פרויקט מנהטן

פרויקט מנהטן הוביל לפיתוח הנשק הגרעיני הראשון, ולפיצוץ הגרעיני הראשון.
גנרל לסלי גרובס (משמאל) יחד עם רוברט אופנהיימר

פרויקט מנהטןאנגלית: Manhattan Project) הוא שם הצופן שנתנו האמריקנים לפרויקט פיתוח הנשק הגרעיני בתקופת מלחמת העולם השנייה. את הפרויקט, שמרכזו היה במעבדות לוס אלאמוס, ניהל הגנרל לסלי גרובס (Leslie Groves), והמנהל המדעי שלו היה רוברט אופנהיימר. בפרויקט השתתפו גדולי המדענים באותה עת, ובהם הפיזיקאים יוסף רוטבלט, נילס בוהר, אנריקו פרמי, אדוארד טלר, ריצ'רד פיינמן, יוג'ין ויגנר, ג'יימס צ'דוויק והאנס בתה; המתמטיקאים ג'ון פון נוימן וסטניסלב אולם; והכימאי גלן סיבורג.

רקע

היכולת לביקוע האטום התגלתה בברלין, במעבדתם של אוטו האן ופריץ שטרסמן. בתהליך זה, נבקע גרעין האטום לשניים כאשר פוגע בו נייטרון, וחלק מן המסה של הגרעין הופכת לאנרגיה עצומה. בסוף שנות השלושים של המאה ה־20 החלה להתברר עוצמתו של התהליך. שלושה פיזיקאים יהודים שהגיעו לארצות הברית מהונגריה, לאו סילארד, אדוארד טלר ויוג'ין ויגנר, הבינו כי כתוצאה מתהליך זה עלולה להיווצר "תגובת שרשרת" של ביקוע: הגרעין המתבקע פולט שני נייטרונים או יותר, אחד מהם עשוי לפגוע בגרעין נוסף ולבקעו, וכן הלאה. אם המסה של החומר הבקיע גדולה די הצורך ("מסה קריטית"), תשתחרר מהתהליך בתוך זמן קצר כמות אדירה של אנרגיה. המסקנה כי ניתן לרתום את עוצמת האנרגיה המשתחררת בתגובת שרשרת ליצירת נשק רב עוצמה הייתה מהירה. ההסבר התאורטי לבליעה ופיזור של נייטרונים ניתן במאמר משותף של נילס בוהר וג'ורג' פלאצ'ק.[1]

פיזיקאים אלו ידעו מניסיונם כי המחקר בתחום זה בגרמניה מתקדם ביותר. רבים מהם חשו על בשרם את אימת המשטר הנאצי, והבינו היטב כי אם תינתן הפצצה בידי היטלר, הוא לא יהסס להשתמש בה. הם שיכנעו את אלברט איינשטיין להתריע על סכנה זו בפני הנשיא רוזוולט. איינשטיין עשה זאת בחותמו על מכתב איינשטיין-סילארד ב־2 באוגוסט 1939, שנכתב על ידי לאו סילארד, ובעקבותיו הורה הנשיא לפתוח במחקר הגרעיני.

לדברי לינוס פאולינג התחרט איינשטיין מאוחר יותר על הסכמתו לחתום על המכתב.