פורגי ובס

רקע

הדף הראשון של הפרטיטורה, בכתב ידו של גרשווין (מאוצרות ספריית הקונגרס)

ב-1925 כתב דובוס הייווארד, תושב צ'ארלסטון שבדרום קרוליינה, רומן על אודות חיי קהילה אפרו-אמריקאית בעיר בשם "פורגי". הרעיון לרומן וגרעין העלילה שלו הגיעו מתוך ידיעה בעיתון מקומי. לאחר מכן, ב-1928, עיבדו הייווארד ואשתו, דורותי, את הרומן למחזה (לא מוזיקלי) שהועלה על בימת ברודוויי על ידי " גילדת התיאטרון".

הרעיון לכתיבת אופרה (גרשווין השתמש במושג "אופרה עממית", folk opera) על אודות חיי האפרו-אמריקאים בדרום ארצות הברית נולד עת קרא גרשווין את הרומן עם צאתו לאור. אך רק ב-1933 חתמו הייווארד, גרשווין וגילדת התיאטרון על חוזה לכתיבת אופרה והרעיון הישן החל לקרום עור וגידים. בקיץ של 1934 בילו הייווארד והאחים גרשווין באי קטן ליד חופי דרום קרוליינה, על מנת לחוש את קצב המקום ולהכיר את אנשיו ואת המוזיקה שלהם. איירה גרשווין חזר לניו יורק לפני האחרים, בשל התחייבותו לכתיבת המחזה Life Begins at 8:40 עם יפ הרבורג, ולכן חלקו בכתיבה לא היה גדול. הליברית לאופרה נכתב כולו על ידי הייווארד (כולל חלק מהשירים, בהם הלהיט המרכזי Summertime), איירה גרשווין כתב מספר שירים בהם It Ain't Necessarily So וחלק מן השירים נכתבו בשיתוף-פעולה. לפי החוזה, המִזְכֶּה (קרדיט) לליברית ולמילות השירים היה משותף לאיירה גרשווין ולדובוס הייווארד. באמצע אוגוסט חזר ג'ורג' גרשווין לניו יורק וסיים את כתיבת הפרטיטורה. כאשר סיים לכתוב את 700 עמודי הפרטיטורה חש, לדברי הביוגרף דייוויד אוון (David Ewen), "פליאה על הנס שהוא היה כותבו. הוא לא חדל לאהוב כל תיבה ותיבה וידע שיצר יצירת אמנות."^[2].

בתשובה לשאלה מדוע הוא קורא לאופרה "אופרה עממית", ענה גרשווין:

האופרה היא על אנשים אמתיים ששרים שירי עם. בהם משולבים הדרמה, ההומור, הדעות הקדומות, הגישה הדתית והריקודים האותנטיים שמובאים לראשונה אל בימת האופרה... לא שירי עם אמתיים אלא שירי עם וספיריטואלז שנכתבו במיוחד.

— ראיון עם גרשווין בניו יורק טיימס, 20 באוקטובר 1935^[3]

למעשה רק שיר אחד שכתב גרשווין לאופרה הפך לשיר עם של ממש, Summertime.

בניגוד לפרויקטים אחרים, גרשווין התייחס ל"פורגי ובס" כפרויקט אישי שלו. הוא היה מעורב בפרטי התזמור, ה הפקה והליהוק. בחירת הזמרים לא הייתה תמיד שגרתית. טוד דאנקן, ששיחק את פורגי בהפקה המקורית, היה פרופסור באוניברסיטה. גרשווין לא היה מעוניין שפרופסור ישיר תפקיד של קבצן נכה, המרוחק מעולמו, ודאנקן מאידך תפס את האחים גרשווין כמוזיקאי סמטת טין פאן לא רציניים. רק לאחר פגישה אישית בבית האחים בהם שרו זה לזה קטעים מהאופרה נשבה דאנקן בקסמו של המחזה ואמר "חשבתי שאני בגן עדן, מלודיות יפות יותר לא שמעתי מעודי. לא יכולתי לשבוע מהן. בשיר האחרון I'm on My Way, בכיתי, התייפחתי"^[2].

בספטמבר 1935 נערכו הצגות הרצה בבוסטון, כאשר המילה "אופרה" לא הוזכרה. ב-10 באוקטובר 1935 הוצגה הצגת הבכורה בתיאטרון אלווין בניו יורק. ההפקה המקורית הייתה כישלון יחסי, והופיעה 124 הופעות בלבד. היצירה בלבלה גם את המבקרים בשל חוסר האפשרות לקטלג אותה לתבניות הרגילות של "דרמה", "מחזמר" או "אופרה". הם שאלו את עצמם האם זו אופרה או מחזמר שאפתני במיוחד, והתקשו לנתח אותה בכלים מסורתיים^[4]. מספר שירים הפכו ללהיטים עוד בימי חייו של גרשווין, אך האופרה כמכלול לא זכתה להכרה עד לאחר ההפקה של גילדת התיאטרון ב-1941. במהלך השנים הוצגה האופרה יותר פעמים באירופה מאשר באמריקה, ועם השנים צברה הכרה ופופולריות ושרדה כאירוע אופראי יחיד מהתקופה שלפני מלחמת העולם השנייה בארצות הברית.