קפואירה

קפוארה
Capoeira
Rugendasroda.jpg
ציור מהמאה ה-19 שמתאר את מעגל הלחימה
ארץ מקורברזילברזיל  ברזיל
מייסדעבדים אפריקאים מברזיל
התפתחה מריקודים אפריקאים
אמנים מפורסמיםמסטרה בימבה, מסטרה פסטיניה ביזורו מנגנגה mestre suassuna
ספורט אולימפילא

קפוארה (פורטוגזיתCapoeira) היא אמנות לחימה ברזילאית בעלת שורשים אפריקאים המשלבת בתוכה יסודות ריקודיים, אקרובטיקה ומוזיקה. הקפואירה פותחה בברזיל על ידי עבדים ממוצא מערב אפריקני, החל במאה ה-16. היא ידועה במהלכים המהירים, המורכבים ובמינוף הגוף במגוון רחב של בעיטות, ספינים, וטכניקות ניידות. הקפוארה פופולרית במיוחד בברזיל, והחל מסוף המאה ה-20 צברה פופולריות בשאר העולם, לרוב בזכות מטיילים ששבו מברזיל.

שורשי הקפוארה הניכרים עד היום מתייחסים לאלמנטים של קרב הכוללים התקפה והגנה, אך המינוח המקובל בקפוארה הוא של "משחק". מתרגלים אמנות נקראים Capoeiristas.

המקור המקובל כיום למילה קפוארה הוא בשפת הטופי במילים ka'a שמשמעותה "ג׳ונגל" ו-e pûer ("היה"), בהתייחסות לאזורים של צמחייה נמוכה בפנים ברזיל, שבהם עבדים נמלטים נהגו להתחבא.

ב-26 בנובמבר 2014 הוענק לקפואירה מעמד מיוחד כ"מורשת תרבותית מוחשית" על ידי ארגון אונסק"ו.[1]

שני גברים רוקדים קפואירה ברחובות אמסטרדם

היסטוריה

ההיסטוריה של הקפוארה מתחילה עם תחילת העבדות האפריקאית בברזיל. החל מהמאה ה-17, מתיישבים פורטוגלים באפריקה החלו לייצא עבדים מהמושבות בעיקר במערב אפריקה. ברזיל, עם השטח העצום שלה, קבלה את רוב העבדים, כמעט 40% מכלל העבדים שנשלחו דרך האוקיינוס האטלנטי. ההיסטוריה המוקדמת של הקפוארה נותר שנוי במחלוקת, בעיקר בתקופה שבין המאה ה-16 ותחילת המאה ה-19 כיוון שמסמכים כתובים היו מאוד נדירים בברזיל באותה עת. עדויות שבעל-פה, שפה וראיות שונות משאירות מעט ספק באשר לשורשים האפרו-ברזילאים של הקפואירה.

שורשי הקפואירה

מבין האימפריות הקולוניאליות של המאה ה-16, תחת שלטון הכתר הפורטוגלי היה אחד השטחים הגדולים ביותר, אך היה לה מחסור באנשים ליישב אותם, בעיקר עובדים. במושבה הברזילאית, הפורטוגזיים, כמו מתיישבים אירופאים רבים, בחרו להשתמש בעבדות על מנת לספק את המחסור בעובדים. במאה הראשונה שלה, הפעילות הכלכלית העיקרית במושבה היה ייצור ועיבוד של קנה סוכר. המתיישבים הפורטוגלים הקימו חוות קני סוכר גדולות בשם Engenhos, אשר היו תלויות בעבודתם של העבדים. העבדים, חיו בתנאים לא אנושיים ומשפילים, נאלצו לעבוד קשה ולעתים קרובות ספגו ענישה גופנית קשה על עברות קלות.[2] למרות שמספרם של העבדים עלה על מספרם של המתיישבים הפורטוגלים, מרידות היו נדירות. נדירותן נובע בעיקר בשל המחסור בנשק, החוק הקולוניאלי הקשוח, חילוקי דעות בין העבדים אשר הגיעו מתרבויות ושבטים שונים מאפריקה וחוסר ידע על הארץ החדשה והסביבה בה העבדים חיו.

בסביבה זו, הקפוארה נולדה כתקווה להישרדות. הוא היה הכלי היחיד שבעזרתו העבדים נמלטו, מחוסרי כלי נשק, יכולו לשרוד בארץ העוינת, והתמודדות עם ציידי עבדים, capitães-do-mato, הסוכנים הקולוניאליים חמושים ורכובים אשר מטרתם הייתה מציאתם לכידתם של העבדים הנמלטים.

חלק מהיסטוריונים מאמינים כי הקפוארה הושפעה רבות גם מילידי ברזיל האינדיאנים ותרבותם. העבדים, ששאפו לצאת לחופשי, היו חייבים להתאמן על מנת להילחם על חירותם, אולם לא יכלו להתאמן בלחימה עקב החשש שיתגלו בפעילות מעין זו וייענשו. על כן שילבו בלימודי הלחימה מוזיקה ותנועות של ריקוד, כדי שלא יעוררו כל חשד בשעה שהתאמנו.

קילומבוס

עם בריחת העבדים, קבוצות רבות של עבדים נמלטים התאספו יחדיו והקימו קילומבוס (בפורטוגזית: Quilombos). אלו היו התנחלויות פרימיטיביות מרוחקות במקומות אשר ההגעה אליהן הייתה קשה. ככל שעבר הזמן, חלק מאותן התנחלויות הגדילו את שטחן, ומשכו אליהן עבדים נמלטים, ילידים ברזילאים ואף אירופאים אשר ברחו מידי החוק או הקיצוניות הנוצרית של אותה תקופה. חלק מאותם קילומבוס צמחו לגודל עצום, והפוכו למדינה רב-אתנית עצמאית אמיתית.[3]

חיי היום-יום בקילומבוס הציעו חופש, חירות ואת ההזדמנות להחיות מחדש תרבויות מסורתיות שהשלטון הקולוניאלי דיכא. בסוג זה של קהילה רב-אתנית, אשר אויימה ללא הפסקה בידי הכוחות הקולוניאליים הפורטוגזיים, הקפוארה התפתחה מכלי הישרדות לכדי אמנות לחימה לצורכי מלחמה.

הקילומבו הגדול ביותר, היה קילומבו דוס פלמארס (בפורטוגזית: Quilombo dos Palmares) אשר הורכב ממספר רב של כפרים, והצליח לשרוד למעלה ממאה שנה. לאורך שנותיו עמד הצלחה והתנגד ללפחות 24 התקפות קטנות ו-18 פלישות קולוניאליות. חיילים פורטוגלים שלקחו חלק בלחימה אמרו שזה לקח יותר מדרגון ללכוד לוחם קילומבו, שכן לוחמי הקילומבו הגנו על עצמם עם טכניקת לחימה מוזרה. מושל המחוז הכריז בכתביו באשר לקילומבו כי "קשה יותר להביס קילומבו מאת חיל הפרשים ההולנדיים."[3]

היסטוריה מאוחרת

ב-13 במאי 1888 הכריזה הנסיכה איזבל על ביטול העבדות בברזיל בזמן שאביה המלך היה בביקור בארצות הברית. שנה לאחר מכן, עם ההכרזה על רפובליקה פדרלית, איבדה הדת הקתולית את המונופול בברזיל, דבר שאיפשר לתרבויות האפריקאיות לצאת מהמחתרת בה התקיימו.

עם שחרורם נפוצו העבדים האפריקאים בערי המדינה. בשל מחסור קשה בתעסוקה נוצרו כנופיות פשע רבות המורכבות מעבדים משוחררים. העבדים המשוחררים המשיכו בתרגול הקפוארה, וכך נוצרה לה תדמית חתרנית ופושעת אשר הובילה להוצאת הקפוארה מחוץ לחוק בשנת 1892. למרות החקיקה המחמירה והאלימות המשטרתית כנגד העוברים על החוק, הקפוארה לא נעלמה אלא הפכה מחתרתית - ההודות (roda, הגייה:הוֹדָה, היא מעגלי לחימה בה נלחמים שני קפואריסטים אחד כנגד האחר) הועברו למקומות שאיפשרו נתיבי מילוט רבים והלוחמים אימצו לעצמם כינויים על מנת להסוות את זהותם האמיתית. הקפואריסטים אימצו מקצב בשם "קוואלריה" (cavalaria, הגייה:קָוָלָרִיָה) כדי להסוות את אימוני הקפוארה. ברגע שהיו מגיעים שוטרים לסביבה, היו עוברים לנגן קוואלריה כאות אזהרה לכל הסובבים ואז משנים את המקצב לסמבה ושני השחקנים שברודה היו עוברים מיד לריקוד (כגון סמבה). עד 1920 עוד אסר החוק בברזיל על עיסוק בקפוארה.

העידן החדש

בשנת 1937 הוזמן מסטרה בימבה (Mestre Bimba, הגייה: מֵסְטְרִי בִּימְבָּה, שמו היה "מנואל דוס רייס משאדו" Manoel dos Reis Machado) לארמון הנשיאות להדגים את אומנותו. לאחר מכן הוא זכה באישור לפתיחת בית הספר הראשון לקפוארה בברזיל, שם לימד קפוארה רג'יונל (ראו קבוצות וסגנונות), סגנון אשר נחשב לפרי פיתוחו. בשנת 1942 פתח מסטרה פסטיניה (Mestre Pastinha) את בית הספר הראשון לקפוארה אנגולה במדינת באהיה. בסופו של דבר העביר הסנאט בברזיל חוק המכריז על הקפוארה כספורט לאומי, שני המורים זכו בהכרה כאבות הקפוארה וכיום היא נפוצה מאוד בברזיל (ואף נלמדת בקביעות על ידי חיילים בצבא). בנוסף, בתי ספר לקפוארה מברזיל פתחו נציגויות בכל רחבי העולם, כולל בישראל.