פרופסור

פרופסור יגאל ידין מסביר על החפירות הארכאולוגיות במצדה בפני נשיא המדינה זלמן שזר, 1964
פרופסור עדה יונת במעבדה
פרופסורים בלבוש טקסי

פרופסורלטינית: Professor, בתרגום חופשי: "המכריז על עצמו כמומחה") הוא מומחה בתחום מחקר בו התמחה וזכה להכרה של מוסד אקדמי מוכר, ובדרך כלל משמש כחוקר ומרצה, חבר הסגל האקדמי הבכיר באוניברסיטה או במכללה. פרופסורים חוקרים ומעמיקים בתחום התמחותם, חונכים תלמידים לתארים מחקריים מתקדמים, מנחים סמינרים בתחום התמחותם, ומעבירים הרצאות. הקריטריונים לקידומם של פרופסורים אינם אחידים - הם תלויים במוסד, במקום ובזמן. לדוגמה, בכל האוניברסיטאות האירופאיות ובחלק מהאוניברסיטאות בארצות הברית, פרופסורים זוכים לקידום רק על בסיס הישגיהם המחקריים, ואילו באוניברסיטאות פרטיות בארצות הברית איכות ההוראה מהווה מרכיב חשוב בקידום. באוניברסיטאות בישראל, המרכיב העיקרי בעלייה בדרגה הם ההישגים המחקריים ופרסומם, המוניטין הבינלאומי והמנהיגות בתחום.

בחלק מהמדינות, כמו למשל בארצות הברית, ברזיל, קנדה והונג קונג, נהוג להשתמש בשם התואר "פרופסור" כדרך לפנות אל כל מרצה או חוקר באוניברסיטה או מכללה, ללא קשר לדרגתו האקדמית. ישנן גם מדינות, כמו אוסטריה, צרפת, רומניה, סרביה, פולין ואיטליה, בהן נהוג לפנות בשם תואר זה אף למורים בבית ספר תיכון.

עמדת המועצה להשכלה גבוהה, שאושרה בבג"ץ היא ש"פרופסור" אינו רק דרגה, אלא גם תואר אקדמי.[1]

הדרך לקבלת המינוי

על-פי המסלול המקובל בישראל, המחזיק בתואר "דוקטור" יכול, על פי שיקול רשויות האוניברסיטה, להתמנות למרצה או מרצה בכיר במוסד אקדמי. לאחר מספר שנים, אם הוכיח את עצמו בתחומי המחקר, יכול מרצה להתקדם לדרגת מרצה בכיר, מרצה בכיר להתקדם לדרגת פרופסור חבר, ופרופסור חבר לדרגת פרופסור מן המניין. בכל דרגה על המועמד להוכיח התקדמות במחקריו, פרסום מאמרים בכתבי עת מדעיים הכוללים ביקורת עמיתים, והשתתפות בכנסים בינלאומיים. ההחלטה על הקידום מתקבלת על ידי ועדות מינויים, על-פי חוות דעת חסויות.

במקרים יוצאי דופן, ובפרט בתחומי הספרות, הקולנוע, האמנות, העיצוב והפסיכולוגיה, ניתן תואר פרופסור לחסרי תואר דוקטור בעלי הישגים בולטים בתחומם (מעמדם מכונה פרופסור מומחה או פרופסור נלווה).[2] על מקרה שבו לא ניתן התואר פרופסור, סיפר זובין מהטה[3]: "אוניברסיטת קליפורניה בלוס אנג'לס לא קיבלה את יאשה חפץ כפרופסור מן המניין כי לא הייתה לו תעודת בגרות, אז מי הפסיד בסוף, חפץ?". דוגמה בולטת למי שנתמנה לפרופסור אף שהיה חסר השכלה פורמלית הוא חוקר הספרות דב סדן, שבשנת 1963 קיבל מינוי זה באוניברסיטה העברית, חרף העובדה שלא היה לו אפילו תואר ראשון, ואת כל השכלתו רכש בכוחות עצמו.

במטרה לשמר חופש ויושר אקדמי ניתנת לחוקרים קביעות (באנגלית, tenure). לא ניתן לפטר חוקר בעל קביעות אלא בהליך מיוחד, ומשרתו מובטחת לו עד הגיעו לגיל פרישה.[4]

ביקורת נשמעת על סודיות התהליך, על ריכוזיות של כוח בוועדות המינויים, על השהיית תהליכים ללא חשיפת הנימוקים ועוד.[5] סדק בחומת הסודיות של הליכי המינוי נפער כאשר בג"ץ אישר את פסיקת בית הדין לעבודה, לפיה על האוניברסיטאות לחשוף את הפרוטוקולים של ועדות המינויים במסגרת גילוי מסמכים בהליך שיפוטי.[6]