ריכרד שטראוס

Incomplete-document-purple.svgיש להשלים ערך זה: בערך זה חסר תוכן מהותי. ייתכן שתמצאו פירוט בדף השיחה.
הנכם מוזמנים להשלים את החלקים החסרים ולהסיר הודעה זו. שקלו ליצור כותרות לפרקים הדורשים השלמה, ולהעביר את התבנית אליהם.
ריכרד שטראוס

ריכרד שטראוס (גרמנית: Richard Strauss; ‏11 ביוני 1864 - 8 בספטמבר 1949) היה מלחין גרמני.

חייו

ריכרד שטראוס נולד ב-1864 במינכן, לנגן קרן יער בתזמורת החצר המלכותית של בוואריה, ופרופסור למוזיקה. את התפקיד החשוב שממלאת קרן היער, בה היטיב שטראוס להשתמש ביצירותיו המוזיקליות, ניתן לראות כהוקרה והערכה לאביו.

שטראוס החל את חינוכו המוזיקלי בגיל 4, ובגיל 20 כבר ניצח על תזמורת. בגיל 21 התמנה למנהל המוזיקלי של תזמורת הדוכס של מיינינגן, אשר מנהלה הנס פון בילוב הפך את שטראוס לבן טיפוחיו. היה זה פון-בילוב שחשף את שטראוס ל"מוזיקת העתיד" פרי עטם של מלחינים כמו הקטור ברליוז, פרנץ ליסט וריכרד ואגנר. שטראוס היה עד אותה העת מעריץ מושבע של וולפגנג אמדאוס מוצארט ושל הזרם הקלאסי במוזיקה המשתקף ביצירותיו. בסופו של תהליך זה ראה עצמו כממשיכו של ריכרד ואגנר בהלחנת יצירות סיפוריות ועלילתיות, תוך נטייה לרומנטיקה ושבירת מסגרות קלאסיות.

שטראוס התמחה ביצירת פואמות סימפוניות, דהיינו מעין אופרות בלי מילים שנכתבו סביב נושא או נרטיב מסוים ובו כלי הנגינה "מתארים" סיפור או נושא.

"משוט מאיטליה" (Aus Italien) הייתה למעשה יצירתו הראשונה שנכתבה לפי "הסגנון החדש". אחריה הגיעה הפואמה הסימפונית "דון חואן" שפורסמה בסוף 1889 בשנה זו התמנה למשרת המנהל המוזיקלי באופרה המלכותית בברלין. בפואמה "חיי גיבור" (1898) תיאר למעשה שטראוס את דיוקנו האישי כאומן גיבור. ביצירה זו הוא מקדיש פרק מיוחד למבקריו ופרק לקרב שהוא מנהל כנגדם.

ריכרד שטראוס נישא ב-1894 לזמרת הסופרן, פאולין דה אהנה. שטראוס התאהב בה בעת שלמדה באקדמיה למוסיקה במינכן. שטראוס סייע לה להשתלב ולזכות בתפקידים במסגרת אופרות שהיה מעורב בהפקתן. חיי נישואיהם ידעו עליות ומורדות ושטראוס נאלץ לא אחת להבליג על עלבונות פומביים שספג מרעייתו, אשר הייתה דומיננטית מאוד בניהול ביתם המשותף.

בפרק הראשון של הקריירה המוזיקלית שלו התפרנס שטראוס בעיקר מעבודתו כמנצח ורק בזמנו הפנוי עסק בהלחנה. בשנים הראשונות של המאה ה-20 הוא החל לראות רווחים נאים מיצירותיו.

שתי האופרות הנודעות שלו " סאלומה" (על בסיס המחזה "שלומית" של המחזאי האירי אוסקר ויילד) ו" אלקטרה" (על בסיס המחזה של המחזאי האוסטרי הוגו פון הופמנסטל) זכו תחילה לתגובות מעורבות הן בשל המימד המוזיקלי היומרני שלהן והן בשל האלמנטים האירוטיים ורוויי הדם ששולבו בעלילה. האופרות הצליחו מאוד בגרמניה, אך בערים שונות בעולם עוררו מחלוקת רבה, אשר תרמה לא מעט לפרסומן בשל היסוד השערורייתי הטמון בהן.

לאחר " סאלומה" ו" אלקטרה" חש שטראוס שהצליח במשימתו לכבוש בסגנון המוזיקלי המתקדם שהפגין פסגות מוזקליות חדשות שמעבר להן יתקשה להגיע. וכך גמלה בלבו החלטה לכתוב את האופרה הבאה שלו ( אביר הורד) בסגנון הקלאסי, בהשראת וולפגנג אמדאוס מוצארט, המלחין שהעריץ בצעירותו.

בשנת 1911 נבחר שטראוס במשאל של עיתון בדרזדן כאחד האנשים הנערצים בעולם, יחד עם גרהרט האופטמן וג'ורג' ברנרד שו[1]. פרק הזמן שבין שתי מלחמות העולם נחשב לתקופת שפל מבחינת אהדת הקהל ליצירותיו של שטראוס ומסמלת דעיכה מסוימת מבחינה אומנותית.

בשנים הראשונות לשלטון המפלגה הנאצית בגרמניה, 1933-1935, שימש כ"נשיא לשכת המוזיקה של הרייך", ובכך תרם את שמו ואת המוניטין שלו כאחד מגדולי המלחינים והיוצרים החיים באותה תקופה לטובת השלטון ההיטלראי. הנאצים מינו אותו לתפקיד בלי לבקש את רשותו מראש, אך הוא לא דחה אותו. ייתכן שרצה גם לגונן באופן זה על כלתו היהודיה, ונכדיו היהודים. בקיץ 1935 הוא התפטר מתפקידו, בנימוק הרשמי של גיל, אולם בעיתונות פורסם שהסיבה הייתה השימוש ביצירה של חברו הקרוב שטפן צווייג היהודי באופרה שכתב[2]. שטראוס אף הוזמן לגסטפו לחקירה.

מידת מעורבותו הרגשית והאידאולוגית בממשל הנאצי היא עדיין נושא הנתון במחלוקת. ב-1934 הוא ספג ביקורת בדר שטירמר על שכתב אופרה על פי יצירה של שטפן צווייג היהודי[3]. ב-1944 שמו נכלל ברשימת המבורכים על ידי משרד הרייך לתעמולה ולהשכלת העם, אולם הוא הוצג במהלך המלחמה כאנטי נאצי. לאחר המלחמה הוא צוטט כאומר[4]: :"אין לי כל סיבה לגנות את הנאצים. הם הרבו לנגן את יצירותי..."

שטראוס מת ב גארמיש ב-1949. עד היום, יש המחרימים את יצירותיו עקב העובדה שהסכים לשמש בתפקיד הניהול המוזיקלי בזמן השלטון הנאצי[5][6]. אחרים מניחים כי קיבל את המינוי גם מתוך דאגה לגורל המוזיקה תחת השלטון החדש, ולמעשה, פוטר על ידי הנאצים, משום שלא פעל על פי האידאולוגיה שלהם. כאשר רדיו ירושלים השמיע מיצירותיו בשנת 1947 נתקבלו בתחנה תלונות רבות מהציבור[7]. במהלך מלחמת העולם השנייה ועד שנת 1952 נמנעה התזמורת הפילהרמונית הישראלית מלנגן את יצירותיו. בסוף 1952 היא בחרה לנגן את אחת מיצירותיו, דבר שעורר דיון ציבורי בנושא[8].

בשנת 1993 דעך הוויכוח בהדרגה בעקבות קונצרט מיוחד מיצירות המלחין שהתקיים במוזיאון תל אביב לאומנות ובהשתתפות התזמורת הסימפונית הישראלית ראשון לציון בניצוחו של נועם שריף. בעקבות הצלחת הקונצרט יצירותיו של שטראוס מנוגנות ללא הגבלה באולמות הקונצרטים בישראל.