סן מרינו (עיר)

סן מרינו
San Marino
Città di San Marino.JPG
סמל סן מרינו
Flag of City of San Marino.png
דגל סן מרינו
מראה העיר מהר טיטאנו. במרכז התמונה פלאצו פובליקו
מראה העיר מהר טיטאנו. במרכז התמונה פלאצו פובליקו
מדינהסן מרינוסן מרינו  סן מרינו
ראש העירמריה תרזה בקארי
תאריך ייסוד301
שטח7.09 קמ"ר
גובה550-755 מטרים
אוכלוסייה
 ‑ בעיר4,128 (נכון ל־2013)
 ‑ צפיפות618 נפש לקמ"ר (2007)
קואורדינטות43°56′11″N 12°26′48″E / 43°56′11″N 12°26′48″E / 43.93639; 12.44667
אזור זמןUTC +1
www.giuntedicastello.sm

לחצו כדי להקטין חזרה

איטליהקייזאנואובהמונטג'ארדינופיורנטינופאטאנואקואוויווהסראוואלהדומניאנוסן מרינובורגו מג'ורהCity of San Marino in San Marino (+pop areas).svg
אודות התמונה
השביל המוליך לאורך פסגתו של הר טיטאנו

סן מרינו (איטלקית San Marino) היא בירת הרפובליקה של סן מרינו, ואחת מתשע הקסטלי (Castelli), או הערים, המרכיבים אותה. העיר שוכנת בגובה של כ-550 עד 755 מטר מעל פני הים, על מורדותיו המערביים של הר טיטאנו, שעליו ממוקמות שלוש המצודות החולשות על העיר.

על פי המסורת, ראשיתן של הרפובליקה ושל העיר בשנת 301 בסתת הנוצרי מרינוס הדלמטי, שנמלט מן האי ראב (כיום בקרואטיה) כדי להימלט מרדיפות הקיסר דיוקלטיאנוס. הוא התיישב על הר טיטאנו, שם המשיך בעיסוקו בסתתות אבן ובהפצת הנצרות. בעלת האדמה הורישה אותה לקהילה הנוצרית, שהייתה לעיר ולרפובליקה של סן מרינו - שתיהן נקראות על שמו של מרינוס, שהוכרז כקדוש.

בחודש פברואר 2009 התגוררו בעיר 4,367 תושבים, והיא הייתה העיר השלישית בגודלה במדינה. כמחצית מהתושבים מתגוררים בעיר עצמה, והמחצית האחרת ביישובים האחרים שבשטח השיפוט שלה. סן מרינו היא מרכזה השלטוני והאדמיניסטרטיבי של הרפובליקה, אך עיקר הפעילות הכלכלית מרוכזת בעיר בורגו מג'ורה הסמוכה לה מצפון. בשנת 2008 הוכרז המרכז ההיסטורי של העיר, כמו גם הר טיטאנו, כאתר מורשת עולמית[2].

היסטוריה

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – היסטוריה של סן מרינו

תולדותיה של העיר משותפות במידה רבה לתולדותיה של המדינה כולה. לצד המסורת בעניינו של מרינוס הקדוש, ברי כי האזור היה מיושב כבר בתקופת האבן החדשה, וליתר דיוק באלף ה-5 לפנה"ס[3]. עם התפשטות הרומאים צפונה במאה ה-3 לפנה"ס, סופח שטחה של סן מרינו לרפובליקה הרומית.

טקס בכיכר החירות בסן מרינו. בחזית נראה פסל החירות (Statua della Libertà) ומאחוריו הארמון הציבורי (Palazzo pubblico) המשמש כמושב הממשלה והפרלמנט במדינה

מסמך מ-1243 מעיד על המבנה השלטוני בסן מרינו, שהתבסס על האסיפה השלטת שכונתה ה"ארנגו" (Arengo)[4]. אספה זו הייתה מורכבת מראשי המשפחות והייתה לה סמכות חקיקה. הארנגו נשלט בידי שני "הקצינים השליטים" שכונו קונסולים או מושלים. שני המושלים שלטו בקהילה במשותף למשך תקופה של שישה חודשים בלבד, כדי למנוע מהם לצבור כוח מופרז. בתקופה זו גדל שטחה של המדינה מ-4 קמ"ר בלבד, סביב הר טיטאנו, לשטח של 27 קמ"ר השווים לכמחצית משטחה הנוכחי. כדי להרתיע מדינות אחרות מלתקוף את המדינה, הוקמו בשטח העיר שלוש מצודות, השוכנות על הר טיטאנו.

במאה ה-15 התרחב שטחה של סן מרינו שוב, הודות לתמיכתו של דוכס אורבינו במדינה שלחמה כנגד רימיני. לבסוף, ב-1462, נחתם הסכם שלום בתיווכו של האפיפיור, ואל סן מרינו צורפו שטחים נוספים. בשנת 1503 כבש צ'זארה בורג'ה, בנו של האפיפיור אלכסנדר השישי, את סן מרינו למשך תקופה של שישה חודשים, אך נאלץ לבסוף לסגת ממנה כאשר האפיפיור הבא, יוליוס השני, קרא עליו תיגר. סן מרינו חוקקה חוקה כתובה ב-8 באוקטובר 1600, ולאור איומים על עצמאותה כרתה ב-1603 ברית הגנה עם האפיפיור, וזו נכנסה לתוקפה בשנת 1631[5].

ב-17 באוקטובר 1739 נכבשה סן מרינו בשנית, הפעם עלי-ידי הקרדינל ג'וליו אלברוני, שהיה מושל אפיפיורי ברוונה. המעשה נעשה ככל הנראה בניגוד להוראותיו של האפיפיור, שהכיר מאוחר יותר בזכויותיה של סן מרינו, והשיב לה את עצמאותה ב-5 בפברואר 1740.

בעת כיבוש נפוליאון את איטליה, הצליחה סן מרינו לזכות באהדתו ובהבטחתו לכבד את עצמאותה. יתר על כן, נפוליאון הציע למדינה לתמוך בהתרחבותה בדרך של הענקת שטחים נוספים לטריטוריה שלה, אך סן מרינו דחתה את ההצעה, כדי לא להיכנס למחלוקת עם שכנותיה, והצליחה לשמר את יחסיה הטובים עם מדינת האפיפיור. לאחר תבוסת נפוליאון הכיר קונגרס וינה בעצמאותה של סן מרינו בשנת 1815. במהלך איחוד איטליה בידי ג'וזפה גריבלדי סיפקה סן מרינו מקלט לרבים מתומכי האיחוד, וגריבלדי עצמו מצא בעיר מקלט עם אשתו ו-1,500 מחייליו בשנת 1849. בתגובה פלשו צבאות אוסטריה לרפובליקה ב-2 באוגוסט 1849, אך בהתערבות נפוליאון השלישי ב-1854 המדינה שמרה על עצמאותה. ב-22 במרץ 1862 חתמו איטליה וסן מרינו על הסכם שהכיר בעצמאותה של האחרונה, והסדיר את היחסים בין שתי המדינות[6].

ב-25 במרץ 1906 כונס שוב ה"ארנגו" הוותיק של ראשי המשפחות, והחל בתהליך של רפורמה פוליטית שביטל את השלטון האוליגרכי במדינה, והסתיים בבחירות חופשיות שנערכו בסן מרינו לראשונה ב-19 ביוני 1906.[7] בסופה של מלחמת העולם הראשונה הורע מצבה של המדינה וההגירה ממנה גברה. חיכוכים בין המעמד האמיד לבין העניים הביאו לאימוץ קו פוליטי פשיסטי בדומה למצב באיטליה, ולהיווצרות מחודשת של שלטון אוליגרכי במדינה. בתקופה זו נסללה מסילת הרכבת שהובילה מהעיר אל רימיני (Ferrovia Rimini-San Marino), שופץ תיאטרון טיטאנו והוקם מזבח המתנדבים - הכול במימון ממשלת איטליה. השליטה הפשיסטית במדינה נמשכה כמעט 20 שנים, ורק בתקופת מלחמת העולם השנייה החלה ההתנגדות לה. ב-28 ביולי 1943 נערכה במדינה הפגנה רחבת היקף נגד המשטר, וכתוצאה ממנה פורקה המפלגה הפשיסטית והתקיימו בחירות חופשיות[8]. בספטמבר 1944 הגיע קו החזית אל אזור סן מרינו, וחיילי גרמניה הנאצית עברו דרכה בעת נסיגתם צפונה. כוחות בעלות הברית שהגיעו בעקבותיהם נותרו במדינה במשך חודשיים נוספים.