פסיכיאטריה

סמל הפסיכיאטריה

פְּסִיכִיאַטְרִיָּה (על פי האקדמיה ללשון העברית: רְפוּאַת הַנֶּפֶשׁ) היא תחום במדע הרפואה הקלינית העוסק בבריאות הנפש.

המונח "פסיכיאטריה" (ψυχιατρική) נטבע בשנת 1808 בידי יוהאן כריסטיאן רייל.

התאחדות הפסיכיאטרים העולמית (WPA) מגדירה:

פסיכיאטריה היא דיסציפלינה רפואית שעניינה במתן טיפול רפואי טוב ביותר בהפרעות נפשיות, בשיקום בני אדם הסובלים ממחלת נפש ובקידום בריאות הנפש. פסיכיאטרים משרתים חולים על ידי מתן הריפוי הטוב ביותר האפשרי התואם לידיעה המדעית המקובלת ולעקרונות אתיים. על הפסיכיאטרים לנקוט פעולות ריפוי שמגבילות ככל הפחות את חירותו של החולה.

הצהרת מדריד[1] משנת 1996.

כל פסיכיאטר הוא בהכשרתו דוקטור לרפואה והפסיכיאטריה מנתחת את ההפרעות הנפשיות מנקודת המבט הרפואית ומנסה להציע דרכי מניעה, הערכה, איבחון, טיפול ושיקום המבוססים בדרך כלל על שילוב של טיפול תרופתי עם פסיכותרפיה.

רוב ההפרעות הנפשיות אינן ניתנות לריפוי מוחלט והטיפול הפסיכיאטרי מתמקד באיזון ביוכימי של הגוף, ריסון התסמינים, הקלת מצוקת החולה ושיקומו.

טיפול פסיכיאטרי ניתן במסגרת מוסדית מתמחה, במסגרת קהילתית או בבית החולה בהתאם לחומרת ההפרעה.

בשונה מענפי רפואה אחרים ובשל ההשפעה של מחלות נפש על כושר השיפוט של חלק מהחולים, נתונה בחוק ברוב המדינות סמכות לטיפול פסיכיאטרי שלא בהסכמת החולה במקרים בהם המחלה מסכנת את שלומו של החולה או של הסובבים אותו. הגדרת גבולותיה של סמכות זו היא נושא שנוי במחלוקת. במדינות טוטליטריות מסוימות נעשה בה שימוש לרעה ככלי דיכוי נגד האוכלוסייה בניגוד לאתיקה הרפואית.

היסטוריה

העת העתיקה וימי הביניים

המוסד הפסיכיאטרי בדלאם במאה ה-18

עוד בעת העתיקה מרפאים במצרים ויוון חקרו הפרעות נפשיות בולטות כדיכאון והיסטריה, והיו הראשונים שניסו להגדירן כבעיות רפואיות ולא כתופעה על טבעית.

אבי הרפואה המערבית היפוקרטס חקר הפרעות נפשיות, והוא זה שטבע את המונח "היסטריה" בהתייחסו להיסטריה נשית, מתוך הנחה שגויה שמדובר בתופעה הקשורה לרחם (הקרוי ביוונית היסטרה).

באירופה הנוצרית של ימי הביניים נסוגה התפישה המקובלת של הפרעות פסיכיאטריות בחזרה לפרדיגמה הדתית התולה את ההפרעה בהשפעת שדים וישויות על טבעיות או דיבוק, והטיפול התמקד בגירוש שדים. היו מקרים בהם הוצאו להורג חולים שהוקעו כשטניים על ידי בני קהילתם.

המוסדות הראשונים בהם התבצע טיפול בהפרעות נפשיות בגישה רפואית נפתחו ככל הנראה במזרח התיכון החל מהמאה השמינית, כאשר ידוע במיוחד בית החולים שנפתח בבגדאד על ידי הפילוסוף והרופא אל ראזי.

בימי הביניים המאוחרים החלו להיפתח מוסדות ייעודיים לסובלים מהפרעות נפשיות במצרים וספרד המוסלמית ובעקבותיהם גם באירופה הנוצרית, בה המוסד הוותיק ביותר הפועל עד היום הוא המוסד האנגלי בדלאם (Bethlem Royal Hospital), שנוסד במאה ה-13.

רוב המוסדות הפסיכיאטריים בימי הביניים באירופה לא התיימרו להציע כל סוג של טיפול ומטרתם הייתה הרחקתו של החולה מהחברה וריסונו. מוסדות אלו נודעו כמקומות קשים ואכזריים והתנאים בהם הביאו במקרים רבים להחמרת מחלתם של השוהים בהם והחרפת סבלם.
תיאורים וציורים מהתקופה מלמדים שנעשה שימוש תכוף בכפיתת חולים וכבילתם בשלשלאות. היחס אל החולים לא היה כאל בני אדם ובמספר מוסדות אף היו מציגים את החולים כאטרקציה בתשלום למבקרים, שאף הורשו להטרידם ולפגוע בהם פיזית כדי לעוררם להגיב.

ברבים מהמוסדות הללו נמשך היחס הקשה לחולים עד ראשית העת החדשה.

הרנסאנס - צעדים ראשונים

במאה ה-16 התפרסם הרופא והמיסטיקן ההולנדי יוהאן וייר (Johann Weyer) כאחד מהמלומדים הראשונים של הרנסאנס האירופי שטענו שחלק מהתופעות המשויכות לכישוף או דיבוק הן למעשה תסמינים של מחלות. וייר היה הראשון שעשה שימוש במונח "מחלת נפש".
באותה תקופה החלו חוקרים נוספים להתייחס להפרעות נפשיות כאל מצב רפואי, וניסו לסווג ולקשר אותן למדע הנוירולוגיה שהחל את צעדיו הראשונים במאה ה-17. אחד הבולטים שבחוקרים היה תומאס ויליס (Thomas Willis), אבי הנוירולוגיה, שחיבר בשנת 1672 מחקרים שהיו הראשונים שעסקו בניתוח רפואי של הפרעות נפשיות כגון שיתוק ואלם היסטרי, מלנכוליה, היפוכונדריה ועוד[2]. ויליס היה גם הראשון שתיאר מחלות פסיכוסומטיות ואף הגדיר את האסתמה כמחלה המושפעת ממצב נפשי.
במאה ה-18 ניתן לפסיכיאטריה מעמד רשמי ברפואה כשהפסיכיאטר הבריטי ויליאם באטי (William Battie), מחברו של הספר המקיף הראשון אודות אבחון וטיפול פסיכיאטרי, נבחר לנשיא הקולג' המלכותי לרופאים.

ראשית העת החדשה - עיצוב מדע הפסיכיאטריה

פינל מסיר את שלשלאותיהן של חוסות במוסד בפריז

לקראת סוף המאה ה-18 החלה מהפכת הטיפול ההומני בפסיכיאטריה. הפילוסופיה הליברליסטית שצמחה בעידן הנאורות השפיעה על תפיסת זכויות האדם בכלל וזכויות החלש בפרט. לאור צמיחת אידאולוגיות אלו והתפתחות הפסיכיאטריה כמדע המחפש שיטות ריפוי ושיקום החלו חלק מהפסיכיאטרים להביע התנגדות לשיטת המוסדות האכזרית שרווחה עד אז ושמטרתה העיקרית הייתה הרחקת החולה מהחברה וריסונו.

ההצלחות בשיפור מצבם של חולים ושיקומם כתוצאה מיחס אנושי וחם לחולה עזרו לחלוצים כגון פיליפ פינל (Philippe Pinel) ו ז'אן פוסין (Jean-Baptiste Pussin) בצרפת, ויליאם טוק (William Tuke) בבריטניה ו בנג'מין ראש (Benjamin Rush) (אחד האבות המייסדים של ארצות הברית) לקדם ביצוע מהפכות במוסדות שאותם ניהלו. במוסדות אלו הקפידו על סביבה מרגיעה וסגל אמפתי יחסית לנהוג בעבר, נמנעו מכבילת החולים ועשו את הניסיונות הראשונים בריפוי בעיסוק וטיפול קבוצתי. יחד עם זאת, בנג'מין ראש, במקביל לתרומתו לשיפור הטיפול הפסיכיאטרי ולסיווג הפרעות נפשיות, עדיין האמין בתקופה זו כי שגעון נגרם מעודף דם במוח, ועל כן היה מטפל בחולים בשיטות בלתי הומניות כגון שטיפת ראשם במים קרים ואף הקזת דמם עד שכמעט מתו.

לאורך המאה ה-19 הלכה הפסיכיאטריה והתפתחה כמדע ממוסד. נוסדו אגודות לפסיכיאטריה, החל לימוד מסודר של התחום כהתמחות רפואית והתמסד מקצוע הסיעוד הפסיכיאטרי.

תצוגה של עבודות שיצרו חוסים במוסד פסיכיאטרי במסגרת ריפוי בעיסוק בשנת 1923

בראשית המאה ה-20 החל הנוירולוג זיגמונד פרויד להניח את היסודות לתורת הפסיכולוגיה וממשיכיו (יונג ואדלר) פיתחו את הפסיכואנליזה והפסיכולוגיה הקלינית לכדי שיטות טיפוליות בעלות יעילות מוכחת לחלק מההפרעות הנפשיות. מוסדות פסיכיאטריים החלו לעשות שימוש בשיטת הפסיכואנליזה כחלק מהטיפול בחולים.

במקביל להתפתחות הפסיכולוגיה וחקר המאפיינים הנפשיים של הפרעות, המשיך גם מדע הפסיכיאטריה להתפתח בחקר המאפיינים הרפואיים שלהם והפסיכיאטר אמיל קרפלין פרסם את מחקריו המהווים בסיס לפסיכיאטריה המודרנית. עיקר פרסומו של קרפלין בא בזכות היותו הראשון שהציע מערכת אבחון מסודרת באמצעות קטלוג של כלל ההפרעות הנפשיות שתוארו עד ימיו לפי תסמונות ולא לפי תסמינים ואפשר בכך אבחון מדויק יותר, מחקר יעיל יותר וקביעת כללים אחידים לטיפולים. שיטת הסיווג של קרפלין היא הבסיס הראשוני לשיטות DSM ו-ICD לסיווג ואבחון שהן אחד הכלים העיקריים בפסיכיאטריה והפסיכולוגיה המודרנית. קרפלין זכור גם כאבי הפרמקולוגיה הפסיכיאטרית בזכות מחקרים שערך על השפעותיהם של סמים, אלכוהול, ניקוטין וכדומה על התנהגות האדם ונסיונותיו הראשוניים ליזום ריפוי תרופתי להפרעות נפשיות. הוא היה גם אחד מחלוצי חקר השפעתה של הגנטיקה על הפרעות הנפשיות.

בעקבות קרפלין באו פסיכיאטרים כקרל יספרס, אדולף מאייר (Adolf Meyer), קורט שניידר (Kurt Schneider) ונוספים ששיפרו וחידדו את שיטות האבחון שפיתח ופעלו להטמעתן בטיפול המקובל וכן קידמו שילוב פסיכואנליזה וגישות חדשות בטיפול הפסיכיאטרי.

משנות ה-30 ואילך החלו להיכנס לשימוש תרופות פסיכיאטריות ממשפחת הברביטורטים והאמפטמינים וטיפול נזעי החשמל שעל אף שמנגנוני פעולתם לא היו ברורים לחלוטין והם סבלו לעתים מתופעות לוואי לא נעימות, הוכיחו את יעילותם והרחיבו במידה רבה את מגוון הכלים העומדים בידי הפסיכיאטריה.

באותן שנים החל גם להתפתח ענף שנוי במחלוקת בפסיכיאטריה - פסיכוכירורגיה (Psychosurgery). תחום זה חקר את השפעות הנוירוכירורגיה על התנהגות והפרעות נפשיות, וזכור במיוחד עקב הליך בולט אחד - לובוטומיה, ניתוח שבו מתבצע ניתוק של אזורים באונות הקדמיות במוח. הלובוטומיה כהליך רפואי לטיפול בפסיכוזה בכלל וסכיזופרניה בפרט פותח בשנת 1935 על ידי הנוירוכירורג הפורטוגזי אגאס מוניז (Egas Moniz), שזכה על כך בפרס נובל לרפואה. למרות יעילותו המוכחת של הטיפול, בחלק גדול מהמקרים הוא גרם לשינוי אופי ניכר ולעתים גרם לפיגור שכלי ואף למוות.

בזכות הפשטות והמהירות של הטיפול הפכה הלובוטומיה להליך נפוץ, בעיקר בארצות הברית, והבקרה על הקריטריונים לביצועה הייתה נמוכה יחסית מהצפוי בהתערבות כירורגית בלתי הפיכה הכרוכה בסיכונים. עשרות אלפי אנשים עברו אותו בשנות הארבעים והחמישים, לעתים מסיבות שאינן מוצדקות דיין, רבים סבלו מתופעות לוואי קשות, ולעתים קרובות נזקו של הטיפול היה רב מתועלתו.

משנות השישים ואילך, עם כניסתן לשימוש של תרופות אנטי פסיכוטיות יעילות והתגברות הביקורת על הלובוטומיה הלך וגווע תחום הפסיכו-כירורגיה. כיום הלובוטומיה אסורה בחוק בארצות רבות, ובארצות בהן היא מותרת היא מבוצעת לעתים נדירות מאוד. על אף שהסיכונים בכירורגיה המודרנית נמוכים מאוד, הימצאותם של טיפולים תרופתיים יעילים מייתרת את הצורך בחיפוש פתרונות כירורגיים להפרעות נפשיות.

אמצע המאה ה-20 ואילך - הפסיכיאטריה המודרנית

פרוזק, תרופה מודרנית ממשפחת ה-SSRI

בשנות ה-50 וה-60 נכנסו לשימוש תרופות לטיפול בסכיזופרניה כגון מלחי ליתיום וכלורפרומאזין (תוראזין) וכן הדורות הראשונים של תרופות לטיפול בדיכאון וחרדה.

היעילות המוכחת של התרופות החדשות הפכה את הטיפול הפסיכיאטרי לנפוץ ומקובל. בניגוד לדורות קודמים בהם פסיכיאטריה הייתה תחום שהוגבל לחולים קשים החוסים במוסדות, החלה הפסיכיאטריה לספק מענה גם לציבור רחב יותר ששאף לשפר את איכות חייו ולהפטר ממצוקות נפשיות קלות יותר.

ממשיכי דרכו של אמיל קרפלין בנו את שיטת DSM למיון הפרעות נפשיות והמשיכו לפתח אותה. במקביל פותחה על ידי ארגון הבריאות העולמי שיטת ה-ICD.

עם העלייה בפופולריות של התרופות הפסיכיאטריות וברוח המהפכה הליברלית של שנות ה-60 ותרבות ילדי הפרחים צמחה תנועת האנטי פסיכיאטריה - אסכולה שטענה שתפיסת מציאות שונה אינה בהכרח מחלה ושאין לעשות שימוש בתרופות פסיכיאטריות לטיפול בחריגות חברתית.
חלק מהפילוסופיה של האנטי פסיכיאטריה הייתה מקובלות על מיעוט בקרב הפסיכיאטרים והיו שלקחו חלק פעיל בהנחלתה, אם כי רובם הקפידו להשאר חלק מהממסד הפסיכיאטרי.

עם השנים הפכו חלקים נרחבים מתפישה פילוסופית זו למקובלים בפסיכיאטריה המודרנית, אולם גם כיום קיימים ארגונים וכתות המתנגדים בצורה גורפת לפסיכיאטריה, חלקם מתוך אינטרס לשיווק שיטות אלטרנטיביות.

בשנות ה-70 וה-80 המשיך פיתוח שיטת DSM למיון הפרעות נפשיות במסגרת שאיפתה המתמדת של הפסיכיאטריה להתאים עצמה למוסכמות חברתיות משתנות. במסגרת פעילות זו, לדוגמה, הוצאה ההומוסקסואליות ב-1973 מרשימת ההפרעות הנפשיות הדורשות התערבות פסיכיאטרית.

התפתחויות במחקר הנוירולוגי והביוכימי הביאו להבנה טובה יותר של פרטי מנגנון ההולכה העצבית והקשר בין פעילותו לבין תופעות נפשיות ולפיתוח תרופות ממוקדות, יעילות, ובעלות תופעות לוואי מתונות כגון משפחת ה-SSRI לטיפול בדיכאון. בזכות תרופות אלו הפכה הפסיכיאטריה לנגישה לציבור הרחב ורבים משתמשים בפתרונות שהיא מציעה למצוקות נפשיות. הפשטות והנגישות של טיפול תרופתי פסיכיאטרי דרך מערכת הרפואה הכללית מעוררים לעתים ביקורת.

בשליש האחרון של המאה ה-20 הלך וירד מספר החוסים במוסדות פסיכיאטריים בארצות המפותחות. בזכות העלייה ביעילות הטיפול, חולים רבים יותר זוכים להשתקם, וההעדפה הכללית של הממסד הפסיכיאטרי המודרני היא להימנע מאשפוז במוסדות ולקצר את משכו, במידה שהוחלט שהאשפוז מחויב המציאות. פיתוח שירותי הרווחה והשיפור בסובלנות הציבור לחריגים מסייעים לפסיכיאטריה המודרנית לאפשר שיקום פסיכיאטרי יעיל יותר במסגרת הקהילה והמשפחה[3].

Other Languages
English: Psychiatry
Afrikaans: Psigiatrie
العربية: طب نفسي
مصرى: طب نفسى
asturianu: Psiquiatría
azərbaycanca: Psixiatriya
беларуская: Псіхіятрыя
беларуская (тарашкевіца)‎: Псыхіятрыя
български: Психиатрия
bosanski: Psihijatrija
català: Psiquiatria
čeština: Psychiatrie
dansk: Psykiatri
Deutsch: Psychiatrie
Ελληνικά: Ψυχιατρική
Esperanto: Psikiatrio
español: Psiquiatría
euskara: Psikiatria
suomi: Psykiatria
français: Psychiatrie
Frysk: Psychiatry
Gaeilge: Síciatracht
galego: Psiquiatría
hrvatski: Psihijatrija
interlingua: Psychiatria
Bahasa Indonesia: Psikiatri
italiano: Psichiatria
日本語: 精神医学
Basa Jawa: Psikiatri
ქართული: ფსიქიატრია
한국어: 정신의학
Kurdî: Psîkiyatrî
Кыргызча: Психиатрия
Latina: Psychiatria
Limburgs: Psychiatrie
lietuvių: Psichiatrija
latviešu: Psihiatrija
македонски: Психијатрија
Bahasa Melayu: Psikiatri
မြန်မာဘာသာ: စိတ်ရောဂါပညာ
مازِرونی: روان پزشکی
Nederlands: Psychiatrie
norsk nynorsk: Psykiatri
norsk: Psykiatri
occitan: Psiquiatria
ਪੰਜਾਬੀ: ਸਾਈਕੈਟਰੀ
polski: Psychiatria
Piemontèis: Psichiatrìa
português: Psiquiatria
română: Psihiatrie
русский: Психиатрия
Scots: Psychiatry
srpskohrvatski / српскохрватски: Psihijatrija
Simple English: Psychiatry
slovenčina: Psychiatria
slovenščina: Psihiatrija
chiShona: Rapapfungwa
српски / srpski: Психијатрија
svenska: Psykiatri
Tagalog: Sikiyatriya
Türkçe: Psikiyatri
українська: Психіатрія
اردو: طب نفسی
Tiếng Việt: Khoa tâm thần
Winaray: Psikyatriya
ייִדיש: פסיכיאטריע
中文: 精神病学
Bân-lâm-gú: Cheng-sîn-i-ha̍k