאוחד, להגיע לעליונות צבאית מול ישראל, למצוא חלון הזדמנויות מדיני ואז לתקוף אותה ולהשמיד אותה, אך אין לפתוח במלחמה לפני שהתקיימו התנאים אלו. נאצר עצמו אמר: "מי שרוצה מלחמה חייב להכין ולהתכונן, אחרת הוא בוגד במולדתו ובעמו"[3]. הסורים גרסו שצריך לנהל מלחמת גרילה ממושכת שתביא להתמוטטות ישראל, דוגמת מלחמת אלג'יריה, ולשם כך תמכו באש"ף. שר החוץ הסורי, אבראהים מאח'וס, הכריז: "אנו מאמינים במלחמת השחרור העממית. זה הפתרון היחיד. מלחמות השחרור של אלג'יריה ווייטנאם מהוות דוגמאות טובות ביותר"[4].

בין ישראל ובין סוריה, תחת הממשל החדש, היו שלושה מוקדי מתיחות: הסכסוך על הטיית מקורות הירדן, הסכסוך על הקרקעות של האזור המפורז, והתמיכה הסורית בפעולות חבלה נגד ישראל. סביב מוקדים אלה עלתה המתיחות בהתמדה, תוך סכנה של הידרדרות למלחמה.

המעורבות הסובייטית

ברית המועצות, במסגרת המלחמה הקרה, שאפה להקים כוח ימי צבאי בים התיכון שיאזן את הצי האמריקאי ששהה בו. לתחזוקו של כוח כזה נזקקה ברית המועצות לנמלים מארחים ולבסיסי לוגיסטיקה ביבשה. המדינות הקומוניסטיות השוכנות לחופי הים התיכון, יוגוסלביה ואלבניה, לא הביעו נכונות לכך. לכן בחיפושיה אחר נמלים מארחים, הגיעה ברית המועצות למצרים ולסוריה, שהסכימו לכך וקיבלו בתמורה תמיכה מדינית וסיוע צבאי וכלכלי.

קובעי המדיניות בברית המועצות הגיעו כנראה למסקנה שמתיחות גוברת בין ישראל ובין ארצות ערב תשרת את האינטרסים שלהם. ארצות ערב יזדקקו לנשק הסובייטי ולתמיכתה בזירה הבינלאומית ומתיחות זו תערער את המשטרים הערבים הפרו-מערביים[5].

ברית המועצות תמכה במשטר הסורי החדש (האגף השמאלי של מפלגת הבע'ת הסורית), שתפס את השלטון ב-23 בפברואר 1966, ויצאה במתקפת תעמולה נגד ישראל. ב-2 במאי 1966 נחתם בין ברית המועצות ובין סוריה הסכם צבאי, והדבר פורסם ברבים. בתגובה פרסמה ישראל, ב-19 במאי, ידיעות על אספקת מטוסים וטנקים אמריקאיים לצה"ל. ב-3 במאי 1967 העבירה ברית המועצות דיווח כוזב לקע"מ על הערכות כוחות ישראליים בעוצמה של 14 חטיבות על גבול סוריה בכוונה לתקוף ב-17 במאי. השגריר הסובייטי בישראל סירב להזמנה לסייר בגליל העליון ולהיווכח שלא היו דברים מעולם. הדיווח עורר אצל נאצר חשש שמתקפה שכזו עלולה לפגום במעמדו באזור ולסחוף אותו למלחמה שלא הוא יקבע את עיתויה, או לחלופין השתלב בתוכניותיו התוקפניות והוא הזדרז לנצל את ההזדמנות אף על פי שקציניו עדכנו אותו שאין ממש בדיווח ואפילו סוריה לא העמידה את כוחותיה בכוננות[6]. נאצר ריכז כוחות צבא בסיני. ברית המועצות חיזקה את יחסיה גם עם מצרים – באמצע מאי הגיעה למצרים משלחת סובייטית רמת דרג בראשות ראש ממשלת ברית המועצות, אלכסיי קוסיגין. בהודעת הסיכום תמכה ברית המועצות ב"מאבקן של מדינות ערב נגד התככים התוקפניים של האימפריאליזם המערבי ובהשבת הזכויות החוקיות לערביי פלסטין". להשלמת התמונה, ב-22 במאי התייעץ נאצר עם השגריר הסובייטי לפני הכרזתו על חסימת מצרי טיראן לשיט ישראלי ולשיט אל ישראל, וב-25 במאי סגן שר החוץ הסובייטי מסר לשגריר הישראלי גינוי חריף בתואנה שישראל מרכזת כוחות מול סוריה ומחרחרת מלחמה[7].

לאחר שירדן חתמה על הברית עם מצרים, הנמיכה ברית המועצות את הטונים וניסתה להרגיע את המצב, אך ללא הועיל בשלב זה[5].

הממד הגרעיני

הממד הגרעיני של מלחמת ששת הימים צף במאמר שפרסם הפרשן הצבאי יוסי מלמן[8]. המאמר חושף כי הגילויים שיוחסו לתת-אלוף יצחק יעקב ובגינם הועמד למשפט באשמת עבירות של מסירת ידיעה סודית ללא סמכות בכוונה לפגוע בביטחון המדינה, נגעו להיערכות בישראל, בתקופת הכוננות שקדמה למלחמה, להפעלת נשק גרעיני או הפעלתו כמוצא אחרון במידה וישראל תקלע לעמדת הפסד וסכנת השמדה בעימות הצפוי - מבצע שמשון. מלמן הסתמך על פרסומים זרים וספרים על הנושא, ולדבריו מתברר כי על רקע החששות לגורל המדינה בתקופת הכוננות נתקבלה ההחלטה לערוך הכנות ולהעמיד לכשירות מבצעית את פצצת הגרעין שהצליחה ישראל לפתח עד אז.

ממד גרעיני אחר למלחמה נחשף בשתי גיחות צילום בגובה רב מעל הכור הגרעיני בדימונה ב-17 וב-25 במאי, שהגרסה הישראלית מייחסת את ביצוען למטוסי מיג 21 של חיל האוויר המצרי ואילו החוקרים איזבלה גינור ו גדעון רמז מייחסים למטוסי מיג 25 של חיל האוויר הסובייטי[9]. הגיחות עוררו חרדה עמוקה בצמרת הישראלית ו"קריטיות להבנת צה"ל והדרג המדיני את כוונות מצרים"[10].

תקריות צבאיות והכרזות

יצחק רבין, רמטכ"ל צה"ל בתקופת מלחמת ששת הימים (תמונה זו, מ-1957, לקוחה מעת היותו מפקד פיקוד הצפון)

ב-14 ביולי 1966 השמיד חיל האוויר הישראלי את הציוד ההנדסי הסורי שפעל להטיית מקורות הירדן, ובקרב אוויר הופל מטוס מיג 21 סורי. ב-15 באוגוסט נתקעה ספינת משמר ישראלית על שרטון בחוף המזרחי של הכנרת, שהיה בריבונות ישראלית, אך הגבול עם סוריה עבר במרחק 10 מטרים מקו המים והסורים חצו אותו תכופות. בקרב לחילוץ הספינה הופלו שני מטוסים סוריים. המתיחות הביטחונית הייתה זרז לניסיון הפיכה צבאי כושל של הגנרל הסורי ח'אטום בספטמבר 1966[7].

בנאום לראש השנה התבטא הרמטכ"ל, יצחק רבין, בנושא המתיחות עם סוריה ואמר: "הבעיה עם סוריה היא במהותה התנגשות עם המשטר"[11]. נאום זה, ממנו השתמע שישראל רוצה לשנות את המשטר בסוריה, עורר תגובות קשות בעולם הערבי, בברית המועצות ואפילו בישראל, וראש הממשלה נזף ברמטכ"ל[12]. בתגובה הודיעה סוריה על חידוש המאמץ להטיית מקורות הירדן ועל הגברת הסיוע לאש"ף.

בעקבות המתיחות הגוברת בין ישראל ובין סוריה, נאלצה מצרים לנקוט צעדים שיביעו תמיכה בסוריה. עבד אל-מוחסן כאמל מורתגי, מפקד כוחות היבשה של מצרים, הודיע שמצרים תגיב בחריפות על כל תוקפנות ישראלית נגד סוריה, ובעקבות דבריו יצאה משלחת צבאית מצרית לסוריה. בעקבות זאת צורפו לממשלה הסורית כמה שרים פרו-נאצריסטים. ב-4 בנובמבר נחתם הסכם הגנה בין מצרים ובין סוריה. הסכם זה קבע שבעת מלחמה יקבל הרמטכ"ל המצרי את הפיקוד על צבאות שתי המדינות. במקביל לאירועים אלה, ברית המועצות הזהירה ושבה והזהירה את ישראל מפגיעה בסוריה. בישראל גברו החששות בעקבות ההסכם הזה והיא הודיעה, ב-6 בנובמבר 1966, על הארכת שירות החובה בצה"ל בארבעה חודשים, לשנתיים וחצי[13].

במאמריו של מוחמד חסנין הייכל ב"אל אהראם", ששימשו כביטאון של השלטון המצרי, הובהר שמצרים לא תבוא לעזרת סוריה בתקריות גבול מוגבלות, אלא רק במלחמה הכוללת.

פעולת סמוע

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – פעולת סמוע
חוסיין, מלך ירדן (משמאל), תמונה משנת 1960

פעולת מיקוש בדרום הר חברון, בנובמבר 1966, בסמוך לקו הירוק, גרמה למותם של שלושה חיילים ישראלים ופציעתם של שישה נוספים. בתגובה יצאה ישראל לפעולת תגמול, שחרגה מעבר לתכנון המקורי ובמהלכה היו נפגעים רבים, מרביתם חיילים ירדניים.

בעקבות פעולה זו החלו מהומות נגד חוסיין, מלך ירדן בכל הגדה המערבית וישראל ספגה את גינויה של ארצות הברית על כך שהכתה בגורם הלא נכון (הגורמים בממשל האמריקאי רמזו שארצות הברית 'תבין', אם ישראל תתקוף בפעם הבאה את סוריה)[דרוש מקור].

הידרדרות למלחמה

ועידות הרמטכ"לים

פעולת סמוע נועדה להרתעת ארצות ערב ובראשן סוריה, אך היא הביאה לתגובות שונות מהמקווה. ארצות ערב אמנם היו מסוכסכות ביניהן והאשימו זו את זו בכך שהן לא מצליחות להתגבר על ישראל, אך התחיל גם תהליך של תיאום ביניהן. בדצמבר 1966 התכנסה לשם כך בדמשק מועצת הרמטכ"לים הערבים. הרמטכ"ל המצרי, מוחמד פאוזי, שהגיע בראש משלחת ארצו, פעל להידוק שיתוף הפעולה הצבאי ולצמצום התמיכה באש"ף (מצרים סברה שהשעה אינה כשרה למלחמה כוללת וניסתה למנוע התדרדרות לכך). המשך התיאומים נערך בכינוס נוסף של מועצת הרמטכ"לים בדמשק ב-8 במרץ 1967[14].

המארב האווירי

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – יום הקרבות של 7 באפריל 1967

ב-7 באפריל תקפו מטוסי חיל האוויר הישראלי מוצבים סוריים וסוללות תותחים בדרום רמת הגולן בתגובה לתקיפת חקלאים ישראלים, שעיבדו את הקרקעות הסמוכות לאזורים המפורזים, על ידי צבא סוריה. בעקבות זאת הוזנקו לאוויר מטוסי קרב סורים, והתפתח קרב אווירי בין מטוסים סורים וישראלים, במהלכו הופלו שישה מטוסים סורים, חלקם מעל דמשק. היום היה יום חגיגות מפלגת השלטון הסורית, הבעת', ועל פי הרמטכ"ל יצחק רבין, הפלת המטוסים נועדה להשפיל את השלטון הסורי, להעביר לו מסר שימנע ממנו להתגרות בישראל ואולי אף להפיל את המשטר[15]. משה דיין טען שהפעולה הוכיחה שסוריה לא מסוגלת להגן על שמי דמשק ויוקרתה הלאומית נפגעה קשה[16].

סוריה תבעה ממצרים את קיום הסכם ההגנה ודרשה שיתוף פעולה ממדינות ערב בתגובה חריפה נגד ישראל. ב-10 באפריל הגיעה לדמשק משלחת מצרית בראשות מפקד חיל האוויר המצרי וב-18 באפריל הגיעה משלחת נוספת בראשות ראש ממשלת מצרים, מחמד סלימאן. הצדדים סיכמו על עריכת מצעד צבאי לרגל יום יציאת הכוחות הצרפתים מסוריה ועל הידוק שיתוף הפעולה למען שחרור פלסטין[17].

בעקבות תביעת סוריה וההתרעות הסובייטיות על ריכוזי כוח ישראלים בגבול סוריה, התחיל הצבא המצרי להכניס את כוחותיו לחצי האי סיני. הידיעות על ריכוזי הכוח הישראלים הוכחשו על ידי ישראל ועל ידי כוחות האו"ם באזור, אך מצרים, שתחילה לא האמינה לידיעות אלה, הבינה בעקבות ההתרעות הסובייטיות החוזרות ונשנות שיש הזמנה סובייטית לפתוח במהלכים צבאיים נגד ישראל, הזמנה המבטיחה גיבוי של ברית המועצות[18].

התקוטטות בין מנהיגי מדינות ערב

גמאל עבד אל נאצר, נשיא מצרים בתקופת מלחמת ששת הימים

כדי לשקם את מעמדו לאחר פעולת סמוע, כינס המלך חוסיין, יחד עם נשיא מצרים, גמאל עבד אל נאצר, ועידה כלל ערבית. במהרה הפכה הוועידה לזירת הפניית אצבעות מאשימות בין ארצות ערב לבין עצמן: מצרים וסוריה האשימו את ירדן על ש"הפקירה את הפלסטינים" בכך שסירבה להציב חיילים עיראקים או סעודיים בשטחה, לפי התוכנית של המפקדה הכל ערבית. ירדן האשימה את מצרים כי היא "מתחבאת מאחורי הסינר של כוחות האו"ם בסיני" וסוריה הואשמה כי היא "מוכנה להילחם עד החייל המצרי האחרון". האשמות אלו יצרו מבוכה רבה בקרב השלטון במצרים, שניסה להצניע את העובדה שכוח או"ם יושב בשטחו, כמו גם מבוכה רבה לנשיא סוריה, נור אל-דין אל-אתאסי, שנהג להתפאר בכך שסוריה לא מפסיקה לתקוף את ישראל.

כדי למזער את הנזקים בדעת הקהל הערבית, סוריה הגבירה את ההפגזות הארטילריות על יישובי הגליל ואת העימותים על השטחים המפורזים. ישראל, בעיקר בלחצו של הרמטכ"ל, יצחק רבין, הפגיזה והפציצה מטרות ברמת הגולן והפילה מספר מיגים סוריים בקרבות אוויר. אחת הסיבות לתקיפות הסוריות הייתה כניסה של טרקטורים ישראלים לשטחים מפורזים מתוך ניסיון לתפוס חזקה עליהם על ידי עיבודם, דבר שהיה מנוגד לאינטרס הסורי.

המלך חוסיין, שחיפש "להשוות את התוצאה" עם מנהיגי סוריה ומצרים, החל ללעוג באמצעות הרדיו הרשמי של ממלכתו למנהיגים אלו: "חלק מהמטוסים הסוריים נפלו בשטח ירדן ומתברר כי היו חמושים בטילי דמה מעץ", לעג לכישלון של הצבא הסורי. הוא לעג למצרים על כך שלא התערבה והתחבאה מאחורי כוחות האו"ם.

ב-21 במאי התפוצצה ברמת׳א שבירדן מכונית תופת ששלחו הסורים, ובפיצוץ נהרגו 16 אנשים ונפצעו 28. הירדנים הגיבו בניתוק יחסים מלא עם סוריה[19].