משה שרת

משה שרת
Sharet22.jpg
מדינהישראלישראל  ישראל
תאריך לידה15 באוקטובר 1894
מקום לידההאימפריה הרוסית
תאריך פטירה7 ביולי 1965 (בגיל 70)
מקום פטירהירושלים, ישראל
מקום קבורהבית הקברות טרומפלדור עריכת הנתון בוויקינתונים
השכלהבית הספר לכלכלה של לונדון עריכת הנתון בוויקינתונים
עיסוקפוליטיקאי, דיפלומט, מתרגם עריכת הנתון בוויקינתונים
מפלגהמפא"י
דתיהדות עריכת הנתון בוויקינתונים
בת-זוגצפורה שרת
ראש ממשלת ישראל ה-2
תקופת כהונה26 בינואר 19543 בנובמבר 1955 (שנה ו-40 שבועות)
הקודםדוד בן-גוריון
הבאדוד בן-גוריון
שר החוץ ה-1
תקופת כהונה14 במאי 194819 ביוני 1956 (8 שנים ו-5 שבועות)
הבאגולדה מאיר
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית
משה שרת
ממשלותהממשלה הזמנית, 1 - 7
כנסותמועצת המדינה הזמנית, 1 - 5
סיעהמפא"י
תפקידים בולטים
משה שרת חותם על מגילת העצמאות, 14 במאי 1948
שרת מבקר בעיר לוד
מתוך דבריו על בן-גוריון, בנאומו בוועידת מפא"י ב-1965

נפל דבר בתולדות עמנו בתקופה זאת, דבר מופלא, אשר שינה את מהלך ההיסטוריה היהודית וחולל מפנה בכל מערכות חיינו, שפתח לפנינו עתידות חדשים. והדבר הזה בתודעת העם, בלהט נפשו, מזוהה עם אישיוּת אחת, שעשתה הרבה גדולות [...] הוא זכה למעמד של יחיד במינו, הוא זכה לתהילות של גיבור העלילה ההיסטורית הכבירה.
[...]
והמעמד הזה, הנובע מן התהילה, מן התפארת, מן האמון, מן ההערצה, מסב הרבה ייסורים. אמרתי: אמון. [...] וכאשר לאט-לאט נבעֵית סתירה בין האמון המגובש הזה, שהוא פרי הערצת שנים נוכח ההישגים האדירים, לבין הרושם הבלתי אמצעי מצורות ההופעה וההשתלטות בענייני ציבור, כאשר נוצרה סתירה, אזי מתחוללת טרגדיה, והמפלגה הזאת, שלנו, היא הקרבן לטרגדיה שהתחוללה.
אדם יחיד, אחד הדברים שהתהילה מחייבת אותו, הוא מידה יתרה של עניווּת, שהיא בשבילי סגולה עיקרית בגדלות אדם [...]
מנהיג אינו יכול לדחוק עצמו לקרן זווית ומשם להתריע. מנהיג אינו יכול לרכז את כל מעייניו במה שקרה לפני אחת-עשרה שנה, או במה שקרה כתוצאה מכך לפני ארבע-חמש שנים, ולעשות זאת על חשבון המחשבה והדאגה לעתיד. או שהוא מושך ידו מתביעתו העיקשת ומחזיר עצמו למסלול המרכזי של סדר היום הממלכתי, או שהוא מוותר על כתר המנהיגות, כי בהתעקשותו הוא מחלל כבודהּ של מנהיגות. הוא מערער את יוקרת המדינה הזאת, שהיא נזר תפארת לעטרתו ההיסטורית של העם היהודי, בעיני העם ובעיני אומות העולם.
המנהיג חייב להקשיב לרחשי לבו של המחנה, יותר מאשר חייב המחנה להיענות למנהיג.

קבר משה וצפורה שרת עם קורות חייהם בראשי פרקים
אתר הנצחה למשה שרת ביער המגינים

משֶׁה שָרֵת (שֶרְתוֹק) (15 באוקטובר 1894, ט"ו בתשרי ה'תרנ"ה7 ביולי 1965, ז' בתמוז ה'תשכ"ה) היה שר החוץ הראשון של מדינת ישראל וכיהן כראש הממשלה השני של מדינת ישראל (19541955), בין שתי תקופות הכהונה של דוד בן-גוריון. מראשי הנהגת היישוב.

ביוגרפיה

משה שרת נולד בסתיו 1894 בשם משה צ'רטוק[1] בחרסון שבדרום-מערב האימפריה הרוסית (כיום באוקראינה) ליעקב שרתוק ולפניה (ממה) לבית לב. הוא עלה עם משפחתו לארץ ישראל ב-1906. בצעירותו, התגוררה משפחתו במשך שנתיים בין ערבים (בכפר עין סיניא שמצפון לרמאללה וביפו), התנסות שתרמה להכרת האוכלוסייה הערבית בישראל ולידיעת השפה הערבית. מאוחר יותר הייתה משפחתו ממקימי העיר העברית הראשונה - תל אביב. שרת היה בוגר המחזור הראשון של גימנסיה הרצליה[2], ולמד פרק זמן בקונסרבטוריון שולמית. בגמנסיה הרצליה פגש את צפורה מאירוב, לה נישא בהמשך, ובאליהו גולומב ובדב הוז. לימים נשאו השניים את אחיותיו[3]. לקראת סיום לימודיו הצטרף ל"הסתדרות המצומצמת של בוגרי הגמנסיה", תנועת נוער בראשות אליהו גולומב, שחבריה התחייבו להקדיש את עצמם לטובת הכלל. חברי ההסתדרות הציבו לעצמם מטרות לעסוק בתעמולה בקהילות בגולה לרעיון התחייה הלאומית, עבודת האדמה והגנה על הזכויות המדיניות של היישוב העברי. לאחר מכן נסע ללמוד משפטים באיסטנבול, שם למדו באותה תקופה דוד בן-גוריון ויצחק בן צבי.

במלחמת העולם הראשונה הטיף שרת לקבלת נתינות עות'מאנית כדי למנוע גירוש יהודים מישראל, ואף התנדב לצבא העות'מאני, ושירת בו כקצין זוטר.

בהנהגת היישוב

אחרי מלחמת העולם הראשונה, הצטרף שרת למפלגת "אחדות העבודה". שימש מטעם המפלגה כמזכיר "ועד הצירים" של ההנהגה הציונית, ובמקביל למד כלכלה בלונדון. הוא היה מפעילי מפא"י מיום היווסדה ומעורכי עיתון "דבר". בשנת 1929 מונה לעורך המהדורה האנגלית של העיתון דבר במשותף עם נלי שטראוס-מושנזון.

באוקטובר 1931 התמנה לסגנו של חיים ארלוזורוב[4], ולאחר רצח ארלוזורוב ב-1933 החליף אותו כראש המחלקה המדינית של הסוכנות היהודית, שהייתה משרד החוץ של היישוב היהודי בארץ-ישראל, וכיהן בו עד לקום המדינה ב-1948. בתפקידו זה עסק במגעים בין התנועה הציונית לפקידי המנדט הבריטי ובניסיונות לזכות בתמיכת מדינות העולם בהקמת מדינה יהודית. שרת תמך בשיתוף פעולה עם שלטונות המנדט במקביל לחיזוק היישוב. במאורעות תרצ"ו-תרצ"ט יזם גיוס יהודים למשטרה הבריטיתנוטרות), וכן היה הרוח החיה מאחורי מבצעי חומה ומגדל[5].

בעת מלחמת העולם השנייה פעל שרת להתגייסות אנשי היישוב לצבא הבריטי, והיה ממובילי המאבק להקמת הבריגדה היהודית. לקראת סוף המלחמה, שרת שראה בלוחמי הבריגדה כילדיו, נסע למסע מרגש לאיטליה ויוון, לבקר את הלוחמים מלווה בדגל עברי שייצג אותם כרצונם, ושם נשא שרתוק את הנאום הידוע כנאום הדגל.

בשנת 1941, בעת ההכנות לפלישה הבריטית לסוריה ולבנון נענה לבקשה שהביא בפניו איש המודיעין הבריטי ג'וליאן אמרי לשתף את אנשי הפלמ"ח במבצע.

כחבר ב"ועדת הביטחון", הגוף המפקח על ארגון "ההגנה", תמך לאחר המלחמה במאבק מוגבל נגד הבריטים. בעקבות השבת השחורה ב-1946 נעצר במחנה לטרון לזמן מה יחד עם מנהיגי היישוב, ושם קרא להפוגה במאבק. הוא ייצג את עמדת הנהגת היישוב בוועדות החקירה השונות לענייני ארץ ישראל, כולל בוועדת אונסקופ, ופעל רבות באו"ם לאישור תוכנית החלוקה, שהתקבלה לבסוף בכ"ט בנובמבר 1947.

ב-8 במאי 1948 הוא נפגש בניו יורק עם גנרל ג'ורג' מרשל שהיה מזכיר המדינה של ארצות הברית. מרשל יעץ לו לדחות את תאריך הכרזת המדינה ולקבל עד אז משטר נאמנות של האו"ם היות שהכרזת המדינה תעורר התנגדות הערבים ותסכן את קיומם של היהודים בארץ ישראל. שרת השיב כי הנהגת היישוב היהודי בארץ ישראל הגיעה לשלב של הכרעה היסטורית וכי היא תיתן את הדין לפני ההיסטוריה אם לא תעשה את הצעד הנדרש ממנה ברגע זה.

הוא היה חבר במנהלת העם ופעל להקמה מיידית של המדינה בתום שלטון המנדט. נמנה עם מנסחי[6] מגילת העצמאות וחותמיה. היה אחד מששת המצביעים במנהלת העם בעד הכרזת המדינה ב-14 במאי 1948.

שר החוץ

עם הקמת מדינת ישראל מונה שרת לשר החוץ הראשון שלהּ, ייסד את משרד החוץ והתווה את מדיניותו. הישגו הגדול ביותר בתפקידו זה היה הסכמי שביתת הנשק ב-1949, שסיימו באופן רשמי את מלחמת העצמאות. שרת היה דמות מרכזית בעיצוב יחסי ישראל עם גרמניה. עמדותיו היו פרגמטיות והוא טען בעד הסכם השילומים עם גרמניה. שרת, ולא בן-גוריון, ניתב את המגעים הטעונים והקשים עם גרמניה. שרת גייס את כל כישוריו כמדינאי, דיפלומט ופוליטיקאי כדי להתמודד עם הפער הגדול בין הרתיעה בציבור הישראלי מכל דבר שקשור לגרמניה ולגרמנים לבין ההכרה של ראשי המדינה למצוא מקור מימון תקציבי למשק הישראלי, שהיה על סף קריסה, ולקליטת רבבות העולים שעלו אחרי הקמת המדינה. ב-7 בינואר 1952 היה שרת הראשון בין שרי הממשלה שהעלה את סוגיית המשא ומתן הישיר בוועדת חוץ וביטחון של הכנסת ולאחר מכן ליווה את כל התהליך. שרת כשר החוץ חתם יחד עם קנצלר גרמניה המערבית, קונרד אדנאואר, על הסכם השילומים עם מדינת ישראל ועם ועידת התביעות החומריות היהודיות מגרמניה בלוקסמבורג, ב-10 בספטמבר 1952. ראוי לציין שלהבדיל מהרבה סוגיות בהן שרת ובן-גוריון הציגו עמדות לעומתיות הרי שבמאבק על קבלת השילומים פעלו שרת ובן-גוריון בתיאום מלא. עמדתם העקרונית הייתה דומה: תפקידה של מדינה ריבונית לשקול שיקולי מדיניות רציונליים ולא מוסריים או רגשיים בלבד.

בראשות הממשלה

לאחר פרישתו של בן-גוריון מראשות הממשלה (7 בדצמבר 1953) התמנה שרת, למרות רצונו של בן-גוריון שביכר את לוי אשכול, לראש הממשלה השני של מדינת ישראל, וממשלתו קיבלה את אמון הכנסת ב-26 בינואר 1954. בטקס ההשבעה בכנסת בכה חבר הכנסת חיים בוגרשוב מהתרגשות על כי זכה לראות את תלמידו מגימנסיה הרצליה נבחר לראש הממשלה. כהונתן כראש ממשלה הסתיימה ב-3 בנובמבר 1955, עת שב בן-גוריון לכהונה שנייה ושרת המשיך להיות רק שר החוץ. בהפרדו מראשות הממשלה בכנסת בירך משה שרת את בן-גוריון: "רצוני לאחל לחברי וידידי דוד בן-גוריון חוסן גוף ועוז רוח לשאת את המשא הכבד שהוטל עליו. כל חבריו יעזרו לו במלוא יכולתם בתפקיד האחראי והגדול הזה. לך בכוחך זה והושעת את ישראל!".

בראשית כהונתו כראש ממשלה אירע טבח מעלה עקרבים, שבו נרצחו 11 מנוסעי אוטובוס שעשה דרכו מאילת לתל אביב. פעולת טרור זו עוררה בציבור הישראלי זעזוע עמוק וזעם רב, אך שרת התנגד לפעולת תגמול, וכתב על כך ביומנו:

"מעשה תגובה על מרחץ דמים זה רק יטשטש את רשמו המחריד, ויעמיד אותנו בדרגה שווה עם המרצחים מהצד שכנגד. מוטב לנו לעשות מעניין מעלה עקרבים מנוף להתקפה מדינית על המעצמות, למען יפעילו לחץ על ירדן שכמוהו עוד לא היה."

שרת לא היה שלם גם עם פעולות תגמול אחרות, שבהן בתגובה לרציחות הפדאיון בישראל, הרג צה"ל כמעט 200 חיילים מצרים.

תקופתו הקצרה של שרת בראשות הממשלה אופיינה בחולשתו. קשתה עליו השפעתו של בן-גוריון, שנותרה בעינהּ גם בעת שפינה את מקומו כראש הממשלה וישב בשדה בוקר. שרת לא הצליח להשתלט על מנגנוני הביטחון ושר הביטחון פנחס לבון והרמטכ"ל משה דיין לא שעו לדבריו. לא היה דבר הרחוק ממשנתו המדינית המתונה והמיושבת מאשר "העסק הביש", פעולת חבלה במצרים שנרקחה בתקופתו ומאחורי גבו ולימים התחולל ויכוח עז באשר לשאלה מי נתן את ההוראה לביצועה. על לבון כתב ביומנו:[7] "לבון הוכיח כי גם באופיו וגם בשכלו יש יסודות שטניים. הוא זמם מעשי זוועה שנמנעו הודות להתקוממותם של רמטכ"לים – עם כל נכונותם של אלה לכל מעשה הרפתקני". את דעתו זו שמר בסוד, והיא נחשפה רק שנים רבות לאחר מותו. משהתפטר לבון ב-21 בפברואר 1955 היה בן-גוריון לשר ביטחון בממשלת שרת, ומעמדו של שרת נפגע עוד יותר.

המעצמות באותה תקופה יזמו את תוכנית אלפא שבה נדרשה ישראל לסגת מרוב שטחי הנגב ולאפשר רצף טריטוריאלי בין מצרים לירדן, תוכנית שלא מומשה לבסוף. במהלך כהונתו, ב-29 במאי 1955, הגיע לישראל לשמונה ימים ראש ממשלת בורמה או נו, שהיה בכך למנהיג מדינה זר ראשון שערך ביקור רשמי בישראל העצמאית. או נו התקבל בארץ בחום ובהתלהבות, סייר ברחבי הארץ וקיבל אזרחות כבוד של תל אביב. בהמשך ערכו משה שרת ודוד בן-גוריון ביקורי גומלין בבורמה.

כאשר בהצבעת אי אמון בממשלה (שנדחתה), בעקבות משפט קסטנר, נמנעו שרי הציונים הכלליים בהצבעה, התפטר שרת מתפקידו (היות שבאותה עת החוק לא איפשר פיטורי שרים) והקים באותו יום ממשלה חדשה, שכיהנה תקופה קצרה עד לבחירות לכנסת השלישית.

שר חוץ בשנית ופרישתו

בכהונתו השנייה של בן-גוריון כראש ממשלה, המשיך תחילה שרת לכהן כשר החוץ. אך במהרה החריפו היחסים ביניהם, ובן-גוריון הביא להתפטרות שרת מהממשלה ב-19 יוני 1956. חילוקי דעות מדיניים ואישיים הפכו את שרת ובן-גוריון ליריבים מושבעים. שרת תמך בפעולה מדינית והסברתית והתנגד ל"אקטיביזם" הביטחוני של בן-גוריון. כמו כן, גרס שרת, שיש לעשות כל מאמץ להדק את הקשרים המדיניים והביטחוניים עם ארצות הברית. לעומתו, בן-גוריון, שנוכח לדעת, שארצות הברית מסרבת לספק לישראל נשק בכמויות שיאזנו את עסקת הנשק המזרח-אירופית המצרית, החליט לחזק את יחסי ישראל עם צרפת. אכן, בראשית 1956 החלה צרפת לספק לישראל מאות מטוסי קרב, טנקים ותותחים מתנייעים (ראו מבצע יונה). התנגדות שרת למהלכים שהובילו בסופו של דבר למבצע קדש נגד מצרים תרמה לאולטימטום שהציב בן-גוריון לשרת בדרישה כי יתפטר מתפקיד שר החוץ ולמינויה של גולדה מאיר במקומו.

לאחר פרישתו מתפקיד שר החוץ ולמרות יחסיו המתוחים עם בן-גוריון וגולדה מאיר יצא למסע רשמי של שלושה חודשים במדינות מזרח אסיה. במסגרת המסע ביקר בתאילנד, בורמה, הפיליפינים, יפן, הונג קונג, סינגפור, מלזיה (שהייתה אז עדיין מושבה בריטית), סרי לנקה, הודו, נפאל, לאוס וקמבודיה. הוא פרסם טורים בעיתון דבר על הביקורים במדינות השונות ולאחר מכן הוציא אותם כספר בשם "משוט באסיה". המסע נערך בין היתר כתגובה לועידת באנדונג של מדינות אסיה ואפריקה בה התקבלו שורה של החלטות נגד ישראל.

שנותיו האחרונות

לאחר עזיבתו את משרד החוץ, התמנה לראש הוצאת הספרים "עם עובד"[8] וכיהן כיושב ראש הנהלת המוסד החינוכי "בית ברל". בשנת 1961 נבחר ליושב ראש ההסתדרות הציונית העולמית וליושב ראש הנהלת הסוכנות היהודית, וכיהן בתפקיד זה עד יום מותו ב-1965. היריבות בינו לבין בן-גוריון הגיעה לשיאה ב-1965 כאשר, זמן קצר לפני מותו, הובא שרת על כיסא גלגלים אל ועידת מפא"י, בה יצא בהתקפה חריפה על בן-גוריון.

שרת היה תומך נלהב בשמירת ערכי השפה העברית, ונאומיו הרהוטים ידועים בשפתם העשירה. לזכותו עומדות מילים עבריות רבות שהצליח להכניס לשפה העברית. בשנת 1959 זכה בפרס סוקולוב על עבודתו העיתונאית במשך שנים רבות ועל ספרו "משוט באסיה". בשנות ה-60 זכה באזרחות-כבוד של ירושלים ושל תל אביב[9].

שרת כתב יומנים אישיים, שפורסמו אחרי פטירתו. לאחר פרישתו מראשות הממשלה כתב:

"לא לי לנהל מדינה זו, אשר ניהולה כנראה לא ייתכן מבלי להזדקק להרפתקנות ולתרמית. לשני אלה איני מסוגל."

בקיץ 1965 נפטר משה שרת ממחלת הסרטן בירושלים[10], והותיר אחריו את אשתו צפורה[11], בת ושני בנים. משה שרת נקבר לבקשתו בבית הקברות טרומפלדור שבתל אביב.

שרת היה גיסם של שלושה מראשי היישוב וההגנה: אליהו גולומב, דב הוז ושאול אביגור (יחדיו כונו "ארבעת הגיסים"), ודודו של חבר הכנסת לשעבר דוד גולומב, שהיה בנו של אליהו.