פרעושים

קריאת טבלת מיוןפַּרְעוֹשִׁים
Flea Scanning Electron Micrograph False Color.jpg
מיון מדעי
ממלכה:בעלי חיים
מערכה:פרוקי רגליים
תת־מערכה:בעלי שש רגליים
מחלקה:חרקים
על־סדרה:בעלי גלגול מלא
סדרה:פַּרְעוֹשִׁים
שם מדעי
Wikispecies-logo.svg Siphonaptera

פרעושים (שם מדעי: Siphonaptera) הם סדרה במחלקת החרקים, המונה יותר מ־2,000 מינים הידועים למדע[1].

בישראל ידועים כ-40 מינים[2]. הפרעושים הם חרקים בעלי גלגול מלא הכולל ארבע דרגות: ביצה, זחל, גולם ובוגר[3]. הזחלים ניזונים מחומרים אורגניים שונים, והבוגרים הם טפילים הניזונים מדם. כ-95% מהפרעושים הם טפילי יונקים, וכ-5% מהם הם טפילי עופות. התפלגות בלתי מאוזנת זו נובעת מאורח חייהם של הזחלים, שלצורך התפתחותם זקוקים לרמת לחות יחסית גבוהה באוויר הקיימת לרוב בתוך מאורות, מחילות ובתים אך לא בקיני ציפורים. מסיבה זו פרעושים אינם נטפלים ליונקים החיים בשטח פתוח כגון אייליים, הואיל ותנאי היובש הקיימים בסביבה זו עשויים לפגוע בזחליהם.

הפרעושים קיימים לפחות 60 מיליוני שנים. הפרעוש הקדום ביותר הידוע למדע הוא מתקופת האאוקן שבעידן השלישון, שנדבק לשרף אורנים שהתקשה, וכך נשמר בתוך הענבר עד אשר נמצא לפני כמה עשרות שנים בחוף הים הבלטי. מניחים כי הפרעושים קרובים לסדרת ארוכי כנף בגלל הדמיון ביניהם בפרטים מורפולוגיים רבים, ויש סבורים כי מוצאם מן הזבובאים[4][5][6].

ברוב המקרים מהווים הפרעושים בעיקר מטרד לפונדקאים שלהם, למעט מקרים מסוימים שבהם הרוק שמפרישים הפרעושים בעקיצתם גורם לתגובות אלרגיות המתבטאות בפריחה. עם זאת, פרעושים מסוגלים להעביר מחלות. הדוגמה הבולטת ביותר לכך היא מחלת הדבר, המועברת ממכרסמים לבני אדם באמצעות עקיצת פרעושים. מחלה נוספת שפרעושים מעבירים היא טיפוס הבהרות, ובמקרים מסוימים הם מעבירים טפילים מסוג תולעי סרט[7].

מבנה הגוף

גודל הפרעוש הבוגר הוא 1–5 מ"מ. גופו פחוס משני צדיו ומחודד בראשו. הגוף מעוצב באופן כזה שיוכל לפלס את דרכו ללא קושי בסבך השערות או הנוצות. גוף הפרעוש בנוי כגופו של כל חרק: ראש, חזה ובטן, אלא שאין חלקי הגוף נבדלים זה מזה על ידי שנצים וכל גופו של הפרעוש מהווה מעין חטיבה אחת. אין בגופו חריצים ובליטות לבל יפריעו בתנועתו.

חלקי גוף הפרעוש
פרעוש מאת פיליפו בונאני (1681)

הראש דומה לקופסה סגורה זעירה, שהיא, בדרך כלל, מעוגלת מלפנים. המחושים הקטנים צמודים אל צדי הראש ונתונים בשקעים מיוחדים. לפני המחושים, סמוך לבסיסם, מצויה במקצת מן המינים עינית, הבולטת ככתם שחור בכל צד. העין נעדרת בקבוצת המינים "פרעושי קן", הקרויים כך משום שאינם עוזבים את קן הפונדקאי שלהם. כושר ראייתם של הפרעושים חלש ביותר והם מבחינים בתנועותיהם של צללים בלבד. חשיבות רבה יותר יש לאיברי ההרחה הנמצאים על המחושים. אצל פרעושים רבים מצויה בתחתית הראש שורה של זיפים דמויי מסרק (ctenidium), המופנים לאחור ומשמשים תמיכה לתנועה בתוך הפרווה או פלומת הנוצות, ומונעים את נשירת הפרעוש מן הפונדקאי. מספר הקוצים במסרק ומיקומו של המסרק משמשים כאמצעי עזר לזיהוי הפרעושים. ישנם מינים שבהם מקשט מסרק את שוליו האחוריים של פרק החזה הראשון, ובמינים נדירים יותר אף את שוליה האחוריים של הגבית הראשונה בבטן. גם אופן פיזור הזיפים המכסים את הראש, ובעיקר הזיף הסמוך לעין, מסייעים להגדרת המינים השונים[2].

בגפי הפה העוקצים-מוצצים מנוונות הלסתות העליונות, והחלקים הבולטים ביותר הם בחניני הלסת התחתונה ובחניני השפה התחתונה. איברי העקיצה הם העל-לוע (epipharynx) והאונות הפנימיות של הלסת התחתונה (maxillary laciniae), שבחניני השפה התחתונה מחפים עליהן ומחזקים אותן מן הצדדים. תעלת השאיבה של הדם נוצרת בעל-לוע, ואילו תעלת הרוק נוצרת בין שתי אונות השפה התחתונה. שרירים הקשורים לבית הבליעה בקדמת צינור העיכול מפעילים את משאבת הדם.

בחזהו של הפרעוש ניכרים שלושה חלקים: קדמי, תיכוני ואחורי. לוחיות החזה נושאות זיפים ובליטות שחשיבותם רבה לחוקרים לצורך מיון. אין בפרעוש הבוגר כל שרידים של כנפיים, אף שבמספר מינים ניכרים ניצני כנפיים בגולם, אשר מתנוונים בהמשך הגלגול. הודות לרגליו הפרעוש מיטיב לקפוץ עד שכנפיו הפכו למיותרות. רגלי הפרעושים גדולות ביותר כתוצאה מהתארכות פרק הירך, שהוא בעל תנועה חופשית, והתארכות פיסת הרגל. לפיסה חמישה פרקים והיא עולה באורכה על אורך השוק או הקולית. בקצות פיסת הרגל מצויים הטפרים הגדולים והחזקים המשמשים לאחיזה בשערות הפונדקאי.

בבטן עשרה פרקים שכל אחד מהם מכוסה בשתי לוחיות: גבית (tergite) למעלה וגחונית (sternite) למטה. בגביות מצויים פתחי הנשימה (spiracle) של מערכת הטרכיאות, בדרך כלל שמונה פתחים מכל צד. במרבית המינים קיים זוג פתחי נשימה נוסף בחזה התיכון. על גבי הגביות והגחוניות פזורים זיפים או קוצים שונים. בולט במיוחד הוא איבר החוש (sensilium או בשמו הקודם, pygidium) שעל גבית הפרק התשיעי של הבטן. איבר חישה זה מסייע לפרעוש בזיהוי תנודות באוויר, רעידות בקרקע ושינויים בטמפרטורת הסביבה. במספר מינים משמש ה-sensilium כמתווך בהזדווגות. כמו כן הוא משמש כאמצעי חשוב בזיהוי פונדקאים ובתגובות הימלטות[8].

על פי רוב גדולות הנקבות מן הזכרים, אך סימן זה אינו מספיק כדי להבדיל ביניהם, כיוון שגודל הפרעוש תלוי במידה רבה במועד ארוחתו האחרונה. איבר המין של הנקבה הוא הספרמתיקה (spermatheca), בית הקיבול שבו אוגרת הנקבה, אחרי ההזדווגות היחידה עם הזכר, את תאי הזרע לכל חייה. איברי המין של הזכר מורכבים הרבה יותר, וכוללים מערכת צבתות חיצוניות המיועדות להחזקת הנקבה בשעת ההזדווגות, ומערכת מוטות ארוכים וקפיציים המשמשים לכיוון איבר המין הזכרי לפתח איבר המין הנקבי[6].