פיסול

פסל של ראש אנושי
פסל עשוי שלג הממוקם באתר הסקי אישגיל שבאוסטריה

פיסול הוא ענף בתחום האמנות במסגרתו יוצר האמן יצירה בעלת איכות תלת-ממדית. השינוי אשר מבצע הפַּסָּל הוא לרוב שינוי פיזי, על ידי שינוי והתאמה של חומרים, אולם באמנות המודרנית קיימת האפשרות גם לשינוי סמנטי של החומר, כלומר לבדיקת יחסו של האובייקט התלת-ממדי אל הסביבה. התוצאה של שינויים אלו מכונה "פֶּסֶל".

בנסיון לענות על שאלת הגדרתו של המדיום, מבחין מחקר תולדות האמנות בין פיסול אנדרטאות, פיסול בקנה מידה קטן ו"אמנות זעירה". הבחנה זו התבססה הן על ערכים כגון גודלו של הפסל ומיקומו במרחב, והן על הערכה שיפוטית של חשיבות היצירה. "אמנות זעירה" (Minor Art), להבדיל משאר סוגי הפיסול המסורתיים, נתפסה כקטגוריה המכילה מגוון של חפצים קטנים, כגון פסלונים, נרות חרס מעוטרים, קופסאות מקושטות, מטבעות ומדליות שעליהן חקוק תבליט וכדומה. על פי רוב, אלו הם חפצים בעלי שימוש ולא נועדו רק לקישוט. המחקר העכשווי מגדיר חפצים כאלו כשייכים לתחום העיצוב. ההבחנה בין פיסול אנדרטאות לפיסול היא מסובכת ובעייתית יותר, כיוון שההפרדה בין תחומים אלו מטושטשת כיום לחלוטין. הבחנה נוספת הקיימת בחקר הפיסול הקלאסי היא בין פסל, החופשי מכל עבריו, לבין תבליט, הצמוד לאלמנט אדריכלי.

במהלך המאה ה-20 השתנתה באופן רדיקלי הגדרתו של מדיום הפיסול, עם כניסתן של טכניקות חדשות כגון וידאו ארט, רדי מייד, אמנות אדמה, מיצג, מיצב וכדומה. לצד השינוי המושגי שהתחולל, התלווה אל התהליך גם מהפך בתדמיתו החזותית של הפיסול - מדימוי של אובייקט בודד העשוי מאבנים חצובות, מתכת או עץ, הפך הפסל למגוון של אובייקטים העשויים מחומרים שונים ואף משילוב של חומרים וטכניקות, שינוי שערער על תחושת ה"נצחיות" של הפיסול הקלאסי.

הפיסול כאמנות

אסתטיקנים ותאורטיקנים של האמנות, בעיקר החל מהמאה ה-18, ניסו להגדיר את מהותו של הפיסול ביחס לכלי ביטוי אמנותיים אחרים. תפיסתם הייתה כי הפיסול עוסק בבחינת אלמנטים בחלל - נפח ותלת-ממדיות, תנועה ועוד. אולם, תפיסה מקובלת זו עומתה על ידי הנחות אסתטיות אלטרנטיביות שסירבו לראות בפיסול מהות שונה ממהותן של כלי ביטוי אמנותיים אחרים.

את תפיסת מעמדו של הַפַּסָּל לא ניתן לנתק מתפיסת מעמדו של הפיסול בכלל ביחס לאמנויות האחרות. ביוון העתיקה, למשל, נתפס הפיסול כאמנות בעלת אופי מימטי, לעומת אמנויות שעיסוקן הוא בשימור אובייקטים או אמנויות היוצרות אובייקטים. גם בימי הביניים נחשב הפיסול לנחות יחסית ונכלל בקטגורית האמנויות המכניות ביחד עם החקלאות והנפחות.[1] אולם יהיה זה בלתי מדויק להגדיר את תפיסת מעמד הַפַּסָּלִים, בייחוד אלו מן העת העתיקה, כאומנים טכניים בלבד. עצם העובדה שידועים לנו שמותיהם של הפסלים היוונים גדולים, כגון פידיאס, פרקסיטלס, מירון ואחרים, מעידה על חשיבות יצירתם בעיני בני התקופה.

הפיסול נחשב כ"תחום מרגיע" ולכן אנשים רבים מרבים לעסוק בו כדי להירגע נפשית.

הפיסול כבריאה

"פיגמליון וגאלאטאה", תחריט משנת 1951.
הפסל המתואר כקוף מחקה, ציור מאת אנטואן ואטו משנת 1710

בתרבות המערב מופיעה פעולת הפיסול כייצוג של בריאה. מוטיב זה ניתן לפגוש בכמה מקורות ספרותיים. אחד מן המקורות המוקדמים לכך נמצא בספר "מטמורפוזות", שבו מביא אובידיוס את סיפור הבריאה ומתאר אותה באמצעות דימויים פיסוליים: "וממנו בן-יפט חומר לקח ובללו במי-גשם וייצר את צלם בן האדם בצלמם של אלים, אדוני-כל-הטבע?"[2] סיפור נוסף המופיע ב'מטמורפוזות' הוא סיפורו של פיגמליון, המפסל פסל של אישה בשם גאלאטאה, בעלת יופי וחן "שאינם מצויים בבת-אישה על אדמות". האלה ונוס מקימה את הפסל לתחייה ופיגמליון נושא אותה לאישה.

גישה זו, הרואה בפסל מעין 'בורא', צוינה בכמה סיפורים ביוגרפיים אודות פסלים שונים שתפסו את מלאכת הפיסול בצורה דומה. אגדה ידועה מתארת את הפסל מיכלאנג'לו, שבסיום העבודה על הפסל " משה" הכה על ברכו של הפסל בפטיש וביקש ממנו "לקום לתחייה". גישה זו מופיעה גם באמנות המודרנית; הפסל אוגוסט רודן, לדוגמה, יצר פסל בשם "יד אלוהים" (1902), הנקרא גם "הבריאה", ובו "נולד" הדימוי הפיגורטיבי מתוך גוש החומר שבידו של הפסל.

הפיסול כחיקוי המציאות

תפיסות פופולריות מודרניות רואות באמנות שילוב שבין רצון להבעה אישית של האמן לבין רצון לחיקוי המציאות (מימזיס) ביצירה האמנותית. תפישת האמנות כחיקוי פשוט וישיר של המציאות בנוסח המקורי של המושג לא הייתה מקובלת בעיני אמנים ואסתטיקנים במשך רוב ההיסטוריה של האמנות. למעשה, גם הפילוסופים היוונים אפלטון ואריסטו לא תפשו את החיקוי כפעולה המובילה ישירות אל המציאות.

בחיבור "האידאה של הפסל, הצייר והאדריכל" (1664) מאת היסטוריון האמנות בן המאה ה-17 ג'ובאן פייטרו בלורי, חוזר המחבר אל הפילוסופיה הנאופלטוניסטית, וטוען כי תפקידו של הפסל (והאמן בכלל) הוא להציג את יופיו של הטבע בצורה מושלמת, העולה אף על הטבע האמיתי. הוא מצטט את דבריו של פרוקולוס: "אם תיקח אדם עשוי בידי הטבע ואדם אחר מעוצב על ידי אמנות הפיסול, יהא האדם הטבעי פחות מובהק, משום שהאמנות פועלת ביתר קפדנות". בהמשך מציב בלורי את הניתוק מן הטבע הממשי, כלומר את ההתרכזות באידאה, כפרקטיקה הרצויה לפסל: "דופי זה לא יוחס לפידיאס, אשר צורות גיבוריו ואליו עוררו את התפעלות הצופים, כי הוא היה מחקה את האידאה יותר משהיה מחקה את הטבע". את היחס בין האידאה לבין הטבע מתאר בלורי ככוח דמיון בעל 'זיקה' לטבע.[3]