ניסוי שני הסדקים

Gnome-edit-clear.svgערך זה זקוק לעריכה: הסיבה לכך היא: הערך מתייחס לניסויים שונים בערבוביה, וכך מבלבל את הקורא עד שאינו מבחין בין ימינו לשמאלו.
אתם מוזמנים לסייע ולתקן את הבעיות, אך אנא אל תורידו את ההודעה כל עוד לא תוקן הדף. אם אתם סבורים כי אין בדף בעיה, ניתן לציין זאת בדף השיחה.
האופן בו ניסוי שני הסדקים מגלה התנהגות של גל - חזית הגל פוגעת בסדקים ומופרדת לשני מקורות קרינה נקודתיים כמעט. הגלים משני המקורות מחזקים ומחלישים זה את זה לסרוגין.

ניסוי שני הסדקים (מוכר גם בתור ניסוי יאנג) נועד להבחין האם קרינה מסוג מסוים מתפשטת כגל או כשטף של חלקיקים. רעיון הניסוי הוא שגלים, בשונה מחלקיקים, מחזקים או מחלישים זה את זה בהתאם למופע בו הם נפגשים: גלים במופע הפוך, כלומר שיא של גל אחד פוגש שפל של גל שני, מחלישים זה את זה, ואילו גלים בעלי מופע זהה מחזקים זה את זה. תופעה זו אינה קיימת בחלקיקים.

הניסוי הראשון מסוג זה נערך על ידי הפיזיקאי האנגלי תומאס יאנג בשנת 1801, והוכיח שהאור מתנהג כגל. מאז נבחנו סוגי קרינה רבים בניסוי זה, כגון קרינת אלקטרונים.

השלכות ניסויים אלו היו מכריעות. הן הניעו שני שינויים יסודיים בחשיבה הפיזיקלית - המעבר מהתיאור של ניוטון את קרינת האור כשטף חלקיקים למושג הגל האלקטרומגנטי, והמעבר מתיאור החומר לפי התפיסה הקלאסית של חלקיקים לתפיסה משולבת של גלים/חלקיקים.

על הניסוי

ניסוי זה בוצע באור ב-1801, על ידי הפיזיקאי תומאס יאנג, על מנת להכריע אם האור הוא גל או חלקיק.

בניסוי, האור הפגין התנהגות גלית (התאבכות, עקיפה) והתוצאות הראו שהאור מתנהג כמו גל. במשך כל המאה ה-19, עד לניסוי פרנק-הרץ והמאמר על האפקט הפוטואלקטרי של אלברט איינשטיין, ההנחה המקובלת הייתה שהאור הוא גל.

לגבי הקרנת אלקטרונים, ניסוי זה היה במשך שנים ניסוי מחשבתי, שכן רק ב-1961 התאפשר ביצוע הניסוי באלקטרונים, ורק ב-1974 התאפשר הביצוע בקצב של "אלקטרון אחד כל פעם".