מנחם בגין

מנחם בגין
Menachem Begin, Andrews AFB, 1978.JPG
מנחם בגין, 1978
תאריך לידה16 באוגוסט 1913
תאריך לידה עבריי"ג באב ה'תרע"ג
תאריך עלייהמאי 1942
תאריך פטירה9 במרץ 1992 (בגיל 78)
תאריך פטירה עבריד' באדר ב' ה'תשנ"ב
ממשלות13, 14, 15, 18, 19
כנסות110
סיעהחרות, גח"ל, הליכוד
תפקידים בולטים

מנחם בגין (להאזנה (מידע · עזרה); 16 באוגוסט 1913, י"ג באב תרע"ג, ברסט ליטובסק9 במרץ 1992, ד' באדר ב' תשנ"ב, תל אביב) היה ראש הממשלה השישי של מדינת ישראל, יו"ר תנועת החרות ומפלגת הליכוד, שר בממשלות ישראל, מפקד האצ"ל בתקופת המאבק במנדט הבריטי, חותם הסכם השלום בין ישראל למצרים, וחתן פרס נובל לשלום לשנת 1978.

בגין החל את דרכו הפוליטית כמנהיג ציוני בתנועת בית"ר במזרח אירופה. במלחמת העולם השנייה נעצר על ידי המשטרה החשאית הסובייטית, הנ.ק.ו.ד. ונשלח לגולאג. לאחר שחרורו, יחד עם אזרחים פולנים נוספים, התגייס לצבא הפולני. בעת שירותו בצבא הפולני הגיע לארץ ישראל, יצר קשרים עם אצ"ל, והפך למפקד הארגון בסוף שנת 1943. בארבע השנים שבהן פיקד בגין על אצ"ל, ביצע הארגון קרוב ל-300 פעולות.

לאחר פירוק אצ"ל בקיץ 1948, הקים בגין את תנועת החרות ובמשך שנים כיהן כמנהיגה הבלתי מעורער. בגין התנגד בחריפות להסכם השילומים של ישראל עם גרמניה המערבית, ותמך בממשלה בעת מלחמות ישראל. לאחר עליית הליכוד לשלטון ב"מהפך" של 1977, חתם בגין כראש הממשלה על הסכם השלום עם מצרים וב-1982 יצא ל"מבצע שלום הגליל" שהתפתח למלחמת לבנון הראשונה. ב-1983 התפטר בגין מתפקידו והסתגר בביתו. הוא סירב לפרט את המניעים שגרמו לו לפרוש.

ראשית חייו

מנחם בגין נולד בברסט ליטובסק (בריסק) שבבלארוס, בתחום המושב של האימפריה הרוסית (כיום בבלארוס), ב-16 באוגוסט 1913, י"ג באב תרע"ג, שבו חָלה שבת נַחֲמוּ, ומכך נגזר שמו. הוריו היו וולף וחסיה לבית קוסובסקי (זאב דב) בגון. מקור השם בגין הוא מהמילה הרוסית "בֶּגוּן" (Бегун) – רץ. מנחם היה הבן הצעיר במשפחה; קדמו לו אחותו רחל, ילידת 1909, ואחיו הרצל, יליד 1911. אביו היה מזכיר הקהילה היהודית בעירו ואחד הראשונים שתמכו בהרצל ובציונות בקרב יהודי העיר, שהיו מושפעים מהרב חיים סולובייצ'יק, מתנגד חריף לציונות.[1]

בתחילה היה מצבה הכלכלי של המשפחה טוב, אולם הוא הדרדר עם השנים. כשהיה בגין תינוק נאלצה משפחתו לנטוש את ביתם בשל מלחמת העולם הראשונה, ונדדה בין כפרים במזרח פולין. עם תום המלחמה חזרה המשפחה אל ברסט ליטובסק, שסופחה לפולין. בגין, ששמו בפולנית נרשם "מייצ'יסלב בייגון" (Mieczysław Biegun), החל את מסלול לימודיו: תחילה למד בתלמוד תורה ("חדר"), ואחרי שנה עבר ל"תחכמוני", בית ספר עברי-דתי. לדבריו, כילד חלם להיות עורך דין "כדי לעזור לחלשים". בהמשך למד בגימנסיה הממשלתית והמשיך ללמוד באוניברסיטת ורשה בפקולטה למשפטים. בזמן לימודיו התפרנס מהוראת שיעורים פרטיים.

בגיל 10[2] הצטרף עם אחיו ואחותו לתנועת "השומר הצעיר" – באותה העת תנועת הנוער הציונית היחידה בעיר. הוא היה חבר בה עד גיל 13[2]. לאחר מספר שנים הצטרפו בני המשפחה לסניף החדש של תנועת בית"ר, שהוקם ב-1929. באותה שנה שמע לראשונה את המנהיג הציוני זאב ז'בוטינסקי נואם בתיאטרון בעיר, ונכבש על ידי תורתו. הוא סיפר כי "קסמה לי בבית"ר הציונות השלמה, ארץ ישראל, ומדינה יהודית בקרוב בימינו". כאשר למד בגימנסיה היה נתקל לפרקים בביטויי אנטישמיות שהגיעו לידי אלימות. הוא למד מהניסיון ומן הצורך להתגוננות, ובאוניברסיטה נמנה בגין עם מארגני ההגנה העצמית של הסטודנטים היהודיים נגד פורעים אנטישמים. בשנת 1935 סיים את לימודיו כמשפטן.

מנהיג ציוני בבית"ר

בהדרגה טיפס בגין בסולם התפקידים בבית"ר. הוא התמנה למפקד מחוז בריסק והיה לאחד מתשעת קציני נציבות בית"ר בפולין, מרכזה הגדול ביותר של התנועה העולמית. ב-1935 נערך הכינוס העולמי השני של התנועה. בגין בן ה-22 הגיע לידי פולמוס של ממש מול זאב ז'בוטינסקי, ראש בית"ר. הייתה זו תקופה שבה נרגעו מעט הרוחות שפרצו לאחר רצח חיים ארלוזורוב. בגין פנה אליו בנאום: "אדוני אולי שכח, כי בן-גוריון קרא לו 'ולדימיר היטלר', אבל זכרוננו טוב יותר". על כך ענה לו ז'בוטינסקי: "לעולם לא אשכח כי אנשים כמו בן-גוריון, בן צבי, גולומב, לבשו פעם את מדי הגדודים, נלחמו יחד איתי. אני בטוח, שאם תדרוש זאת הציונות, לא יהססו ללבוש את המדים האלה שוב ולהילחם". למרות המחלוקת, מחא ז'בוטינסקי כף לנאומו של בגין, והתנבא כי יגיע לגדולות.

בגין במסדר בית"ר, פולין 1939. לצדו: משה (מוניה) כהן

לאחר מכן הרבה בגין להשמיע את קולו בכינוסים שונים של יהודים ושל ציונים, ובנוסף פרסם מאמרים בביטאוני התנועה הרוויזיוניסטית. בשנת 1937 ארגן הפגנה מול שגרירות הממלכה המאוחדת בפולין כדי שיתאפשר ליותר חברי בית"ר לעלות לארץ ישראל (אישורי העלייה אז חולקו לפי השתייכות מפלגתית-תנועתית). על כך נאסר וישב בכלא 6 שבועות בחברת פושעים פליליים ופוליטיים. ישיבתו בכלא הגבירה את יוקרתו בתנועה.

בכינוס העולמי השלישי של בית"ר, ב-1938 בוורשה, היה בגין נציגו של הזרם המקסימליסטי-אקטיביסטי בקרב הרוויזיוניסטים, והוא הביא את טענתם כי על התנועה לשנות את דרכיה ולעבור מעשייה מדינית אל מישור צבאי ולוחמני: "אחרי הציונות הפוליטית והמעשית, אנו ניצבים לפני עידן הציונות הצבאית. עלינו לצבור כוח שלא יהיה תלוי בחסדי זרים". כמו כן הציע בגין תיקון לנוסח "הנדר הבית"רי" שכתב ז'בוטינסקי. תיקונו התקבל: לאחר השורה "אכין זרועי להגנת עמי" הוחלף האמור "ולא אשא זרועי אלא להגנה" ב-"ולכיבוש מולדתי". ז'בוטינסקי התנגד לבגין ואמר על נאומו שהוא כמו "רעש של חריקת הדלת", אולם אהד את עקשנותו. ב-1937 נשלח בגין, בהוראתו, לבסס את התנועה בצ'כוסלובקיה, ובמרץ 1939 החליף בגין את אהרון פרופס בתפקיד נציב בית"ר בפולין. בגין היה אחראי על למעלה מ-70 אלף צעירי התנועה בארצו. במאי אותה שנה נשא לאשה את עליזה (אליציה) ארנולד, שאותה פגש בבית אביה, תורם למפלגה הרוויזיוניסטית, בעיר דרוהוביץ' בגליציה, שם השתלם בגין במשפטים. ז'בוטינסקי היה השושבין בחתונתו, שבה נכחו מאות בית"רים ומכרים.

במלחמת העולם השנייה

ארבעה חודשים אחרי כן, בספטמבר 1939, פלשה גרמניה הנאצית לפולין. בזמן הקצר שעד פרוץ מלחמת העולם השנייה עסק בגין בהכנת בית"רים לעלייה לארץ ישראל. הקבוצה הבית"רית האחרונה, ועמה בגין, הגיעה אל העיירה רומני סניאטין הסמוכה לגבול, ושם נתקעה. הם נאלצו לחזור לוורשה, אך הגרמנים כבר עמדו אותה עת בשערי העיר. יחד עם רעייתו ועם נתן ילין מור, עזבו ב-6 בספטמבר את ורשה. הרכבת שנסעו בה נתקעה, והם נאלצו להמשיך את המסע בעגלות וברגל. בלבוב עצרו הסובייטים את בגין, אך לאחר מכן שוחרר. משם הגיעו הארבעה אל וילנה, אשר הייתה בשליטת ליטא תחת פיקוח סובייטי. בעיר זו, אשר בית"רים רבים מפולין מצאו בה מפלט באותה עת, המשיך בגין בניסיונות לארגנם לעלייה. עבור אלפי הבית"רים התקבלו שני סרטיפיקטים (אישורי עלייה לארץ ישראל) בלבד, ובגין סירב לקבל את זה שיועד עבורו. בהמשך הפכה ליטא לרפובליקה סובייטית. בגין, ד"ר ישראל אלדד ורעיותיהם הסתתרו בשני חדרים ששכרו בבית משפחה קתולית בווילנה.

בגין העצור על ידי הנ. ק. ו. ד.

ב-20 בספטמבר 1940 נעצר בגין בידי הנ. ק. ו. ד., והובל אל כלא לוקישקי. שם נחקר על תפקידו כנציב בית"ר, כשהוא מואשם בשיתוף פעולה עם "האימפריאליזם הבריטי". הוא הורשע על ידי "ועדה מיוחדת המייעצת לידי המינסטריון העממי לענייני פנים" על היותו גורם מסוכן לחברה, ועונשו נקבע לשמונה שנים ב"מחנה עבודה מתקן". ב-1 ביוני 1941 נשלח בגין לרפובליקת קומי בצפון רוסיה האירופית. הוא הגיע אל מחנה העבודה פֶּצ'ורה, ושם החל לעסוק בעבודת פרך מענה של סלילת כבישים ברחבי הטייגה הקפואה. על החקירה ועל השהות במחנה כתב בספרו האוטוביוגרפי "לילות לבנים". אולם בגין שוחרר מוקדם מהצפוי בזכות הסכם שנחתם בין סטלין לבין ראש הממשלה הפולנית הגולה, גנרל ולדיסלב שיקורסקי, שלפיו תשחרר רוסיה את אסיריה הפולנים, ויוקם צבא פולני שיילחם לצדה נגד גרמניה.

בגין, אשר היה במצב של תשישות, התגייס לצבא אנדרס, ותחת פיקודו של הגנרל ולדיסלב אנדרס הגיע, במאי 1942, דרך איראן ועיראק אל ארץ ישראל. היו יהודים רבים שניצלו את המעבר בארץ ישראל כדי לערוק משורות הצבא, אולם בגין סירב להפצרות חבריו משכבר הימים לנטוש את הצבא מבלי שישוחרר כדין. הוא שירת כשנה וחצי, ובחצי השנה האחרונה גם שימש נציב בית"ר בארץ ישראל, תוך קיום מגע הדוק עם מחתרת אצ"ל. בזמן המלחמה קיים הארגון "שביתת נשק" במלחמתו בבריטים. לאחר שמפקדו, דוד רזיאל, נהרג בפעילות מבצעית מטעם הבריטים בעיראק ב-1941, הגיע הארגון לשפל מבחינת היקף פעילותו. יעקב מרידור, אשר כיהן כמפקד הארגון לאחר רזיאל, אמר לאנשי מפקדתו כי בגין הוא האיש הנחוץ לעמוד בראש לפני המערכה העתידית בה יפתח אצ"ל.

הוריו ואחיו של בגין, אשר נשארו בבריסק, נרצחו על ידי הגרמנים לאחר שהללו כבשו (מחדש) את העיר ב-23 ביוני 1941. הגרמנים הוציאו את אמו מבית החולים ורצחו אותה. את אביו חטפו הגרמנים יחד עם 500 יהודים, אותם הוליכו אל עיקול הנהר בוג. אביו ככל הנראה הבין את הצפוי להם, הלך בראש הקבוצה ושר "אני מאמין בביאת המשיח" ואת "התקווה". הגרמנים קשרו את היהודים והשליכו אותם לנהר.[3]