קוביזם

דיוקן וולרד (1910), מאת פאבלו פיקאסו
שלושה מוזיקאים (1921), מאת פאבלו פיקאסו.

קוביזם (Cubism) הוא סגנון אוונגרדי באמנות שיצר מהפכה בציור ובפיסול האירופי בתחילת המאה העשרים. הקוביזם אינו צופה באובייקט מנקודת מבט אחת, אלא מפרק את האובייקט לגורמיו ומציג גורמים אלה מנקודות מבט שונות באופן סימולטני. תנועה זו חוללה מהפכה בכך שדחתה מעליה דחייה גמורה של מסורת הנטורליזם בציור ובפיסול.

הקוביזם החל בשנת 1906 בעבודתם של שני ציירים: הצרפתי ז'ורז' בראק והספרדי פבלו פיקאסו, שחיו באותה עת ברובע מונמארטר בפריז. הם נפגשו ב-1907 והמשיכו לעבוד בקשר הדוק עד לפריצתה של מלחמת העולם הראשונה ב-1914.

המושג "קוביזם" נוצר לראשונה בשנת 1908 על ידי מבקר האמנות הצרפתי לואי ווקסל. המושג זכה לתפוצה רחבה, אך שני יוצריו של סגנון זה נמנעו מלהשתמש בו.

הציור הקוביסטי הראשון היה, כנראה, "התפוחים" של פיקאסו. זה היה קוביזם אנליטי, האמן לוקח אובייקט ועושה לו אנליזה צורנית, בהשפעה מהפסיכולוגיה המתפתחת באותה תקופה, וחיפושים אחר עומק חדש בכל תחומי האמנות. ציורים נוספים מאותה תקופה הממחישים את הקוביזם ביצירתו של פיקאסו הם: "העלמות מאביניון", "אישה עם מניפה", "איש עם מקטרת". שלב מאוחר יותר בעבודתו מציג סוג אחר של קוביזם - קוביזם סינתטי. סגנון בו הדימוי המצויר 'מורכב מחדש' מצורות גאומטריות.

השפעות על התפתחות הקוביזם

הקוביזם התפתח תחת השפעתם של שני גורמים עיקריים: ציוריו של סזאן והפיסול הפרימיטיבי (איברי ואפריקאי). ציוריו של סזאן השפיעו על התפתחות הקוביזם מכיוון שהתבצע בהם מעבר מנקודת מבט אחת למספר נקודות הסתכלות, כאשר בציורים מאוחרים החל סזאן מפרק את משטחי הצבע ומרכיב אותם מחדש כחלקים עצמאיים - קצעים ("קצעים" הם משטחי הצבע הגאומטריים שמהם נבנות הצורות התלת ממדיות). הפיסול האיברי השפיע על הקוביזם בכך שהוא התנתק מהדמות המסורתית והחל מעצב באופן חופשי דמויות אדם.