נחל

ציור של אישה וילדה על שפת הנחל ביום קייצי

נַחַל הוא מוביל מים טבעי, שגבולותיו הם קרקעית הנחל ושתי גדותיו. נחל גדול מפלג וקטן מנהר. לעתים משתמשים בקהילה המדעית בביטוי נחל לציון כל מוביל מים טבעי, בלא התחשבות בגודלו. מחקר הנחלים ונתיבי המים קרוי הידרולוגיה והוא נושא חשוב בגאומורפולוגיה.

את הנחלים מקובל לחלק לשלושה סוגים עיקריים:

  • נחל איתן - הוא נחל הזורם כל השנה, מוזן בדרך כלל על ידי מי מעיינות. דוגמה לנחלים כאלה הם הירדן ומקורותיו.
  • נחל אכזב - הוא נחל הזורם בחורף בלבד, מוזן בעיקר ממי גשמים או ממעיינות עונתיים.
  • נחל אפיזודי-שטפוני - הוא נחל הזורם רק זמן קצר אחרי הגשם, ומפסיק כעבור מספר ימים או אף שעות. מרבית הנחלים בישראל הם נחלים אפיזודיים, אם כי מרבים לכנותם נחלי אכזב.

בעברית מקראית ובלשון חז"ל משמש המונח נחל גם כביטוי לעמק, ולאו דווקא למקום בו זורמים מים, כמו המילה המקבילה אליו בערבית - ואדי[1].

חלקי הנחל

  • אפיק - שקע הנושא את מי הנחל ושנוצר על ידי בליה מתמדת.
  • פשט – שטחים משני צדי הנחל הנתונים להצפה עונתית.
  • קרקעית – תחתית הנחל.
  • מעיין – הנקודה בה הנחל פורץ מנתיב תת-קרקעי בין שכבות או מתוך מערה. הנחל יכול לזרום, בייחוד במערות, חלק מהדרך מעל לפני האדמה וחלק מתחתיה.
  • מפל מים – נקודה בה יש ירידה פתאומית באפיק הנחל, הנוצרת כאשר המים זורמים על שכבות עמידות לבליה שמיד אחריהם יש שכבה עמידה פחות.
  • בריכה - חלק הנחל בו המים עמוקים וזורמים לאטם.
  • יובל - נחל שאינו מגיע לים אלא מצטרף לנהר אחר (נהר האם).
  • שפך – הנקודה בה הנחל מרוקן את מימיו ישירות או בצורת דלתה לתוך גוף מים עומד כדוגמת אגם או ים.